המאבק באלימות נגד נשים הוא גם מאבק על מקורות הכוח

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שחל היום (שני), הפך בשנים האחרונות לסמל המאבק בדיכוי מגדרי מכל סוג. ביום הזה, שנקבע על ידי האו"ם, נשים פמיניסטיות ואקטיביסטיות ברחבי העולם שופכות אור על עולמן האפל של נשים נפגעות אלימות ששורדות את המערכה על החיים, ומנציחות את הקורבנות שחייהן נגזלו על ידי הפטריארכיה. זהו יום שבו אנו מחדשות את הברית עם המאבק המתמשך ומלחמת ההתשה הזאת, שנגזרה עלינו רק מעצם היותנו נשים.

להבדיל מיום האישה (החל במרץ), שבו מציינות נשים את ההישגים שהשיגו, החסמים שהוסרו, התקרות שנשברו והאתגרים לעתיד טוב יותר לבני אדם באשר הם, היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים הוא יום שבו אנחנו עוצרות ומפיגות את האשליה המתוקה של שחרור הנשים מדיכוי; יום שבו מצלצלים פעמוני בתי המקדש הפמיניסטיים בקול רם – כדי לנער ולהעיר אותנו, ולהוציא מאזור הנוחות את כל מי שהשתכרה מהניצחון המדומה של משמרות המהפכה הפמיניסטית. זהו יום שבו כולנו מוזמנים, גברים ונשים ומה שביניהם, להבין את גודל המשימה שעוד עומדת בפנינו.

מירוץ ההתרה מכבלי האלימות המגדרית מתנהל בעולמות מקבילים ובזירות שונות ברחבי התבל, כך שהתמונה העולמית של נפגעות אלימות מכל סוג יכולה להיות מבלבלת ומסחררת לעתים, ותמיד כואבת.

לפני חודש ביקרתי במקלטים לנפגעי אלימות בבוסטון (גברים, נשים ומקומות מעורבים), ויצאה לי מהפה בדיחה רעה, שאם נגזר עלי להיות אישה מוכה, אני רוצה שזה יקרה בבוסטון! רמת המודעות והמחשבה הפמיניסטית הרדיקלית, וגם משאבי הענק שהושקעו במערך השירותים שם, גרם לי – הפמיניסטית הפלסטינית בישראל, שמחזיקה מעצמה מודעת ומעורבת בשיח הפמיניסטי ובטרמינולוגיה השלטת בו – להפנים לרגע את עומק הדיכוי שאני חווה ולקנא בנשים נפגעות אלימות מעבר לים.

ביום הזה אני חושבת גם על מאבקן של נשות לבנון המדהימות, שיצאו לרחובות כדי להפיל את כל חומות הפטריארכיה והשחיתות, כדי להילחם על גופן וחייהן ועל זכותן כאזרחיות לבחור להתאהב ולהינשא למי שהן רוצות, מכל הדתות והעדות, ולאזרח את ילדיהן לפי החוק – זכות ששמורה רק לזכרים במדינה. אך הן עדיין לא הצליחו לבטל את הסעיף בספר החוקים הלבנוני שמאפשר לאנס להתחתן עם הנאנסת כדי להתחמק מעונש, להבדיל מהנשים הירדניות שדווקא הצליחו.

בירדן נושא האלימות של גברים נגד נשים עלה לכותרות בעקבות מקרה מזעזע של גבר שעקר לאשתו את שתי העיניים כדי למנוע ממנה לראות את ילדיה, וגבר אחר שרצח את אשתו הראשונה ולא נענש, ולאחרונה רצח גם את השנייה. המקרים האלה הוציאו את נשות ירדן לרחובות, והרשתות החברתיות סערו.

במקביל, נשות סודן עוררו השראה ומילאו תפקיד מכריע בהפלת משטרו של הרודן עומר אל בשיר. האייקון של המהפכה היתה צעירה בשם אללא סלאח, שעמדה על גב מכונית בהפגנה וקראה בפני אלפי המשתתפים בשירה ובחרוזים את הדרישות של העם, בקול אישה שאסור להשמיע ברבים. כל העולם התפעל מהצעירה האמיצה הזאת. דמותה העטופה בלבן עם עגילי הזהב הגדולים כבשה את הרשתות החברתיות.

אך לפני חודש אותה צעירה עמדה על דוכן הנואמים באו"ם כדי לספר מה קרה לנשות המהפכה בסודן, שנאנסו במעצרים והודרו מהדיונים על הממשל העתידי המיוחל – שולחנות השלום של גנרלים, בלי נשים, במימון העולם, הם אלה שאמורים להביא צדק למפגינים, ש-70% מהם היו נשים עטופות חיג'אב וחמושות בסמארטפונים. נשים שעדיין נלחמות במנהג המזוויע של מילת נשים, הלקאות פומביות של נשים שלא מצייתות לבעליהן, ומנהג ה"תפירה" של נשים אלמנות וגרושות כדי לשלוט בחיי המין שלהן אחרי היעלמותו של הגבר מחייהן.

ובזמן שהנשים בסעודיה מפחדות להביע עמדה פוליטית ומסתפקות במרחב חופש תנועה מצומצם מאוד בהיעדר חסות של זכר מלווה ברכב ארבע על ארבע מפואר, המשטר כולא 12 פעילות פמיניסטיות ופעילות זכויות אדם מאחורי סורג ובריח ללא משפט לזמן לא ידוע.

ובאותו זמן, השכנות מאיראן מאתגרות את המשטר עם חתיכת הבד שנכפה עליהן לשים על הראש לפי החוק -ומסירות את החיג'אב כאות מחאה ברשתות החברתיות ובמקומות ציבוריים.

נשות מצריים, בינתיים, נמצאות בתחתית סולם הדיכוי, האלימות והפגיעות המיניות. באחרונה דווח במדינה על מקרה מזעזע של אונס ורצח של ילדה בת חמש בידי דודה. מילת נשים היא עדיין תופעה מדאיגה שם, ייצוג הנשים בממשל בתחתית, ותנאי המחיה נוראיים.

בצד האופטימי נמצאות נשות תוניסיה, שעושות לנו חשק לעוד מאבקים מוצלחים – עם ייצוג של 50% בפרלמנט, ביטול חוקי שריעה פטריאכליים, איסור על פוליגמיה, שוויון מגדרי בחוקי הירושה.

ובאזור אחר בעולם, בעולם הלכאורה "ראשון"  ו"מפותח", יצאו נשות פולין לרחובות בהמוניהן נגד חוק ההפלות – והצליחו, לפחות זמנית. ומעבר לאוקיינוס רואות הנשים בארה"ב כיצד כמה מדינות מנסות לשלול בחוק את זכותן של הנשים על גופן ומחמירות בצורה מחרידה תא חוקי ההפלות, כולל ניסיונות להפללת נשים אחרי הפלה ועוד. ובמדינות ליברליות יותר בארה"ב נשים שנמאס להן מפגיעות והטרדות מיניות ומהחפצת נשים בכל מקום צעדו בוורוד נגד דונלד טראמפ, הנשיא המיזוגן שבז לנשים ולזכויותיהן בכל הזדמנות.

מציאות מורכבת וסבוכה

בסופו של יום, נשים בעולם כולו מתמודדות עם אותו דיכוי מגדרי, פטריארכיה ושליטה גברית בחייהן. הדיכוי והאלימות האלה מופיעים בדרכים שונות במקומות שונים, אך בכל מקום הגברים מגייסים את כל כוחם כדי להנציח את העליונות הגברית בעולם בכלים כלכליים, חוקיים, פוליטיים, דתיים, פיזיים ונפשיים – הכל כשר במערכה הזאת. לכן אני מאמינה שהיעדים האסטרטגיים שלנו במאבק נגד האלימות המגדרית הם פירוק ונישול של גברים ממקורות הכוח, חלוקת משאבים שוויונית יותר ופיזור מוקדי ההשפעה בידיים נשיות לצד הידיים הגבריות.

ומה אצלנו? בשנה שעברה, מאז שהחלה המחאה הגדולה נגד האלימות, שבמסגרתה עמדו אלפי נשים בכיכר בדצמבר, קשה לי אפילו להתמודד עם המילה "אצלנו".

מקרה מחריד במיוחד של פשע מגדרי במחוזותינו התבצע השנה בבית סאחור בשטחי הרשות הפלסטינית. המקרה הזה הסעיר את העולם הערבי והוביל למחאה של נשים מחיפה עד יאפא (יפו), מנצרת ועד רמאללה. זה היה הרצח של הצעירה כוכבת האינסטגרם אסראא ע'ורייב, שהתבצע כמעט בשידור חי ברשתות החברתיות, כשצרחות הקריאה לעזרה שלה לאחר שעונתה, ככל הנראה בידי בני משפחתה, הוקלטו בידי אחות במסדרונות בית החולים שבו אושפזה.

ואיך נתייחס לנשים ששילמו בחייהן את מחיר הקונפליקט הפלסטיני-ישראל, כאשר אנס ורוצח פלסטיני נתעב מבצע את זממו בגופה הצעיר של אורי אנסבכר ורוצח אותה באכזריות, ומדביק בחוצפה את מעשיו למניע לאומני?

המציאות שלנו כנשים ישראליות ופלסטיניות היא בלתי נתפשת, מורכבת וסבוכה. לפעמים, גם הנשים החזקות ואיתנות ביותר מבחינה פמיניסטית עומדות משותקות מול סוגיות לאומיות מגדריות. למשל, כאשר מכונות הריסת הבתים מכוונות את הדחפור לבתיהן של נשים חד הוריות בעיר קלנסווה או בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. ואיך נקרא לנשים חולות סרטן בעזה שמשוועות להיתר יציאה מהצבא הישראלי ואז לסיוע של שלטון חמאס כדי לחפש מרפא בבית החולים אל מקאסד בירושלים, דיכוי מגדרי כובש?

איך אפשר להתעלם מהקשר בין אלימות ממסדית וצבאית לאלימות מגדרית? קשה מאוד לא להגיע למסקנה שהאקדחים של רוצחי הנשים הערביות והיהודיות במרחב המשותף הזה הם אקדחים ממסדיים, שמקורם אותו מקור שנועד לשמור על שליטה יהודית באדם ובאדמה שעליה אנחנו מבקשות לחיות יחד כנשים, בביטחה ובלי אלימות ואימה.

בדיוק בגלל המורכבות הזאת, רובנו בוחרות להתמקד ביום הבינלאומי הזה באלימות הקלאסית, לפי הספר – נשים מוכות, אלימות מינית, פיזית ונפשית נגד נשים, רצח נשים וכדומה. ואת הסיפורים הקשים יש לחזק בנתונים.

מ-2014 ועד היום נרצחו 100 נשים במחוזותינו. בשנה שעברה נרצחו בישראל 26 נשים, 14 מהן ערביות. השנה המספר ירד ל-13 נשים, מהן 8 ערביות, ו-45% פלסטיניות אזרחיות ישראל. שיעור הנשים הערביות שנרצחו כפול מחלקן באוכלוסייה הכללית. משמעות הדבר היא שרמת הסיכון שבה אני חיה כאישה ערבייה בישראל, לעומת הקולגה שלי מיכל גרה מרגליות משדולת הנשים בישראל שעזרה באיסוף הנתונים, היא גדולה בהרבה. אני סמאח, היא מיכל, שתינו נשים – אך חיינו לא שווים. בנוסף, סביר להניח שכל עבירה שתתבצע חלילה נגדה תזכה ליחס שונה מעבירה נגדי, גם אם שתינו נגיש בדיוק את אותה תלונה.

בערים המעורבות באזור המרכז – רמלה, לוד ויפו – נרצחו 52 נשים ב-20 השנה האחרונות. 3 מתוך 7 מהנשים שנרצחו באזור הן מהמרכז, וכולן נורו בנשק (איתסאר עיסווי, דיאנה אבו קטיפטן, ונג'לאא אל עמורי). לכן, אין הפתעה בכך שמחוז מרכז מככב ברשימת הערים האלימות ביותר בישראל – עם רמת הפשיעה, הסחר בנשק ומוקדי ארגוני הפשיעה שנוטלים חיי נשים וגברים כאחד ללא הבדל, ללא הרתעה וללא ענישה, במיוחד כאשר הגופה שנמצאת באזור נטוש בראשון לציון היא גופתה של אישה ערביה.

מבקר המדינה  לא מחדש לנו הרבה בדו"ח שפורסם מטעמו, שקבע כי הסיבה העיקרית לחוסר שיתוף פעולה עם המשטרה הוא חוסר אמון. בכל זאת, שיעור נמוך של חקירות מסתיים בכתב אישום, ו-89.5% מכלל תיקי האלימות במשפחה בקרב נשים ערביות שנפתחו במשטרה נסגרו מחוסר עניין לציבור. איך יהיה אמון בלי תפקוד? בכלל, כאשר בשליש מכלל המקרים של רצח נשים בידי בן זוגן הקורבנות התלוננו וביקשו עזרה, זה אומר שנשים ערביות ויהודיות פונות לרשויות אכיפת החוק בעת סכנה, אך זה לא כל כך עוזר.

ובכל זאת, יש הרבה מה לעשות. בחינוך למשל נדרשת התערבות במסגרות החינוכיות בבתי הספר והגנים – החל מחומרי הלימוד דרך הכשרת מורים ועד ועבודה חינוכית עם תלמידים והדרכת הורים.

בנוסף, המסגרות הטיפוליות בישראל נותנות מענה לחלק זעום מהנזקקות לעזרה, ויש להרחיבן. בישראל יש 14 מקלטים לנשים, ורק שני מקלטים מוקצים לנשים ערביות ושניים אחרים הם מעורבים. זאת, אף ששיעור הנשים הערביות הזקוקות לפתרון הזה כפול ממה שמוצע. כמו כן, נערות ממשפחות קשות ביותר שחייהן נמצאים בסכנה לא יכולות לחזור למשפחתן ולקהילה שלהן, ויש לפתח פתרונות ייחודיים עבורן. כיום יש במדינה 113 מרכזים למניעת אלימות במשפחה, מהם 37 בחברה הערבית, ו-18 דירות מעבר. זאת, כאשר במדינה חיות יותר מ-200 אלף נשים מוכות, מנוצלות או נפגעות, וכש-40% מהן הן ערביות.

אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפני האזרחיות והאזרחים כאן הוא עמדת הממשלה – הנוכחית, הקודמת, וכנראה גם העתידית – כלפי התפקיד שלה במאבק הזה. ראש הממשלה שלא מבין איך אישה נשארת עם בעל אלים וחיה בצל "הטרור הזה". השרה לשוויון מגדרי מצביעה נגד התוכנית למיגור האלימות כלפי נשים יחד עם חברות כנסת נוספות מהקואליציה.

שר הרווחה משיך בהפרטת מערך השירותים החברתיים עד שהגענו לחברת טלמרקטינג שזכתה במכרז להפעלת הקו החם לנפגעות תקיפה מינית, ורק בג"ץ חילץ אותנו מהגזירה הזאת. שר החינוך רוצה הפרדה מגדרית וטיפולי המרה (אף שחזר בו אחרי הסערה שעורר). והשר לביטחון פנים מסרב לקחת אחריות על הנתונים הקשים בנוגע לתפקוד המשטרה בפענוח מקרי רצח של נשים ערביות לעומת יהודיות, טוען שזו בעיה תרבותית, ובמקום לטפל בה מפסיק לשחרר מידע על זהות הנרצחת והלאום שלה.

לנוכח כל אלה, אני מזמינה את כולם – גברים, נשים, פלסטינים ויהודים – לעצור היום ל-13 דקות ולחשוב על אישה אחת שאיננה עוד, שנרצחה בידי גבר אלים ללא רחמים רק בגלל שהיא אישה.

תגיעו למוקדי המחאה למאבק באלימות נגד נשים. תגיעו לעצרת המרכזית שתתקיים הערב בתל אביב, שם אעמוד גם אני ושתי אחיות של נשים שנרצחו, ועל גבי התיק הכבד של ההתלבטויות, הכאב המגדרי שאני מתמודדת עמו כל ימות השנה. תגיעו לאירוע האמנותי-מחאתי שמארגנות פעילות ומתנדבות נעם, נשים ערביות במרכז בלוד ביחד עם ארגונים רבים נוספים, להעלאת השיח הציבורי בנושא אלימות נגד נשים בעיר מוכת האלימות הזאת.

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים הוא יום עצוב לנשים, אבל הוא גם יום שבו כולנו יכולים להירתם למאבק המתיש הזה בתופעה שאינה גזירה משמים, אלא תולדה של התפתחות מעוותת של האנושות – שלמדה לקדש כוח פיזי וצמאון לשליטה, וקשה את הכוח במין, צבע עור וכלים נוספים לדירוג בני אנוש. הגיע הזמן לצמיחה משותפת בין המינים, לבניית חברה שבה כולם מרגישים בטוחים, מוערכים ואהובים. אנחנו חייבות לשאוף ולחתור לשם – ולעבוד קשה מאוד כדי להתקרב להגשמת החזון הזה.

*חלק מההנתונים מבוססים על דו"ח עמותת נשים נגד אלימות. הדו"ח המלא הוכן בהשתתפות הארגונים: נעמ"ת, אלזהראא, נעם, אזאר, נעמ"ת נצרת, מרכז אלטפולה וארגון נשים נגד אלימות