newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל מסרבת להסגיר מבוקש בגין פשעים נגד האנושות המתגורר בחיפה

תאודורו אניבל גאוטו, לשעבר חייל במחנה "לה קאצ'ה" הארגנטיני הידוע לשמצה, מסתתר בישראל תחת השם יוסף כרמל. למרות שהוא מבוקש על ידי הרשויות הארגנטינאיות וכן על ידי האינטרפול, ולמרות שלפשעים בהם הוא מואשם יש גם גוון אנטישמי ברור, ישראל מסרבת להסגירו ללא כל הסבר

מאת:

"לה קאצ'ה". בשם הקצר הזה כונה בין שלהי 1976 לאוקטובר 1978 אחד ממחנות הרצח, האונס, והעינויים האכזריים ביותר שפעלו במסגרת המשטר הצבאי ששלט בארגנטינה באותם ימים. במקום זה סמוך לבירה בואנוס איירס נרשמו לפחות 135 מקרי רצח מתועדים, ביניהם של 7 נשים בהריון, אשר ילדיהם נחטפו ונמסרו למשפחות חיילים ושוטרים. זאת מתוך לפחות 30,000 בני-האדם שנרצחו והועלמו בשנים 1976-1982 לאחר שנחשדו בפעילות שמאל.

בשל קשיים פוליטיים שהעמיד הצבא והימין הארגטינאי, רק בשנים האחרונות, כמעט 40 שנה אחרי המאורעות, נערכים המשפטים נגד מבצעי אותו רצח-עם. משפט ה"לה-ק'אצה" נפתח ב-2013, שם 21 קצינים וחיילים, לשעבר חברי גדוד המודיעין 101, הואשמו בחלקם במה שבוצע באותו מחנה-רצח. לאורך השנה האחרונה העידו הניצולים המעטים פעמיים בשבוע על סבלם במקום. הם סיפרו על אונס שיטתי, עינויי נשים שלא לצורך חקירות אלא רק כדי שצרחותיהן ישמעו בחדרי החקירות, מכות חשמל, ועינויים גופניים אחרים. יחס מיוחד ניתן שם ליהודים. בעדותה של נעמי איצקוביץ', שנחטפה באוקטובר 1977 כשחזרה מהלוויה של חברה לתיכון שנרצח, היא מספרת על כך שסבלה עינויים מיוחדים בשל שנאתם של החוקרים לשם משפחתה אשר סברו כי העיד על יהודתה. למרות שאמה לא יהודיה ולכן היא גם לא מוגדרת כך. היא לא יודעת למה דווקא היא בין הבודדות ששרדו, כנראה היתה מאותן "ברות מזל" ששוחררו כדי לשמש כסוכני-פחד בקרב הציבור.

באוקטובר האחרון נדונו 15 מאותם נאשמים למאסרי עולם. על 6 הנוספים נגזרו תקופות מאסר של מעל ל-10 שנים. אך שם לא נגמר סיפור הלה-קאצ'ה. בידי מערכת המשפט הארגטינאית מצויות עדויות נגד נאשם נוסף. האישום האחרון לא הוגש מכיון שהתביעה הארגטינית לא הצליחה לאתר את מקום המצאו של תאודורו אניבל גאוטו, אז חייל מודיעין בגדוד. התביעה הציעה תמורתו פרס של 500 אלף דולר. במקביל, הוא הפך למבוקש גם על ידי האינטרפול.

> מונדיאל הדמים: פליטי הדיקטטורה בארגנטינה שהגיעו לארץ לא שוכחים

Gauto profugo

זהותו הישראלית נחשפת

לפני כשנה עלה חשד כי ייתכן שגאוטו נמלט לישראל בחסות חוק השבות הישראלי בשל מוצאה היהודי של אשתו (מוצא, אגב, שהוסתר במסמכי הגיוס של אותו גאוטו לשירותי המודיעין). פעילים מקומיים בישראל המשתייכים לארגוני משפחות הנרצחים ואחרים החלו בחיפושים אחריו. לאחר חודשים של איסוף פרטים באמצעים שונים, אותר לבסוף גאוטו כשהוא מתגורר בקריית ביאליק, הפעם בשם יוסף כרמל, כפי שפורסם בתחקיר בתוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון. לפי רישומי משרדי הפנים הישראלי הוא היגר מארגנטינה יחד עם משפחתו בשנת 2003 ומתגורר בעיר מאותה השנה.

