לינא אבו עאקלה: "אנחנו דורשים מביידן מידע, אחריות וצדק"
אחייניתה של שירין אבו עאקלה הפכה לפנים הציבוריות של המשפחה אחרי הריגתה של העיתונאית. לקראת ביקורו של נשיא ארה"ב בישראל, היא אומרת: "הממשל האמריקאי העדיף אינטרסים פוליטיים על פני המחויבות שלו לאזרחיו"
לינא אבו עאקלה גדלה כשהיא צופה בדודתה שירין בטלוויזיה. כל הילדים בירושלים הכירו את שירין כ"קולו של העולם הערבי", אבל עבור לינא היא לא היתה רק דמות ציבורית מעוררת השראה – היא היתה אשת סוד וחברתה הטובה ביותר.
"שירין היתה כמו אמא שנייה עבורי, והחברה הכי טובה שלי. תמיד הלכתי אליה כשהייתי צריכה עצה", מספרת לי לינא, בת 27. "הייתי האדם הכי קרוב אליה. דיברנו כל יום, חוץ כמובן מאשר ב-11 במאי". באותו בוקר, צלף ישראלי הרג את שירין, אזרחית אמריקאית, כשסיקרה פשיטה צבאית על מחנה הפליטים ג'נין עבור "אל ג'זירה", מקום עבודתה במשך 25 שנה.
דיברתי עם לינא כמה ימים אחרי שאביה, אנטון אבו עאקלה, שלח מכתב מטעם המשפחה לנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, וביקש ממנו להיפגש עימם במהלך ביקורו בירושלים השבוע, ולשמוע מהם ישירות על החששות והדרישה לצדק.
שאלתי את לינא אם המשפחה קיבלה תגובה. "שום דבר", ענתה.
בשבוע שעבר, דובר מחלקת המדינה האמריקאית נד פרייס פירסם הצהרה, שלפיה "סביר להניח" שהצבא הישראלי אחראי על מותה של שירין, ניתוח של הקליע, בפיקוח אמריקאי, "לא הצליח להביא למסקנה חד משמעית", מכיוון שניזוק משמעותית. יתרה מכך, פרייס אמר שלארה"ב "אין סיבה להאמין שהירי היה מכוון", וכנראה מדובר ב"נסיבות טראגיות".
מיד אחרי הירי, ישראל הכחישה אחריות על מותה של אבו עאקלה, והאשימה את הפלסטינים. בחודשיים שעברו, כמה כלי תקשורת מרכזיים בעולם פירסמו תחקירים, שמצביעים על אחריות ישראלית. החשיפות החדשות, שמאשרות את טענותיהם של עיתונאים פלסטינים שהיו עם שירין בזמן הירי, הובילו פוליטיקאים ישראלים לטעון שאף שהירי בוצע ככל הנראה על ידי חייל ישראלי, הוא לא היה מכוון.
במכתב לביידן, משפחת אבו עאקלה האשימה את הבית הלבן באימוץ ההסברה הישראלית והלבנת הריגתה של שירין. "הממשל שלך החליט לכלול ולהנציח את המסקנה חסרת הבסיס והמזיקה שההרג היה לא מכוון", כתבה המשפחה לנשיא. "נראה שבחרתם להעדיף את התועלת הפוליטית על פני דין וחשבון אמיתי במקרה של הרג אזרחית אמריקאית על ידי ממשלה זרה".
אחרי מותה של שירין, לינא הפכה לפנים של משפחת אבו עאקלה. היא הופיעה בכלי תקשורת רבים בעולם ודרשה להעמיד את המבצעים לדין. מול ניסיונה של הממשלה הישראלית להשתמש בכוחה כדי להגן על היורה, קולה של לינא הדהד ברשתות החברתיות ובתקשורת את מה שכמה עדי ראייה פלסטינים, ובהמשך כמה תחקירים, חוזרים ואומרים: צלף ישראלי הרג את שירין.
דיברתי עם לינא ערב ביקורו של הנשיא ביידן באזור.
אם תיפגשי בסוף עם הנשיא ביידן במהלך הביקור, מה תגידי לו?
"אחזור על הדרישות שדרשנו במכתב: לתת לנו את כל המידע שנאסף לגבי הריגתה של שירין, כולל פרטים ומידע על הבדיקה לכאורה של הקליע. עד היום, אף אחד לא יודע דבר על החקירה הזאת. לא פורסם דו"ח מפורט ומקיף. זכותנו לדעת. אני בטוחה שיש להם את כל המידע שיש לצד הישראלי – שהם לא שיתפו עדיין עם אף אחד".
אולי הצד הישראלי יודע את זהותו של החייל שהרג אותה.
"הם יודעים. אני בטוחה בזה".
מה עוד תגידי לנשיא?
"הייתי מבקשת ממנו לדרוש דין וחשבון מישראל, ולכוון את כל המאמצים לסוכנויות אמריקאיות שיכולות לחקור ולפעול בנוגע להתנקשות בשירין, כמו ה-FBI או סוכנות החקירות המיוחדות וזכויות האדם. לביידן יש כוח לפעול לשינוי באזור הזה. הגיע הזמן שיהיה שלום. הגיע הזמן שיסתיים הכיבוש. העמדת מי שהרגו את שירין לדין היא צעד לכיוון הזה. זה מה שהייתי אומרת לו: אנחנו צריכים מידע, לקיחת אחריות וצדק".
מישהו בממשל האמריקאי יצר איתכם קשר אחרי הריגתה של שירין?
"כן, הם פנו אלינו ביום הראשון. הם הביעו תנחומים ותמיכה נפשית, ואמרו לנו: 'אם אתם צריכים משהו, אנחנו כאן'. זה הכל. לא ננקטה שום פעולה משמעותית. וזה מה שחשוב לנו. זה דבר אחד להתקשר, ודבר אחר לגמרי לנקוט בפעולה משמעותית וממשית. זו המחויבות שלהם. בסופו של יום, היא אזרחית אמריקאית, אבל הם מתעדפים את האינטרסים שלהם בכל הנוגע לישראל, ובוגדים במחויבות שלהם כלפי האזרחים שלהם – במיוחד כלפי האזרחים הפלסטינים שלהם".
ואיך את מרגישה מאז כל מה שקרה?
"קשה מאוד. זה מגיע בגלים. אני מרגישה כאילו שאני חיה בסיוט שלא נגמר. שירין ואני היינו קרובות מאוד. הזיכרונות הכי טובים שלי ממנה הם מהנסיעות המשותפות. היינו ביחד בארה"ב בדצמבר, וזה היה טיול כל כך מהנה. איחוד משפחתי מרגש. כמובן שלא ידענו שזה יהיה הטיול האחרון שלנו יחד.
"שירין היתה מחויבת מאוד לעבודתה, ולכל דבר אחר שעשתה. הדיווח האחרון שלה היה על ספורט בפלסטין. אני זוכרת שאפילו בזמן החופשה, היא ניהלה את אחד הראיונות שלה – מסן פרנסיסקו! היא מאוד אהבה את מה שעשתה, וזה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי ממנה, המחויבות הזאת".
היא היתה עדה לכל כך הרבה סבל ודיכוי, ועדיין המשיכה לסקר את הכיבוש, יום אחרי יום, במשך עשורים. מאיפה הגיעה האנרגיה הזאת?
"היא לא היתה רק עיתונאית. היא הבינה והזדהתה עם הפלסטינים, מכיוון שגם היא פלסטינית. היא חיה את הכיבוש בעצמה. הקול שלה היה ייחודי. היא ניסתה להוביל לשינוי, ואני מרגישה עכשיו שזה גם הייעוד שלי".
למה את מתכוונת?
"בבית תמיד ראינו אותה ב'אל ג'זירה'. זה כל מה שדיברנו עליו. כשהייתי ילדה, הייתי מספרת לכולם ששירין היא הסיבה שבחרתי ללמוד את מה שלמדתי. יש לי תואר שני ביחסים בינלאומיים, בהתמקדות בזכויות אדם וצדק גלובלי. זה בזכותה.
"כשהייתי צעירה, היא גרמה לי לחשוב שאפשר לעשות שינוי בעולם. אבל ככל שבגרתי, יש תקופות בחיים שכל מה שקורה סביבך מדכא. אחרי שהיא נרצחה, אני מרגישה שהיא נתנה לי שוב את הכוח הזה. היא השאירה אחריה מורשת בלתי נשכחת. אני לא בטוחה ששירין ידעה כמה היא השפיעה על כולם. אני מקווה שגם אני אוכל להוביל לשינוי. מאז הרצח שלה, העבודה שלי היתה להתמודד עם זה. אני רק מדברת עם עיתונאים כל היום".
את בטח עונה שוב ושוב על אותן שאלות.
"כן, אבל זה בסדר גמור. אני אומרת לעצמי שזה בדיוק מה ששירין היתה עושה".
המאמר מתפרסם בשיתוף עם מגזין 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן