הסגל הזוטר במכללה האקדמית תל-אביב יפו בדרך להסכם קיבוצי
בתום מאבק מתיש, הסגל הזוטר במכללת תל-אביב יפו רושם לזכותו הצלחה מרשימה. בשיחה עם אורי אנזנברג מ"כוח לעובדים" מספרת חברת הוועד שרון חג'בי על ניסיונות הדה-לגיטימציה מצד ההנהלה, על הפער מול האוניברסיטאות, ועל מאבק שמובל על ידי נשים
כותב אורח: אורי אנזנברג
בעקבות שביתה כללית בת חמישה שבועות אליה יצאו בקיץ האחרון חברי ועד הסגל הזוטר של המכללה האקדמית תל-אביב יפו, ולאחר מאבק מר, נמצאים הוועד וההנהלה (הפועלת לצד פקידי האוצר, נציגי הות"ת ונציגיי המועצה להשכלה גבוהה) על סף גיבושו של מזכר הבנות חדש. המזכר, המיועד להפוך בעתיד הקרוב להסכם קיבוצי, מכיר לראשונה בצורך להעניק למרצים רציפות תעסוקתית, תוספת שכר בשיעור של 15-17%, זכויות סוציאליות (בדמות קרן השתלמות, דמי הבראה, ימי חופשה וימי מחלה) וגישה לקרנות מחקר ייעודיות.
הישגים אלה, לצד לא מעט וויתורים, לא הגיעו בקלות. במהלך הקיץ ניהלתי שיחה עם שרון חג'בי, האחראית על פעילות השטח בוועד הסגל הזוטר, אשר תיארה בפני את מה שהתרחש מאחורי הקלעים:
> הדור החדש של התאגדויות עובדים מובל על ידי נשים
ספרי לי קצת על היציאה לשביתה
הדבר הראשון שחשוב לי להדגיש קשור לעובדה שאנחנו ועד נשי. מבלי להמעיט בערכם של הגברים, בראש הוועד עומדות חמש נשים מדהימות שעושות את רוב הפעילות האקטיבית בשטח.
ואת חושבת שההצלחה של הוועד קשורה לעובדה שמדובר בוועד נשי?
ברור! אני יכולה להגיד לך שמה שהנחה אותנו בתור נשים היה כל הזמן הערך שהצבנו לעצמנו. לא היו שום עניינים של אגו ושל כבוד. בנוסף לכך, היכולת שלנו להיות מגובשות הייתה הנחמה הגדולה שלנו והעניקה לנו את כל הכוח להמשיך הלאה ולהתגבר על הקשיים האין סופיים שהיו לנו בדרך.
והיו קשיים?
בתור אחראית על פעילות השטח אני יכולה להגיד לך שזה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיי, ממש עד למצב בו החיים הפרטיים והמקצועיים שלי עמדו מלכת.
את יכולה לתת דוגמא?
למשל, נאלצנו להתמודד עם ניסיונות של הנהלת המכללה לעשות לנו דה לגיטימיזציה ולהציג אותנו בתור ארגון אלים. הניסיונות האלה עוררו הרבה מאוד ויכוחים, בעקבותיהם היינו צריכות כל הזמן להסביר את עצמנו ולהכיל בסובלנות הרבה מאוד אנשים.
ניסיונות לעשות לכם דה לגיטימציה?
ההנהלה שכרה משרד עורכי הדין שמתמחה בניהול של כאלה מצבים. ההתנהלות הזאת גרמה לי להרגיש שמבחינת ההנהלה אנחנו בסך-הכל עובדים קטנים ומצ'וקמקים.
הייתם בוועדת החינוך בכנסת, נכון?
היה מאוד מאכזב. אחד הדברים הכי קשים שהיו שם זאת התפיסה שמרצים באוניברסיטה צריכים לקבל יותר כסף מאשר מרצים במכללות. זה בכלל לא היה נתון לדיון, זאת הנורמה. וזה אבסורד.
מה ההפרשים בשכר בין מרצים במכללות למרצים באוניברסיטאות?
ארבעים אחוז.
כמה אפשר לרדת? אני בתור מתרגל באוניברסיטת תל אביב קיבלתי שכר רעב.