הפעילים פנו לשגרירות ארגנטינה והסגירו את פרטיו האישיים ומקום הימצאו, ומאז השגרירות פועלת להסגירו, אך לאחר הפנייה התברר כי ממשלת ישראל אינה ממהרת להסכים לבקשתם של ארגטינה והאינטרפול. לטענת ישראל היא לא מוכנה להסגיר אותו כי לפי החוק הישראלי לא ניתן להסגיר אדם הדרוש לחקירה אלא רק להעמדה לדין, החוק הארגטיני מצידו לא מתיר, באופן טבעי, העמדה לדין ללא חקירה. אך ברור שזה מלכוד טכני שניתן היה להתגבר עליו אם היה רצון כזה.

גאוטו\כרמל מצידו לא נבהל מחשיפת זהותו, כפי שניתן היה לראות גם בכתבה, (הוא טוען בתוקף כי יש טעות בזיהוי וכי היה רק שכיר במקום), והמשיך לפקוד אירועים חברתיים בארגוני מהגרים ארגטינאים, עד שלאחרונה הוחלט לשים לזה סוף, ואלו דרשו ממנו לחדול מכך. הוא גם הוכרח לעבור דירה, ועבר למקום סמוך לקריית ביאליק.

כפי שפורסם ב"מבט שני", זהותו האמיתית ידועה לרשויות הישראליות לפחות מזה שנה. הרשויות הישראליות אינן מוכנות להגיב על הסיבה בגינה הוא לא מוסגר, למעט היתלות באותו פרט טכני,  ולמה הן לא נענות לבקשה הארגטינית. ייתכן כי לבסוף יואשם בסעיף משני של רישום כוזב במסמכי ההגירה שלו, לאחר שטען כי לא מתנהל נגדו כל הליך חוקי למרות שהסתבך בהונאת כספים של בנק ארגנטינאי.

אך בכל מקרה עמדת הממשלה הישראלית בעניינו מתמיהה, במיוחד לאור העובדה כי ההאשמות והעדויות כנגדו לא רק מזוויועות וחמורות, אלא בעלות אופי אנטישמי מובהק. בין נרצחי "לה קאצ'ה" יהודים רבים. עדויות רבות מדברות על העינויים ה"מיוחדים" מהם סבלו היהודים במקום. בין הנעלמים כ-3,000 יהודים, מספר גדול פי 10 מחלקם באוכלוסיה.

ייתכן כי העובדה שפשעים נגד האנושות אינם מוגדרים כעבירה בחוק הישראלי, למעט אלו שבוצעו על ידי הנאצים, הם הסיבה לסירובה של ישראל לשתף פעולה עם בקשת ההסגרה. אפשרות אחרת היא שישראל לא מוכנה להסגיר חיילים שלקחו חלק במשטר דיכוי צבאי מחשש שהדבר יקרין על חייליה היא ועל מעשיהם בגדה המערבית.

 ואולי זה לא צריך להפתיע כל כך

משטר חונטת הגנרלים זכה לשיתוף פעולה הדוק מצד ממשלות ישראל. כ-30% מייצוא הנשק הישראלי באותם ימים נמכר לארגנטינה, בסכום של 2 מיליארד דולר. ביוני 1981 שהו בישראל 118 קצינים ארגנטינים, ובמכתב שנשלח משגרירות ישראל נאמר כי "אין מדינה בעולם בה שוהים במקביל קצינים ארגנטינים כה רבים למטרות רכש והדרכה". שיתוף פעולה זה לא התבטא רק באספקת נשק: מרסל זוהר מספר בספרו "שלח את עמי לעזאזל" על יהודים שנרדפו והשגרירות סירבה לתת להם ויזה לישראל כי היו "שמאלנים מדי".

אחד השוטרים שהשתתפו בעינויים, בשם פרגרינו פרננדז, סיפר שקיבל הוראות לטיפול בגורמים מחתרתיים מיועץ השגרירות הרצל ענבר, שהפך אחר-כך לשגריר ישראל בספרד. על כך כתב אולי החטוף היהודי המפורסם ביותר, חקובו טימרמן (אביו של שר החוץ הארגנטיני הנוכחי): "אני אשכח את המענים שלי, אבל את המנהיגים היהודים שהסכימו בשתיקה לעינוי היהודים אף פעם לא אשכח".

השתיקה הזאת לא באה בקלות. שמונה הצעות לסדר לדיון בחטופים בארגנטינה נדחו ע"י יו"ר הכנסת דאז מנחם סבידור, בכדי לא לפגוע בסחר הנשק עם הדיקטטורה. שולמית אלוני סיפרה אז כי "בשעתו לא רק סתמו את פי, אלא שחבר הכנסת יגאל הורוביץ ז"ל איים עלי שלא אעז לפתוח את פי. היה זה כשממשלת ישראל סיפקה נשק לקולונלים הברוטאליים ששלטו בארגנטינה וחיסלו אזרחים בהמוניהם. בחדרי הכנסת, בקומה החמישית, ישבו הורים לילדים שנעלמו וביקשו שנעשה דבר, והגשתי הצעה לסדר היום, ודרשתי דיון. לא אפשרו לי. ההצעה לסדר לא אושרה. הבטיחו לי שיהיה על כך דיון בוועדת החוץ והביטחון. למיטב ידיעתי לא היה כי לא הוזמנתי לדיון".

שלוש אמהות יהודיות שילדיהן נחטפו כתבו על כך. פרידה רוזנטל שבנה נחטף ב-31 באוגוסט 1976 כתבה:

הכנסייה והצבא התנצלו. אנחנו יודעות שמדובר במעשה צבוע כדי להתאים לרוח התקופה כי הם בבירור לא מצטערים. אבל לפחות העמידו פנים. אבל האנשים 'שלנו', הקהילה היהודית וממשלות ישראל , אפילו את זה לא עשו.

רנה אפלבאום ממקימות ארגון 'האמהות של כיכר מאי' ששלושת ילדיה נחטפו:

לא רצינו לדעת שילדנו נרצחו בנשק ישראלי. אנחנו זוכרות את סטירת הלחי שקיבלנו מראשי הקהילה היהודית שאמרו לנו אז שמה שקרה הוא באשמתנו 'כי לא חינכתן את ילדיכן לציונות'.

מריה גוטמן שבנה נחטף ב-28 בנובמבר 1976:

אני לא מופתעת מהצביעות והחוצפה של הרשויות הישראליות. ישראל תמכה כלכלית, פוליטית ומוראלית בדיקטטורה וחימשה אותה. הילדים שלנו סבלו מרדיפה כפולה. מצד הפשיסטים במדים וגם מצד הפשיסטים היהודים שחימשו את הרוצחים. כשראש הממשלה הישראלי שמיר בא לבואנוס איירס הוא לא הסכים לקבל אותנו. שמיר היה פשיסט ואני מתנגדת לפשיזם. כך היה גם בני. אני גאה במאבקי של בני, שהיה יהודי ואולי נרצח בנשק ישראלי.

האם בכלל צריך להסגיר?

אין באמור לעיל כדי לטעון בעד הסגרתו של גאוטו. נכון להיום, אני חושב שמשפטים מסוג זה, עשרות שנים לאחר המאורעות המדוברים, יש בהם מעט מאוד צדק, והרבה יותר ממופעי קרקס בשירות אינטרסים פוליטיים צרים, מסוגם של משפט אייכמן ודומיו.

ייתכן כי הם מביאים מעט שקט למשפחות הנרצחים כמו שסבורים אחדים, או שהם אולי ישיגו מעט הרתעה כמו שסבורים אחרים. לפחות לגבי הטענה השנייה קשה לי לדמיין שיש בה מן האמת, כשאני מסתכל סביבי ורואה רבים המוכנים לבצע מעשי הרג המוניים בשליחות ממשלותיהם בצידוקים שקריים והמנגנונים הפשוטים המכשירים אותם לכך. לגבי הטענה הראשונה, איני יכול להבין אותה ממקומי, את נכונותה או האם היא מספיקה כדי להכשיר משפטים מהסוג הזה.

ואולי התשובה, כפי שאחרות אמרו לי, היא שראוי להשאיר אנשים ומקרים כאלה בעברם ולא לרדוף אחרי איזה מידת צדק לא קיימת, כי לא נוכל אף פעם להבין אותם וכל מה שנוכל להשיג היא נקמה שרק למראית עין היא צדק ומספקת לנו רק עוד נידון למוות בכיכר להאשים בו את חוסר הצדק בעולם.

אני לא יודע מה מאלו נכון. אך בכל מקרה, ממשלת ישראל חייבת להסביר את עמדתה ולא להסתרר באופן מביך מאחורי סיבות טכניות, ובכך לאפשר לכל אדם לגבש את עמדתו לגביה.

> אימהות מחפשות את הילדים שלהן: בישראל היום, בארגנטינה אז

במסגרת התוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון שודר היום (רביעי) תחקיר על המקרה. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf