למה היה דחוף לארה"ב להשיב את החייל הסורר בו ברגדאל?

הוא לא האמריקאי היחיד שנעלם באפגניסטן, וממשלתו מתנגדת למשא ומתן עם טרוריסטים, אבל בו ברגדאל ערער על הלגיטימיות של המלחמה - ודווקא בגלל זה האמריקאים היו צריכים לתפוס אותו

מאת:

בו ברגדאל אף פעם לא היה מיפי הבלורית והתואר. מי שהתחנך בביתו על ידי אימו ולא הלך לבית הספר, קיבל מלגה ללמוד בקולג', בחר באמנויות ואז עבר לבלט ואף פקד מנזר בודהיסטי במשך שנה – אינו מתאים לפרופיל של הנער המוחלש מהעיירה באיידהו, ווייט טראש, שמגיע לצבא מאחת המדינות החקלאיות, הלבנות והרפובליקאיות בארה"ב, כדי לנצל הזדמנות טובה להשתלב בחברה האמריקאית.

כבן לאב נהג משאית ואם עקרת בית, שהכומר השכונתי אמר עליו ש"הוא נאבק עם אמונתו", התגייס ברגדאל בשנת 2009 לצבא ונשלח לאפגניסטן. שם, במקום לבלות עם החבר'ה, למד את השטח ואת השפה המקומית, ובסופו של דבר הקדיש זמן רב יותר להיכרות עם המקומיים מאשר עם חבריו החיילים, שבאו לעשות שם סדר בשם האימפריה הכוחנית בעולם. סיפור היעלמותו הוא סיפורו של היחיד שמחליט לסרב – סיפור שהממלכה לא יכולה לחיות איתו. אחזור לזה בהמשך.

מכתבים מחייל לא פטריוטי

כבר כשהגיע לשם בשנת 2009 ברגדאל הבין את מה שרבים אחרים לא מבינים עד היום. ארה"ב לא נכנסה לאפגניסטן כדי להביא את בשורת החירות והדמוקרטיה, או לנקום על הפלת התאומים, אלא כדי לשמור על מקורות הנפט שלה, לשלוט במחירים, וכדי לפתוח שווקים חדשים לחברות האמריקאיות על חשבון האזרחים האפגניים, שמלחמות המערב על אדמתם השאירו אותם נחשלים, עניים ורעבים.

היחידה של ברגדאל הגיעה לאפגניסטן על רקע ההתבוססות בבוץ האפגני, והצורך בעוד כוחות צבאיים כדי לנסות ולהשיג שליטה על מה שכבר היה ברור שהוא בלתי נשלט. היחידה שלו, כפי שהעיד הוא עצמו, לא נחשבה לחוד החנית, ובין חייליה היו גם אסירים משוחררים וצעירים שהיה ידוע כי צרכו או סחרו בסמים בעבר (בדומה לשחורים שלחמו בוייטנאם, ולאסירים שנשלחו למושבות העונשין בקולוניות כדי לעבוד ולהילחם בילידים). חוסר השליטה של המפקדים בחייליהם בשטח ניכר לעין, כפי שתיעד באותה שנה הצלם של הגארדיאן שון סמית'.

ברגדאל לא אהב את מה שראה, ובמייל אחרון שכתב להוריו לפני שנעלם מבסיסו ב-30 ביוני באותה שנה הוא שטח בפניהם את טענותיו נגד הצבא בכלל, ונגד מטרות המלחמה באפגניסטן בפרט. הציטוטים המובאים כאן, בתרגום חופשי, הובאו לראשונה בכתבתו של מייקל הייסטינגס, עיתונאי הרולינג סטון משנת 2012 (שנהרג שנתיים לאחר מכן בתאונת דרכים):

העתיד טוב מדי כדי לבזבז אותו על שקרים, והחיים קצרים מדי מכדי שנבזבז אותם בלהיות מוטרדים מעוולותיהם של אחרים, או בלעזור לטיפשים עם רעיונותיהם השגויים. ראיתי את הרעיונות שלהם ואני אפילו מתבייש להיות אמריקאי. הם מתבוססים באימת היהירות של המאמינים בצדקת דרכם. זה פשוט דוחה.

כמו במיילים קודמים ששלח להוריו, גם באחרון הביע את דעתו על הצבא והתנהלותו, ואף כתב במפורש מה הוא חושב על מלחמת ה"אין ברירה" באפגניסטן:

צבא ארה"ב הוא הבדיחה הכי טובה שממנה העולם יכול לצחוק. זהו צבא השקרנים, הבוגדים, הטיפשים והבריונים. הסמלים הטובים הם מעטים, והם מנסים לצאת מכאן מהר ככל שניתן, והם אומרים לנו הטוראים לנהוג כך גם כן.

אני מצטער על כל מה שקורה כאן. האנשים האלה צריכים עזרה, אבל במקום זה הם מקבלים את המדינה היהירה בעולם, שאומרת להם שהם כלום, שהם טיפשים, ושאין להם מושג איך לחיות… לא אכפת לנו כשאנחנו שומעים את חברינו מדברים על לדרוס את ילדיהם (של האפגנים) ברחובות המלוכלכים עם הרכבים המשוריינים שלנו… אנחנו מעליבים אותם, ואז צוחקים בפניהם, כשהם לא מבינים מה אמרנו.

בווידאו שערכו חוטפיו וששוחרר כמה ימים לאחר חטיפתו הוא נראה אומר את הדברים הבאים:

לאמריקנים שיקיריהם נמצאים כאן, המכירים את תחושת הגעגועים: יש לכם הכוח לגרום לממשלתנו להביא אותם הביתה. אנא, אנא הביאו אותנו הביתה, כדי שנוכל ללכת למקום שאליו אנחנו שייכים – במקום להישאר כאן ולבזבז את זמננו וחיינו. מאז שהגעתי לכאן התרשמתי שפלשנו למדינה ריבונית.

כעת נדמה כי דברים אלו לא היו רחוקים כל כך ממה שחשב ברגדאל לפני שנחטף. לא ברור עד כמה הוא אולץ לומר אותם, או שחשב אותם בעצמו גם ברגעים קשים אלה.

שחרור לאומי לחטוף אנטי-לאומי

המדיניות המטופשת וארוכת השנים של ארה"ב, לפיה לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים, היא מראית העין והסיסמא שמאחוריה שומרת האימפריה על ערוצי תקשורת פתוחים עם החמאס וארגונים אחרים המוגדרים על ידה כארגוני טרור, תחת שלל סיבות ותירוצים סמי-רציונאליים.

הטאליבן, מיותר להגיד, הוא ארגון הטרור שנולד וקיבל נשק לידיים ישירות מהדוד סם בתקופת המלחמה הקרה, כדי לשמור על השפעה אמריקאית באזור המניב והחשוב הזה. במלחמה המיותרת באפגניסטן, נהרגו ל"כוחותינו" (כוחות המערב וצבא אפגניסטן) 9,000 איש, ונפצעו 25,000, ואילו ל"רעים" נהרגו כמעט 40,000.

בנדיקט אנדרסון כתב בספרו "קהיליות מדומיינות" כי "אין לך סמלים רבי עוצמה יותר בתרבות הלאומיות המודרנית מאשר מצבות זיכרון וקברים של החייל האלמוני… אבל ככל שיהיו קברים אלה ריקים משרידי גופות בנות זיהוי או מנפשות בנות אלמוות, הם רווים בכל זאת ברוחות הרפאים של דימיונים לאומיים".

בו ברגדאל הוא ההפך הגמור מהחייל האלמוני. בו ברגדאל הוא החייל שהגיע לאפגניסטן והתפכח מן האשליה ששווקה לו נמרצות כשהיה במולדתו. בו ברגדאל החליט להיות לאדם-חייל, שמוסריותו אינה מופקעת ממנו לצורך תיפקוד אוטומטי, בשליחות שמטרותיה סמויות, והשלכותיה הרסניות לאוכלוסיה האזרחית. לכן המבצע  של החזרת בו ברגדאל לארה"ב, על אף הסכנות הטמונות בו, ועל אף הביקורת הצפויה מימין, היה ניסיון להכפיף את מה שניסה להגיד טוראי ברגדאל בבריחה שלו מן המחנה להגיון האמריקאי.

בעידן שבו ממשלות הפכו למייצגות הטובות ביותר של הטייקונים והתאגידים הבינלאומיים שיושבים בקרבה, נלחמה המעצמה האמריקאית באובדן מושג הלאומיות, ויצאה מגדרה כדי להחזיר הביתה את הבן שאבד לא רק פיזית אלא גם סמלית. ברגדאל היה כפצע מלא מוגלה, שאיים להרוג את הגופה המדממת ממילא של המלחמה באפגניסטן, ונדרש לאובמה אמצעי קיצוני כמו עקיפת הקונגרס, למרות החוק שאוסר זאת, כדי להחזיר הבן האובד, במיוחד בהתחשב בכך שברגדאל לא היה האמריקני היחיד שנעלם באפגניסטן, אבל הוא כן היה היחיד שאת בריחתו יש למשמע מחדש.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf