לא צריך להיות שמאלנים כדי לבוא להפגנה בת"א. די להיות בני אדם

הקשיבו לזעקה שלנו. הפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

אחרי ההצלחה המרשימה של ההפגנה העממית בסח'נין, בהשתתפות עשרות אלפי אזרחים פלסטינים, ועדת המעקב הכריזה על הפגנת ענק נוספת במחאה על הפשיעה בחברה הערבית ודרישה נחרצת למיגורה – הפעם בלב תל אביב, בשבת.

אני מודה שהמהלך המהיר של הכרזה על הפגנה בתל אביב, כבר בשלב זה של המחאה, מוטעה בעיניי. נכון יותר היה להשקיע תחילה את האנרגיות שהתעוררו בחברה הערבית, ובוטאו במחאה הספונטנית שפרצה בסח'נין, בבניית מהלך מחאה מדורג, מתמשך ומאורגן.

>> סח'נין סימנה "יום אדמה" חדש, הפעם להגנה על החיים עצמם 

זאת היתה יכולה להוות הזדמנות נדירה לקיים רצף של הפגנות שבועיות גדולות ביישובים ערביים ברחבי הארץ – למשל בנצרת החבולה והקורסת, כדי להשיב לה את מקומה הציבורי והפוליטי; ולאחר מכן ברהט, בטייבה, בשפרעם, בלוד ובערים נוספות, ובד בבד לקיים פעולות מחאה בכלל היישובים והאזורים לאורך חודש לפחות. בתקופה זו אפשר להגדיל בהדרגה את מעגל השותפויות עם כוחות יהודיים בהיקפים רחבים יותר – לא רק מהשמאל אלא גם עם ראשי רשויות מקומיות, ארגוני חברה אזרחית, מסגרות מקצועיות, דמויות ציבוריות, וכל מי שעוד ניתן לדבר איתו במרחב הציבורי הישראלי.

סברתי שרק לאחר מהלך מצטבר כזה נכון להגיע להפגנת ענק בתל אביב, שבה ישתתפו עשרות אלפים ממגוון הכוחות הישראליים, כך שהקול יישמע בעוצמה רבה יותר והמסר יהיה ברור וחד. להגיע לתל אביב לאחר שהובהר לחברה הישראלית כולה כי האלימות והפשיעה בחברה הערבית אינן סוגיה מגזרית או שולית אלא סוגיה מרכזית וגורלית; שהבעיה נובעת ממדיניות, לא מתרבות; שאין ערך חשוב יותר מחיי אדם; ושאין משמעות למדינה שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה.

ייתכן שהערכת המצב שלי שגויה, ושדווקא עמדתם של מי שהחליטו לקדם את ההפגנה בתל אביב נכונה יותר. כך או כך, לא מדובר בוויכוח מהותי. כמו כל החברה הערבית, אני מגויס בכל מאודי להצלחת המאבק הזה, ולמאמץ לבלום את המגפה שתוקפת את החברה שלי ופוגעת בה קשות.

האלימות והפשיעה בחברה הערבית חדלו מזמן להיות "בעיה חברתית" והפכו לשאלה גורלית, אישית וקולקטיבית כאחד. זו שאלה יומיומית הנוגעת לאופי חיינו, לחיי משפחותינו, ולעתיד ילדינו. חברה שבה ערך הביטחון האישי נשחק עד דק אינה יכולה להתקיים באופן נורמלי לאורך זמן. זהו מצב שאינו סובל דיחוי או טיוח.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הממסד הישראלי הצליח לאורך השנים לפרק אותנו לקבוצות נפרדות: ערבים מוסלמים, דרוזים, נוצרים, בדואים בצפון ובדרום. אולם הפשיעה אינה מכירה בחלוקות הללו. ההרוגים מגיעים מכל הקבוצות ומכל האזורים. הסכנה משותפת, ועל כן גם המאבק חייב להיות משותף. זוהי שעת מבחן אמיתית ליכולת לבנות מסגרת מאבק רחבה ומאחדת, שעשויה לסמן את תחילתו של דגם חדש להתארגנות פוליטית-חברתית פלסטינית בתוך ישראל – דגם שבו ישתלבו כל הקבוצות, לרבות הדרוזים, במסגרת ועדת המעקב והוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות.

אחרי ההפגנה בסח'נין, היה חשש שהיא תשמש כשסתום לשחרור זעם, ולאחריה המחאה תדעך והגל ייסוג. זה לא קרה – המחאות נמשכו ואף התרחבו, וכך גם הפשיעה.

רק אתמול (רביעי) התקיימה בטמרה שביתה כללית ולאחריה הפגנה גדולה, כתגובה ישירה לירי מול בית ספר בשעת כניסת הילדים בבוקר. הפגנות נוספות התקיימו בכפר יאסיף, באום אל-פחם וביישובים נוספים. המשטרה, כמובן, לא נותרה אדישה: בכפר יאסיף היא ניסתה לפזר את ההפגנה, ובהמשך עצרה את ראש המועצה המקומית לשעבר, עו"ד שאדי שווירי, ואף ביקשה להאריך את מעצרו בעשרה ימים בטענה שתקף שוטרים – בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט.

כמובן, איש בציבור הערבי אינו מצפה שהמשטרה, תחת הנהגתו של השר איתמר בן גביר, תשנה את דרכה בגלל הפגנה בסח'נין או בתל אביב. במובן זה יש משמעות מיוחדת להכרזה של ראשי ארבע המפלגות הערביות בסיום ההפגנה בסח'נין, על כוונתם להקים מחדש את הרשימה המשותפת. התחושה הרווחת היא שהאפשרות הממשית היחידה לשינוי המצב עוברת דרך הפלת הממשלה הנוכחית.

הכרזת ראשי המפלגות, גם אם באה כתוצאה מלחץ הרחוב ולא גישרה על כל הפערים, היוותה דחיפה מורלית חשובה. זאת הבינו גם ראשי המפלגות עצמם. אפילו מנסור עבאס, שבמשך זמן נמנה עם המתנגדים הבולטים לחידוש הרשימה המשותפת, הדגיש בשבוע האחרון יותר מפעם אחת כי ההחלטה על חידושה התקבלה ואין ממנה דרך חזרה.

דחיפה מורלית חשובה. ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

אי אפשר לטעות ברוח החדשה הפועמת בקרב האזרחים הערבים: שבוע שלם של מחאות בלתי פוסקות ותכנון מחאות נוספות הם תופעה שטרם ראינו כמותה. התקווה היא שההפגנה בתל אביב לא תהיה האחרונה, ושלא נמהר להגדירה ככישלון אם מספר המשתתפים בה יהיה נמוך מזה שנרשם בסח'נין.

גם היצירתיות אפשרית ונחוצה. הכוונה להפגין עם דגלים שחורים בתל אביב, למשל, היא רעיון חדש. בנוסף, נרקמות יוזמות חשובות עם משפחות הקורבנות: הכנס שמארגנת תנועת "עומדים ביחד" בנצרת בהשתתפות מאה משפחות שכולות, וכן המהלך של קרן אברהם, שהביאה משפחות שכולות לדיון בכנסת. כל אלה חשובים. העיקר לא לעצור.

הפשיעה תימשך, ואולי אף תחריף. אין בכך כדי להעיד על כישלון. הכישלון האמיתי יהיה אם נחדל למחות.

בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מהודעת המשטרה על המבצע המתוכנן בלוד, "בדומה לזה שבוצע ביישוב תראבין". אבל מה עשתה המשטרה בתראבין מלבד הפגנת כוח, ענישה קולקטיבית, הרג של אזרח בביתו לעיניי ילדיו והתרברבות פומבית של השר? ובכל מקרה, מי שמחזיק בנשק מן הסתם ידאג להסתירו לאחר ההכרזה המוקדמת על המבצע. הסכנה האמיתית היא שהשר, שכבר יותר משנתיים מדבר על "שומר חומות 2", דוחף להסלמה. אם מהלך כזה לא הצליח בתראבין, הרי שסיכויי ההסלמה בלוד וברמלה גבוהים בהרבה – בשל אופיין של הערים המעורבות ובשל הזיכרון המדמם מאירועי מאי 2021.

אנו ניצבים מול מציאות אבסורדית ומסוכנת: חברה שלמה יוצאת להפגין בדרישה מהמדינה למלא את חובותיה הבסיסיות – להגן על אזרחיה, לאכוף את החוק על ארגוני הפשיעה ולפתור מקרי רצח. בתגובה היא נענית בהתעלמות, ובה בעת בהפעלת ענישה קולקטיבית והתעמרות, כל זאת בניסיון מכוון להצית עימות.

מכל הסיבות האלה, ההפגנה בתל אביב בשבת חייבת להיות רגע מכונן, כפי שהיתה ההפגנה בסח'נין – ואולי אף מעבר לכך. נדרשת השתתפות רחבה של כוחות יהודיים. איננו מבקשים מכם להגיע לסח'נין או לנצרת. אנו מבקשים מכם להפגין בתל אביב.

הקשיבו לזעקה שלנו. אין צורך להיות שמאלנים, ואין צורך לאמץ את עמדותינו הפוליטיות. מספיק להיות בני אדם; לגלות סולידריות עם שכנים שבכל יום וחצי בממוצע נרצח מקרבם צעיר אחד. ואם גם זה אינו מניע אתכם – הפגינו למען מדינתכם. האם אתם מוכנים להשלים עם מציאות שבה מדינה אינה מסוגלת להגן על יותר מ-20% מאזרחיה? אם המדינה נכשלת בהגנה עלינו היום – מי ערב לכך שלא תיכשל בהגנה עליכם מחר?