מודה באשמה: השתתפתי בוועידת השלום העממית ויצאתי עם תקווה

מלחמת השמדה, טיהור אתני, כיבוש וגם שלום והסכם מדיני, כל המילים בלקסיקון השמאל נאמרו על הבמה. אירוע הפתיחה של ועידת השלום העממית, ב-9 במאי 2025 (צילום: הגיע הזמן)

אני מודה באשמה: לקחתי חלק פעיל ב"וועידת השלום העממית" שהסתיימה ביום שישי, ארגנתי סיור והקרנת סרט בכפר נווה שלום/ וואחת אל סאלם, עליתי על הבמה המרכזית בפתיחת הוועידה ודיברתי יחד עם חברה פלסטינית, מקבולה נסאר, ועם עוד 14 דוברים יהודים.

>> ועידת השלום: בזמן ג'נוסייד, אסור לשמאל לברוח לאזורי הנוחות

בימים של שגרה, לא קל להיות פלסטינית בישראל. זה קשה במיוחד בימים אלו של רצח, רעב וסבל של חפים מפשע. לא פשוט להתרוצץ בבנייני האומה, כאשר תודעתית אני לא חלק מהאומה המדוברת, ולהשתתף בוועידת שלום "עממית", כאשר לא ברור על איזה עָם מדברים ולאן אני שייכת. אבל באירוע הזה העדפתי לראות את עצמי ב"בנייני השלום". אלה הבניינים היחידים שצריך לייסד כאן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

יריד השלום הזה כלל אינספור פעילויות ומופעים ודיונים, סדנאות ודוכנים צבעוניים, שהפגינו חגיגיות יתר, בזמן שבחוץ משתוללת לה מלחמת דמים. בתוכנייה זה נראה אולי רחוק ומנותק מהמציאות, מקרוב זה היה מפגן כוח לא רע של ארגוני שלום וחיים משותפים, ערבים ויהודים שהעזו להתכנס במעוז הימין המשיחי. במקום שבו המתנחלים שיווקו נדל"ן בעזה, פעילי ופעילות תנועות השלום ניסו לגייס מתנדבים ומצטרפים חדשים לפעילות שלהם, לחלק מידע: עומדים יחד, זזים, נשים עושות שלום, לוחמים לשלום, יוזמת ז'נבה, ארץ לכולם, פורום המשפחות השכולות ועוד.

היה קל ללכת לאיבוד בדרך לבמה המרכזית. התחבקתי עם הרבה חברות ודיברתי עם אינספור יהודים טובים, שנעלמו לי מהאופק מאז 7 באוקטובר. הקדשתי זמן לאומנים ולדיפלומטים שבאו לתמוך ולחצתי ידיים למנהלי עמותות, שמתחרים איתי בדרך כלל על מענקים מחו"ל; מענקים שכנראה כולנו לא נקבל, אם חוק מיסוי העמותות יעבור בקרוב.

"זה הזמן לשלב ידיים ולארגן את השורות", אמרתי לעצמי לאורך כל הוועידה, "אלוהים יודע איך, אבל חייבים לנסות, בלי שיפוטיות ובלי ביקורתיות נוקבת עכשיו". עם חברתי אורלי נוי, אמרתי לעצמי, אדבר בתום האירוע. המנטרה הזו עזרה לי לחצות את להקת הליצנים והאקרובטיקה החמודה שהתארגנה לה. חדורת מטרה הגעתי לבמה לחזרות אחרונות והכל התחיל.

היה רצף נאומים, חלקם מייגעים וחלקם מרגשים. רוב הנואמים העזו לדבר על המלחמה בעזה, על מלחמת השמדה וטיהור אתני, טרנספר, ג'נוסייד, כיבוש וגם שלום והסכם מדיני. כל המילים בלקסיקון של השמאל נאמרו מעל הבמה המרכזית. מרחוק נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הבטיח שיתמוך ביוזמות השלום בין הפלסטינים לישראלים, והנשיא מחמוד עבאס קרא לסיום המלחמה והכיבוש ולחזרה לתהליך השלום, שהוא מנסה לדחוף לגרון של נתניהו כבר עשרים שנה.

מכל המשתתפים שסרטונים שלהם הופיעו על המסך, אישה אחת עניינה אותי במיוחד: ד"ר אימאן, רופאה בת 50 מעזה, שהשתתפה מרחוק ושלחה סרטון רב עוצמה ומרגש למליאת הוועדה. דיברתי איתה מאוחר יותר.

"אני פעילה ברשתות מאז תחילת המלחמה", היא סיפרה לי, "זה החלון שלי לעולם החיצון. אני, כמו רוב העזתים, איני תומכת חמאס, וכולם יודעים שחמאס היתה בשפל גדול לפני מלחמת סינוואר, והמחאה נגדה לפני 7 באוקטובר התגברה.

"זו פעם ראשונה שאני משתתפת בפעילות בנוכחות ישראלים יהודים ועוד מדברת על שלום. הפחד מהחשיפה הזאת קיים, כמובן, לכן לא רואים את הפנים שלי בסרטון. אבל רציתי שהישראלים יבינו מה אנחנו עוברים במלחמה, ויבינו שגם לנו מגיע לחיות בשלום וביטחון וחירות. ישראל יצרה את חמאס, תמכה בו לאורך השנים, והעלימה עין מכל מה שהוא עשה לנו. פתאום, כאשר הטירוף של סינוואר כאב לישראלים, אנחנו משלמים את המחיר".

את ח"כ אלון שוסטר, איש המחנה הממלכתי שזכה לקריאות בוז מהקהל כשהזכיר את ראש מפלגתו בני גנץ, פחות הבנתי. לא היה לי ברור לאן הוא חותר, להמשך המלחמה או להפסקתה. בדיוק כמו הבוס שלו, שהתפאר שהחזיר את עזה לעידן האבן, קיבל מנדט מהח"כים הערבים להוביל, אבל העדיף להיכנס מתחת לאלונקה של הימין המשיחי.

שוסטר דיבר על "הסכמים מדיניים… כבסיס לחיים בני קיימא" והוסיף כי "בתקופה כל כך מורכבת, כשקשה לדמיין אופק אחר – חשוב לזכור שיש צעדים מעשיים שאפשר וצריך לקדם, בגדה המערבית, וגם ברצועת עזה, לאחר פירוזה ולאחר הרחקת החמאס", כמו לדוגמה אזורי תעשייה משותפים ו"הגברת חופש התנועה לפלסטינים". איש לא סיפר לו שישראל הפציצה את השלום הכלכלי מזמן וקברה אותו לעד.

צעקתי לעברו מהשורה הראשונה בקהל: "בלי ערבים, אין לכם שלטון ולא ביטחון". ח"כ גלעד קריב, שהתכונן לעלות לבמה, אמר לי ולח"כ איימן עודה שישב לידי: "צריך גם את המחנה שלו, מה אתם רוצים? שנישאר לבד? ארבעה מנדטים אנחנו, וארבעה אתם?" אולי קריב צודק. ייתכן שבסוף נצטרך את המחנה הממלכתי האפרורי הזה ונקבל אותו, אם השינוי והתקווה יבצבצו להם באופק. עם גנץ קשה לדמיין שזה קורה, אבל הוא עדיף על מטורללי הימין.

הקהל התלהב. משתתפים בוועידת השלום העממית בירושלים, ב-9 במאי 2025 (צילום: תמר מצפי, הגיע הזמן)

התעטפתי בשמיכת הפרגמטיות החמימה והקשבתי לנאומו של קריב, שהיה מהחזקים בוועידה. המספר ארבע חזר בנאום שלו, שהצליח לשלהב את הקהל ולהפיח תקווה. יש ארבע אמיתות, אמר קריב: אין 'יום שאחרי' ברצועת עזה, שמנותק מ'היום שאחרי' בגדה המערבית; המילים גירוש, השמדה, הרעבה, אינן קיימות במילון של מדינות מתוקנות, הגונות וחפצות חיים; סכסוכים לא מנהלים אלא פותרים; ושלום עושים אחרי מלחמות. היה לי קשה לשמוע את ח"כ נעמה לזימי. בראשי הדהדה ההאשמה ההזויה שלה את עזמי בשארה בניצחון נתניהו. הערכתי אותה בתחילת דרכה הפוליטית וחשבתי שיהיה קשה לגייסה למקהלת ההסתה והשנאה. טעיתי.

תפסתי את תמי יקירה, ממארגנות הכנס ואמרתי לה: "יעטיכי אל עאפיה (יישר כוח), ועכשיו מה הלאה?" "הוועידה הצליחה להיות מה שקיווינו שתהיה", אמרה יקירה, "מפגן כוח משמעותי של מחנה השלום וההתנגדות למלחמה. הוא נתן במה למסרים חדים, חריפים, נגד ההרג וההרעבה בעזה, נגד המלחמה, בעד השבת כולם הביתה, וגם הזכיר את המציאות האחרת שיכולה להיות פה, מציאות של שותפות, שוויון ושלום. הפידבקים שאנחנו מקבלים הם חזקים, אנשים אמרו שעברו חוויה 'מכוננת' ועברו פוליטיזציה משמעותית.

"בסופו של יום, לא משנה כמה חזקה או מרגשת היתה הוועידה. מה שמשנה הוא אם הכוח שנבנה פה יצליח להשפיע על המציאות הקטסטרופלית. חובת ההוכחה עלינו, ורק בכוחות משותפים נצליח". הסכמתי איתה.

גם הנאום של איימן עודה התקבל בהתלהבות. עודה עדיין נאחז בחזון שתי המדינות לשני עמים, אבל באוזניי הוא ציין את האמירות וההצהרות הרדיקליות שעלו מהכנס, כמו הסירוב לשרת ונוכחות של גרעין נוקשה למען סיום הכיבוש והמלחמה. הוא מזהה קולות בחברה הישראלית, שצריך לתמוך בהם ולפתוח איתם דיון נרחב.

עודה הצליח לרענן שוב בזיכרון של יהודים טובים את גבולות הגזרה: "בלעדינו (האזרחים הערבים), אפשר לבנות דיקטטורה, אבל אי אפשר לבנות דמוקרטיה. בלעדינו – ההפיכה המשטרית יכולה לעבור, אבל אי אפשר לעצור אותה. בלעדינו – הימין יכול לנצח שוב ושוב, אבל אי אפשר להביס את דרכו. בלעדינו – אפשר להמשיך במלחמות, אבל אי אפשר להשיג שלום".

ח"כ אחמד טיבי נשא נאום משלהב נגד מלחמת השמדת העם בעזה, תיאר את המצב בכנסת בצל ממשלת הטירוף המשיחי ששולטת בנו, ודיבר על אחמד טיבי אחר, הילד בן העשר, קרוב משפחתו שנהרג בעזה יחד עם 16 אלף ילדים.

המלים גירוש והשמדה לא קיימות במדינות מתוקנות. ח"כ גלעד קריב בוועידת השלום העממית, ב-9 במאי 2025 (צילום: סעיד קאק, הגיע הזמן)

ועידת השלום העממית בירושלים הביאה אותי לשלוש מסקנות:

הראשונה היא שיש כזה דבר, מחנה שלום בישראל. הוא חלש, מבויש, צנוע ולא קולני, לא רדיקלי, אך הוא קיים. ביום שישי ראינו אלפי אנשים, ערבים ויהודים, מזילים דמעה, מתחברים, מדברים, מחפשים חיזוק אחד אצל השני. מאחורי הפעילים, שבילו שעות בדרך לירושלים וממנה, עומדים עשרות בני משפחה, חברים וחברות, קרובים ושכנים שחושבים אותו דבר: מלחמה לא תחזיר חטופים ולא תביא ביטחון, ואין ולא יהיה פתרון צבאי לסכסוך.

המסקנה השנייה שהגעתי אליה אחרי הרבה שיחות עם באי הוועידה היא שהם אינם מנותקים מהמציאות והם מבינים היטב את צו השעה, את הסכנה שכולנו עומדים בפתחה. מבינים את הקשר בין הכיבוש לדיקטטורה. ייסורי הגמילה מהציונות אמנם מציבים מכשולים, אבל כולם מבינים היום שהמאבק לשלום צריך לעלות מדרגה.

מעגלי הריקוד המשותפים, תפילות, סדנאות מדיטציה ומוסיקה למען השלום – כבודם במקומם מונח, אבל לא לשם כך התכנסנו. לשם בניית כוח פוליטי פעיל ובועט צריך יותר משמן ארומטי אורגני ומרגיע.

"מה לעשות, צריך להאכיל את היהודים השמאלנים האלו את השלום בכפית, לאט לאט נעשה תהליך ניקוי רעלים של עליונות יהודית, לנו הפלסטינים יש סבלנות", אמרתי לחברה יהודיה, שהתמוגגה לידי משיר של שלום וממנגינה נעימה, שלא הצליחו להזיז בי שריר. "עָם רגיש מאוד אתם, שאלוהים יעזור לי".

המסקנה השלישית היא שהטיימינג, התזמון, הוא קריטי. מה שעשינו לפני המלחמה חייב להשתנות. יש פה מלחמה קשה, שישים אלף הרוגים, חטופים, ואין ספור יתומים ופצועים שצריך לרפא. זה לא הזמן למתקפות אידיאולוגיות אחד על השני. השמאל הליברלי הציוני חוטף מכל עבר (הרבה פעמים בצדק), מזרחים מותחים ביקורת על אשכנזים, וכולם, כמובן, מאשימים את האזרחים הערבים בכל דבר רע.

הפלסטינים קוטלים את מנסור עבאס מרע"מ, שהעז להתקדם לשלטון עם יאיר לפיד ונפתלי בנט והזיז את הגבינה הציונית, עם 20 אחוזי השומן הערבי שהוא מביא. הם מפחדים שהוא יעשה את זה שוב עם נתניהו (אגב עבאס הצהיר בפניי שנבצר ממנו להשתתף בוועידה בגלל מצב בריאותי, אבל הוא תומך במאמצים של כל השותפים לדרך).

המאבקים החשובים לא ייפתרו בקרוב, ולביקורת ולפרשנות העמוקה תמיד יהיה מקום, אך עכשיו הזמן לשנות סדר עדיפות, להתעלות מעל המחלוקות ולהיות חדורי מטרה כדי לסיים מיד את המלחמה הפושעת והארורה הזו.

ועוד דבר: ראיתי בקהל הגדול הרבה צעירים. פעם מחנה השלום מנה בעיקר את חכמי השבט, כסופי השיער, בהירי העור וכחולי העיניים. החבר'ה האלו עדיין איתנו, ודבקותם במטרה נערצת, אני עוד מעט נכנסת למועדון בנות החמישים בעצמי. אבל בוועידה זאת התרוצצו אלפי צעירים בכל פינה, העלו רילז וסטוריז, עודדו את הקהל במחיאות כפיים למסרים רדיקליים, קראו לסירוב וחתמו על עצומות. המראה הזה החזיר לי תקווה מסוימת, אולי ארעית וקצרת מועד, ואני לא הולכת לוותר עליה בקלות.