newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחלות מבחוץ וסגר מבפנים: סרטים על מגיפות ובידוד עצמי

לצד סרטים על מגיפות ומחלות שזוכים עכשיו לפופולריות, יש גם לא מעט סרטים שעוסקים באנשים המסתגרים מפני העולם מתוך בחירה, בגלל טראומה מהעבר. יהיה מעניין לראות כיצד תקופת הבידוד הנוכחית תשפיע על הקולנוע בעתיד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עוד לפני הקורונה עולם הקולנוע הרבה לעסוק במגיפות המתפשטות בעולם ומאיימות עליו. סרטים רבים בחנו גם את ההסגר והבידוד שהאנושות מטילה על עצמה כהתגוננות מפני איום חיצוני – לא רק מגיפות אלא גם מלחמות, חטיפות, חייזרים, מפלצות, זומבים ועוד.

רבים מהסרטים האלה, בעיקר האמריקאים שבהם, מתאפיינים בגיבור על שמציל את האנושות מהסכנה שפקדה אותו. בחלק קטן מהסרטים, לרוב אירופאים, גיבורי העל לא מצליחים להציל את האנושות והעולם מגיע לסופו. ייתכן שהאירופים פחות אופטימיים מהאמריקאים, לפחות בקולנוע שלהם.

צילום מסך מתוך הסרט "על העיוורון"

צילום מסך מתוך הסרט "על העיוורון"

אחת הדוגמאות הטובות לסרטים מהסוג האחרון הוא הסרט של הבמאי הדני הידוע לארס פון טרייר, "מלנכוליה". הסרט מ-2011 מגולל את סיפורה של ג'סטין (קירסטן דאנסט), החוגגת את יום חתונתה עם מייקל בביתה המפואר של אחותה קלייר (שרלוט גינסבורג).

למרות מאמציה הרבים של קלייר, החתונה הנוצצת והיקרה הופכת לכישלון חרוץ, שמתחיל באיחור מוגזם של החתן והכלה, ממשיך בהתפרצות של מתחים משפחתיים ישנים וחדשים, ומסתיים בהתקף דיכאוני של הכלה .

במקביל, כוכב הלכת "מלנכוליה" סוטה ממסלולו ומאיים לפגוע בכדור הארץ ולהשמיד אותו. המדענים חלוקים: חלקם טוענים ש"מלנכוליה" יחלוף ליד כדור הארץ וחלקם משוכנעים שהפגיעה תתרחש. סוף של הסרט, עוצר נשימה ביופיו הקולנועי, הוא שוט מרהיב של פגיעה של כוכב הלכת בכדור הארץ וסוף האנושות.

דוגמה אחרת נוספת לסוג של מגיפה נמצאת בסרט "על העיוורון", המבוסס על ספרו הנודע של הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו. הסרט, שפתח את פסטיבל קאן היוקרתי ב-2008, נפתח – כמו הספר – ביום בהיר ורגיל לכאורה, שבו אדם רגיל רואה לפתע את העולם מבעד למסך לבן וחלבי. הוא פונה אל רופאו שעומד מולו אובד עצות. כמה שעות לאחר מכן, מתחיל גם הרופא לראות לבן.

לאט לאט מתפשטת המגיפה בעיר ועוד אנשים מאבדים את מאור עיניהם, עד שנותרת רק אישה אחת שיכולה לראות. מה עומד לקרות למין האנושי כשהאנשים מאבדים בפתאומיות את אחד החושים החשובים ביותר? איזו חברה תקום?

אשת הרופא, היחידה שראייתה לא נפגעה, היא עדת הראייה למתרחש. היא מוליכה את שאר גיבורי הסרט, ואותנו, במסע נדודים ברחובותיה של העיר העיוורת. זו אחת הפעמים הנדירות שגיבור העל שמציל את אנושות הוא גיבורה-אישה.

דוגמה נוספת לסרט שחזה מגיפה הוא "התפשטות" של הבמאי הנודע סטיבן סודרברג מ-2011. בניגוד לסרט "על העיוורון", "התפשטות" זכה לביקורות מצוינות ונחשב לסרט הכי נצפה בנטפליקס הישראלי.

הסרט מתמקד בצוות רופאים הנלחם בווירוס המאיים לחסל את אמריקה. הווירוס נישא באוויר והתפשטותו המהירה יוצרת פאניקה בעולם. הקהילה המדעית הגלובלית כולה מתגייסת למצוא לו תרופה, אך מתקשה לעשות זאת, מה שמגביר את ההיסטריה ומפיל חלל עוד ועוד קורבנות אומללים. בסופו של דבר נמצא חיסון, אולם הכמות שלו מוגבלת והוא מחולק באופן הדרגתי.

הדחקה כצורת חיים

אבל לצד סרטי אסונות, שבהם אנשים נאלצים להיכנס לבידוד והסגר מכפייה בגלל איום חיצוני, קיים גם סוג אחר, נדיר יותר: סרטים על בידוד מרצון כתוצאה מטראומה אישית או אנושית.

אחד הסרטים הראשונים בסוגה זו הוא דווקא סרט דוקומנטרי מ-1975 בשם "הגנים האפורים", סרט מטלטל על שתי נשים שנכנסו לבידוד למשך 40 שנה.

הסרט מספר את סיפורן של אידית "אידי" בובייה ביל ובתה "אידי הקטנה", דודניות של ג'קלין קנדי אונסיס, שתי בנות אצולה שירדו מנכסיהן. הסרט צולם כמעט כולו בחדר אחד בקומה השנייה בטירה מתפוררת שם הן חיות. האם שוכבת לאורך רוב הסרט במיטה, חצי עירומה, בחדר שהפך גם לסלון אירוח ולמכון יופי ומכיל גם מקרר קטן ומטבח מאולתר.

ברוב הסצנות בסרט, שאורכו כמעט שעתיים, האם נמצאת במיטתה, מורחת לק, אוכלת, מקשיבה למוזיקה קלאסית ומעלה זיכרונות דרך צילומים שבהם היא ובתה נראות במיטבן, מתרועעות במסיבות של האריסטוקרטיה.

הסרט הגותי הזה מלמד משהו עמוק על החרדה להיות בחוץ ועל הטראומה של אובדן המעמד, שגרם לאם להסתגר ולגרום לבתה לפחוד מהעולם החיצון. שתי הדמויות נעות בין הזמנים בדיבורן כאילו העבר הוא חלק מההווה, וכאילו הזמן עצר מלכת בארמון הפלאות שיצרו לעצמן. כך, לאורך כל הסרט, הן נעות בין טירוף לבין הישרדות .

הסרט הפלסטיני "וילא תומא" מ-2014 בבימויה של כותבת שורות אלה חקר גם הוא את עניין ההסגר מרצון. הסרט מגולל את סיפורן של ג'ולייט, ויולט ואנטואנט, שלוש אחיות נוצריות בורגניות, כולן רווקות זקנות שחיות יחדיו בווילה בנויה אבן  ברמאללה, ללא קשר עם העולם החיצון.

חייהן המסוגרים של האחיות עתידים להשתנות ברגע שמגיעה לגור אתן אחייניתן, ושלוש האחיות מתגייסות לחפש לה חתן מיוחס בקהילת הנוצרים העשירים בעירן.

בדומה לסרט "גנים אפורים", שלוש האחיות איבדו את רכושן ומעמדן בשנת 1967 עם כיבוש הגדה המערבית. הן נכנסו לביתן ולא יצאו ממנו עד 2001 באינתיפאדה השנייה.

34 שנה האחיות הסתגרו בביתן עד שמצאו את עצמן צועדות ברחובות רמאללה עם פוסטרים של שהידים וכוחות המשטרה הפלסטינית ברחוב: כולם מסתכלים על ארבעת הנשים הביזריות הלבושות בכובעים ובבגדים ובכפפות של פעם וצועדות ברחובות בלי להסתכל שמאלה וימינה במארש שלא מתאים לא לתקופה ולא לזמן.

הסרט נכתב בהשראת דמויות אמיתיות שפגשתי ב-1993, חודשים ספורים אחרי הסכמי אוסלו. רציתי לכתוב על רמאללה, שהתחילה לפרוח ולשגשג אחרי אוסלו: המוני מסעדות, חנויות ומועדונים נפתחו, בתי מלון ובניינים חדשים נבנו, תשתיות חודשו, ופלסטינים התחילו לנהור לעיר.

ראש העיר דאז שלח אותי לבית מלון "רמאללה". לתומי חשבתי שזה בית מלון חדש, שנפתח בעקבות אוסלו. נדהמתי לגלות בניין ישן מאבן, שני רחובות מכיכר אלמנארה, מוקף בגדרות ועצי ענק. את פניי קיבלה אישה מבוגרת ויפה בשם עאידה עודה, בעלת בית המלון. כמו ב"הגנים האפורים", היא לא עזבה את בית המלון הריק והסגור מעולם.

לפני 1967 המלון נחשב לפריז הקטנה וביקרו בו כל המי ומי, מהמלך חוסיין עד לשחקן המצרי עומר שריף. הוא נסגר כמה שנים אחרי כיבוש הגדה המערבית, אבל האישה נתקעה שם ב-1967, בימי הזוהר של בית המלון. אישה אחת שגרה לה לבדה עם זיכרונותיה בפאר שעבר זמנו.

בשני הסרטים – "הגנים האפורים ו"וילה תומא" – הגיבורות הן נשים שחוו פוסט טראומה ובחרו לברוח פנימה, תוך הדחקה טוטאלית של המציאות בחוץ. בשניהם גורם זר נכנס פנימה ומטלטל את שלוות הנפש של הדמויות.

שני הסרטים דנים בכיבוש: חרדה פנימית שהשתלטה על הנשים. לא ברור אם ההסתגרות נובעת באמת מרצון חופשי או שהיא תוצאה של השתלטות הפחד והסירוב להכיר במציאות החדשה. בשניהם ההדחקה הפכה להיות צורת חיים.

ובחזרה למציאות של היום: הקורונה וההסתגרות שלנו לא נעשות מבחירה אלא מכפייה. אנחנו יכולים לצפות שבשנה הבאה נוצף בסרטים שיעסקו בתופעת הבידוד. זאת, כמובן, בהנחה שהקולנוע יהיה רלוונטי בכלל אחרי שכולם הפכו להיות צרכנים של סדרות בנטפליקס.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שטורים עוצרים מפגין במהלך מחאה נגד ״חוק הקורונה״ בתל אביב (צילום אורן זיו)

שטורים עוצרים מפגין במהלך מחאה נגד ״חוק הקורונה״ בתל אביב (צילום אורן זיו)

בתמונות: חסימות כבישים ומעצרים בהפגנה נגד "חוק הקורונה"

מרגע שהמפגינים החלו לצעוד על הכביש, המשטרה פתחה במעצרים תוך הפעלת כוח רב. מפגינה אחת הובלה לאמבולנס מדממת. המשטרה: המפגינים תקפו שוטרים. מפגינים: לא תגררו אותנו לאלימות. אנחנו נגרור את המדינה לדמוקרטיה ומשפט צדק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf