מה פירוש הדבר, למחות עיר שלמה מעל פני האדמה?

אנשים נקרעו מהעיר שלהם כפי שהנשמה נקרעת מהגוף. שכונת תל אל-הווא החרבה בעיר עזה, 17 באוקטובר 2025 (צילום: חליל כחלות / פלאש90)

סרטון מראה אישה מבוגרת מנשקת את דלת ביתה בשכונת שייח' רדואן בעזה, נפרדת מהבית לפני שהיא נמלטת דרומה. "הבית שלי מאוד מאוד יקר לי. גרתי בו עשרים שנה ובניתי אותו אבן אחר אבן. אני עוזבת את הבית בעל כורחי ולבי שותת דם". היא עוזבת בלי לדעת אם ביתה עוד יעמוד כשתחזור.

מחיקת עזה מהמפה היא חלום ישראלי ישן, שראש הממשלה יצחק רבין ביטא ב-1992, כשאמר "הלוואי שעזה תטבע בים". הפיכת החלומות האלה למציאות היתה רק עניין של הזדמנות ויכולת. היצר ההרסני לא נולד בישראל בעקבות 7 באוקטובר. מה שקרה הוא שנקרתה הזדמנות.

>> בית חלומותיי חרב כליל. לעולם לא אסלח לישראל או לעולם

זה התחיל עם רפיח, עיר שהתגוררו בה 1.5 מיליון תושבים ועקורים. ישראל פינתה את האוכלוסייה כולה במאי 2024, ואז כל בתיה ושכונותיה נהרסו, והעיר היתה לערימת חורבות עצומה.

התקשורת כיסתה באופן שוטף את הסיפור בימים הראשונים, אבל אז החדשות הפכו לשגרה ואחר כך חדלו להיות חדשות. מחיקתן של שכונות מגורים שלמות באמצעות רובוטים מתפוצצים הפכו לשגרה, פעילות רגילה של הצבא הישראלי. המדינות התומכות לא דרשו מישראל דין וחשבון, מה שרק הגביר את תיאבונה. ואז היא המשיכה והרסה את רובה של העיר ח'אן יונס בדרום, כמו גם את מחנה הפליטים ג'באליה והעיירות בית לאהיא ובית חאנון בצפון. אחר כך היא המשיכה לעיר עזה, לבה של רצועת עזה והסמל של העמידוּת הפלסטינית. ישראל רוצה להרוס את האייקון הזה כי עמידתו קוראת עליה תיגר.

הרס בח'אן יונס שבדרום רצועת עזה, אחרי שהצבא הישראלי יצא מהעיר, ב-8 באפריל 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

מה פירוש הדבר למחות את קיומה של עיר שלמה?

הייתי אחד מאלה שנאלצו לברוח מרפיח. כשחזרתי אליה, ביום הראשון של הפסקת האש בינואר 2025, לא יכולתי לזהות את העיר שבה חייתי יותר מעשרים שנה. ניסיתי למצוא רחובות או צמתים כדי לזהות נקודות ציון, אבל הם לא היו עוד. נמחקו לחלוטין. נכנסתי לשכונה שלי, אבל היא חדלה להתקיים. בולדוזרים ישראליים הרסו את בתי השכנים וערמו את החורבות לתל אחד ויחיד.

ראשי כאב והרגשתי סחרחורת, כך שמיהרתי לעזוב, בגדי ושיערי מכוסים באבק ההריסות.

למחוק את קיומה של עיר זהו פשע מחריד נגד הנשמה, נגד ההוויה והזיכרון. עיר איננה רק בניינים ורחובות שאפשר לבנותם מחדש. עיר היא תחושתו של אדם שיש לו שורשים, יציבות ועמידה על קרקע בטוחה.

עיר היא המקום שבו אנחנו נולדים וגדלים, היכן שיש לנו קרובי משפחה, שכנים וחברים. כל פינה בעיר מלאה בזיכרונות. זה הרחוב שבו נהגתי ללכת מדי בוקר בדרכי היומית לבית הספר. כאן עמדה המסעדה שבה נהגנו לקנות כמעט מדי יום ארוחה של פלאפל וחומוס.

זו פינת הרחוב ששימשה נקודת מפגש לשכנים מדי בוקר כדי לדבר ולחלוק מחשבות על פוליטיקה וחברה. שם היה השוק, הומה באנשים ובצעקות רוכלים. הכיכר הזו היתה מלאה בחיים. בימים שלפני החגים, בקושי יכולת למצוא מקום להניח כף רגל מרוב המון.

נהגתי ללכת כאן עם משפחתי, צועדים מחנות לחנות כדי לקנות את הנדרש. ואם המסע התארך, עצרנו לאכול במסעדה הידועה במאכליה המשובחים – קבב או שווארמה, או לשתות כוס מיץ, קנה סוכר או מנגו – כדי להרוות את צימאוננו.

כאן היה המסגד שנהגתי להתפלל בו, ומעליו עמדה הספרייה, שם, בחטיבת הביניים, התחלתי לגלות, באמצעות קריאה, את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והספרות. ושם, על הגבעה הנישאת ההיא, שעכשיו חונים עליה טנקים ובולדוזרים, וחפורות בה שוחות ומתנשאים מחסומי עפר, נהגתי ללכת כשביקשתי כמה רגעים של שלווה בתחילת שנת העשרים שלי, מביט על השמש השוקעת בים.

העיר מכירה אותנו כפי שאנחנו מכירים אותה. העיר שלי ניסתה לעמוד מול הגל העולמי של אינדיבידואליזם בכך ששימרה קשרים חברתיים חזקים. רוב המשפחות היו במקורן פליטוֹת, ישראל עקרה אותן בנכבה ב-1948. הסבים והסבתות באו והתיישבו שם, ואז ילדיהם גדלו, התחתנו וילדו ילדים. הדור השלישי גדל, התחתן, והוליד ילדים באותו המקום. וכך, הקשרים נארגו בין הדורות. היה נדיר ללכת ברחובות העיר בלי שמישהו שמכיר אותך יעצור אותך, יברך אותך, ישאל אותך לשלומך ולשלומו של אביך.

האם אני אכן משתמש עכשיו בזמן עבר, "היה", כדי לתאר את הפרטים שהיו "הווה" במשך ארבעים שנות חיי?

הרס עיר פירושו לעקור אנשים מהקרקע שעליה גדלו. פירושו לאבד את תחושת הביטחון, החום והיציבות בחיים, ולמצוא את עצמך לפתע עומד על קרקע שרועדת וזזה מתחת לרגליך.

אנשים נקרעו מהעיר שלהם כפי שהנשמה נקרעת מהגוף. כפו עליהם לעזוב תחת האיום של מכונת המוות. הם נמלטו עם מעט המיטלטלים שלהם, רק עם מה שיכלו לשאת איתם. כמה מהם אפילו לא הספיקו לקחת דבר מהבתים שלהם, כי ההפגזות התעצמו מכל כיוון. כל שיכלו לעשות הוא להציל את עצמם ואת ילדיהם.

מאות אלפים מצאו את עצמם לפתע חסרי בית ברחובות, בלי מקום מקלט שיגן עליהם, בלי קיר להישען עליו. הם הותירו מאחוריהם שנים של עמל, חסכונות של חיים שלמים, זיכרונות מימים יפים וחלומות על מחר זוהר יותר. ישראל הוליכה שולל את תושבי העיר ואת העולם כשטענה שזה יהיה רק מבצע מוגבל נגד טרור. אבל המבצע התמתח לחצי שנה ויותר והסתיים בחורבנה של העיר כולה. מבט על המפה של החורבן הגמור מבהיר כי הוא לא נולד מתוך צרכים מבצעיים. למעשה, זו היתה האסטרטגיה המכוונת.

מאות אלפים מצאו את עצמם לפתע חסרי בית ברחובות. שיירה של תושבי העיר עזה נמלטים דרומה, 10 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

לאחרונה, רגע לפני הפסקת האש, ישראל ביקשה להשלים את המשימה בעיר הגדולה ברצועה, בעיר עזה. הצבא הישראלי החל להפעיל לחץ באמצעות הפצצות אינטנסיביות ומעשי טבח כדי לאלץ את כמעט מיליון תושבי עזה לעזוב. ישראל ניסתה להיראות נדיבה בכך שהרשתה לאנשים לעזוב ולהרוס רק את העיר, בלי להרוג את תושביה. זה מה שראש הממשלה בנימין נתניהו התרברב בו בנאומו בקונגרס ב-24 ביולי 2024, אז אמר: "לא הרגנו אפילו אזרח אחד ברפיח כי ישראל הרחיקה את האזרחים מאזור הסכנה".

כמובן, הטענה שישראל לא הרגה אזרחים ברפיח היא שקר בוטה, שדוחות ארגוני זכויות האדם המהימנים הפריכו. אבל הצד המסוכן ביותר בהצהרה הוא שנתניהו השתמש בביטוי המייפה "להרחיק את אזרחים מאזור הסכנה", תרגיל רטורי שנועד לנרמל את הפשע של עקירה כפויה, שבעקבותיה הגיע ההרס המוחלט של העיר. ההצהרה שלו זכתה לתשואות רמות מחברי הקונגרס.

ב-1 באוקטובר 2025, שר הביטחון ישראל כ"ץ איים שכל מי שיישארו בעיר עזה ייחשבו טרוריסטים ותומכי טרור. במילים אחרות, שר הביטחון הישראלי הצהיר בתקשורת בגלוי כי אזרחים יהיו למטרות לגיטימיות להרג. תושבי עזה חששו שמה שקרה ברפיח יחזור על עצמו ולכן רבים סירבו לעזוב, למרות הסכנה המיידית לחייהם ולחיי משפחותיהם. האנשים חסרי ההגנה נותרו להתמודד לבדם עם גורלם. היה עליהם לבחור בין לעזוב את עירם לנצח ובין התמודדות עם המוות. אבל חורבן של עיר הוא גם סוג של מוות. אנשים לא ידעו מה לעשות.

אחרי שהרופא שלה אמר לה שהיא חולה בסרטן, ידידתי, המשוררת אמל אבו עאסי – שגילה כגילי – כתבה:

"הבנתי באמת ובתמים מה פירושה של עקירה כאשר הידיעה שאובחנתי עם סרטן היתה קלה ללבי מאשר הידיעה שעלי להתפנות דרומה, לנטוש את חלומותיי בעיר עזה. את סוג הצער הזה יכולים להבין רק מי שחוו את הדרגות הקשות ביותר של דיכוי, שברון לב ועוול".

זוהי המציאות של כל העזתים: ישראל העניקה להם את ה"חירות" לבחור איזה סוג של מוות הם מעדיפים. אבל אפילו החירות העלובה הזו לא היתה בהישג ידם של כולם. היו שלא יכלו להרשות לעצמם את עלות המסע דרומה, עם כל מה שהיו זקוקים לו, וכך הם נשארו בעזה, מתמודדים עם אימה ומוות.

מוחמד סעיד, תושב העיר עזה, כתב בחשבון הפייסבוק שלו בספטמבר 2025: "אני נשבע באלוהים, אני עדיין בביתי. אני חושש לעצמי, למשפחתי ולילדיי. אבל אין לי אוהל, אין לי כסף, וגם לא נותר מקום להעמיד בו אוהל אילו היה לי. אנחנו לא דבקים במקומנו, חוסלנו בכל דרך אפשרית". ימים ספורים אחרי שכתב את הפוסט הזה, מוחמד וכל משפחתו נהרגו בהפצצה אווירית ישראלית בעיר עזה. הם נהרגו רק משום שלא היה להם אוהל ולא יכלו להרשות לעצמם את מחיר הבריחה. וגם מי שברח וחזר בחיים אחרי הפסקת האש, מצא שעירו חרבה.

מדוע המדכאים הורסים ערים?

הרס הערים ברצועת עזה אינו חסר תקדים בהיסטוריה, והוא אפילו לא משמש תקדים באופן ההתנהגות של ישראל. לאורך ההיסטוריה, מדכאים הרסו ערים רבות. בגדאד שנהרסה בידי הכובש המונגולי הולאגו ח'אן, ו-ורשה, שהיטלר הרס בסוף מלחמת העולם השנייה. וישראל עצמה הרסה יותר מ-400 ערים וכפריים פלסטיניים במהלך הנכבה ב-1948.

מדכאים לא אוהבים ערים, כי ערים מלאות ברוח. כל דבר בעיר – בנייניה, עציה, בתיה ושכונותיה – מלא בחיים. המדכאים הם בהכרח אויבי החיים. תאוות הבצע ושאיפות חומריות תמיד מדרבנות את המדכאים, ולכן לא אכפת להם מזיכרונות, מחלומות, מתקוות ומסבל אנושי. מה אכפת להם מעצים עתיקים, ממבנים היסטוריים וממקומות רוויים בניחוח ההיסטוריה?

עבור העזתית שנישקה את דלתה ונפרדה בדמעות מביתה, הבית הזה שימר זיכרונות של חיים שלמים, כל אבן בו אוצרת את הזיכרונות האלה. אבל מהחייל שיפוצץ אותו לא נדרש דבר מלבד ללחוץ על כפתור כדי להפוך אותו לחורבות ולהשלים את משימתו.

מה אכפת למדכאים מחלומו של איש צעיר שעומד להתחיל את חייו ורואה את העצים והאבנים סביבו זורחים בחיוכים ובאופטימיות? מה אכפת למדכאים מעץ זית עתיק שאנשים טיפחו, גזמו את ענפיו לאורך הדורות והוא נתן להם צל ופירות, מקום שבו חשו אהבה והרמוניה עם הטבע?

בחישובים של פושעי מלחמה, הרס עיר הוא לא יותר מאשר למחוק כתם מציור במחברת. זוהי החלטה נחרצת, בלי כל דאגה למחיר האנושי או למשמעות הרוחנית. מי שמאמצים אידיאולוגיה ג'נוסיידית רוצים לעקור עָם משורשיו. המדיניות הג'נוסיידית כוללת הרג ישיר של אנשים, כמו גם מחיקה של כל מה שמזכיר לאנשים את קיומם על האדמה ואת ניתוקם מכל שורשיהם והקשרים הרגשיים שלהם.

שוק הירקות במחנה הפליטים ברפיח, 8 ביולי 2020 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מה יכול אדם לעשות כשהוא נותר ללא עיר, ללא מקום מקלט?

זהו רצח שלא נספר בסטטיסטיקות, התקשורת אינה מכסה אותו. אחרי ההרס של עירנו, אנחנו הופכים לזרים. אנחנו רואים את העולם מסתחרר סביבנו, אין קרקע מוצקה מתחת לרגלינו.

מה שעולה בדעתי בימים האלה הם טורי שירו של המשורר העיראקי מוזפר אל-נוואב:

"שמח אני שחלקי בעולם כחלקהּ של ציפור,

אך ישתבח שמך, אפילו לציפורים יש מולָֹדות,

שישובו אליהן,

ואני עדיין עף".

אחמד אבו רתימה הוא עיתונאי ואקטיביסט, מיוזמי צעדת השיבה הגדולה המקורית. הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון בהולנדית קורספונדנט