כן, זאת בדיחה. במיוחד לאור העובדה שרוב נטל ההוראה היום נופל על המרצים במכללות.
מה שאת אומרת זה שמי שעובד בתור מרצה במכללה לא יכול היום להתקיים?
אולי מעטים. ומה שמדאיג במיוחד זה שפקידי האוצר אמרו לנו במפורש שלדעתם מה שקורה באוניברסיטאות זה מחדל והם רוצים לשנות את זה. היחס אלינו נועד כדי להכין את הקרקע לתהליך מאוד גדול שעתיד להתרחש בהשכלה הגבוהה.
הייתה סולידריות ביניכם לבין הוועדים של האוניברסיטאות?
בטח. הם הבינו שזה גם מאבק על העתיד של עצמם ולכן הם עשו כל מה שהם יכלו: הגיעו להפגנות שלנו, יידעו את הצוות, עזרו והצהירו בפומבי על תמיכה.
ספרי לנו עוד קצת על ההתנהלות של ההנהלה
התחושה הייתה שההנהלה לא ניסתה להשיג כלום עבורנו. הם אמרו לנו, למשל, לפני הפגישה בות"ת שאנחנו לבד שם. למה שלא נהיה חזית אחת?
שיגע אותי שהם לא הבינו שלמרות שבזכות הכוח והכסף שלהם הם יכולים לנצח במערכה, אין להם מה להשיג מזה. מה יקרה אם הם ירמסו אותנו? מה הם יכולים להרוויח בתור הנהלה של מכללה במצב כזה? אתם לא חושבים על יחסי העבודה ועל המצב שישרור במכללה לאחר מכן?
ויש להם ברירה אחרת?
ברור שיש להם, הם יכולים לעמוד לצד העובדים שלהם, חזקים ואיתנים, ולהגיד שיש פה עוול. במקום זה הם שכרו משרד עורכי דין שייצג אותם מולנו.
מה הוביל לדעתך להתנהלות הזאת שלהם?
אני חושבת שהעמדה שאתה נמצא בה מעקרת לפעמים את הערכים שלך.
מה הדברים החשובים שלמדת? גם ברמה מערכתית לגבי מאבקים אחרים?
מבחינה מסוימות זה לא משנה כמה יכינו אותך, תמיד יהיו דברים שישאירו אותך בהלם. יש הרבה דברים מתסכלים ולוקח המון זמן להבין שהשגרה היא דבר חולה. התחושה היא שהרוב עובד נגדך בגלל שאין לך כסף ואתה עומד מול אנשים שנחושים לשבור אותך ולכן חשוב להבין שזה תהליכי, הכל איטי מאוד וצריך המון סבלנות. ואולי הקצב האיטי הוא טוב, יש יותר זמן להפנים את השינוי.
למדתם משהו מבחינת טקטיקות פעולה?
אנחנו ועד מאוד עדין. בניגוד גמור לאופן שבו ההנהלה התנהלה, אנחנו ניסינו לא לשבור ולהרוס את יחסי העבודה. אני חושבת שזה האיר אותנו בסופו של דבר באור מאוד טוב.
ומה התחושה הכי חזקה בזמן שמקימים ועד?
תחושת ההתפכחות השאירה אותי בהלם. כשהתחלתי לעבוד במכללה הייתי נורא מרוצה ורק אחרי סמסטר פתאום הבנתי כמה המצב קשה. אתה מכיר את זה שאתה אומר לעצמך שצריך לבנות את עצמך מלמטה? אבל למה הלמטה כל-כך נמוך? גם בסולם הזה צריך תנאים מינימליים.
את חושבת שבאופן כללי המכללה יוצאת מחוזקת?
בהחלט! הסכם קיבוצי זאת חתונה קתולית. שברנו דפוס העסקה של עשרים שנה, דפוס שקיים מאז שהמכללה הוקמה, זה הישג אדיר שאי אפשר לקחת מאתנו.
אורי אנזנברג הוא תושב תל אביב בן 28, מתחיל השנה השלמות לקראת דוקטורט בסוציולוגיה ופעיל בכוח לעובדים
> עתירה לבג"ץ: הצבא ביטל רישיון עבודה לפלסטיני כדי למנוע התאגדות עובדים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן