newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשנתניהו והמשטר חד הם, "רק לא ביבי" היא הזמנה לדמוקרטיה

מפרשות השחיתות עד הדה-לגיטימציה השיטתית לאזרחים הפלסטינים ולכל מי שמתנגד לו, נתניהו הפך את עצמו כמחסום המרכזי נגד כל תהליך של דמוקרטיה ואזרחות שווה. גם אם מי שיזם את ההפגנות יצא מחיק האליטה, המפגינים נגדו הם היום הסיכוי לשינוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הדרכים של עו"ד לאה צמל ועו"ד גונן בן יצחק נפגשו בעבר, גם אם לא בהכרח באופן ישיר. צמל הגנה על דורות של פלסטינים שנשלחו לכלא, פעמים רבות מאוד ללא משפט הוגן, בעקבות חומרים שהשיג השב"כ. בן יצחק היה מפעיל סוכנים בשב"כ, שסיפקו את אותם חומרים בדרכים שרק השלטון הצבאי האנטי-דמוקרטי בשטחים הפלסטינים הכבושים מאפשר.

הצעירים השתלטו על המחאה. מפגינים בצעדה מבלפור לכנסת נגד "חוק ההסמכה", 21 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

הצעירים השתלטו על המחאה. מפגינים בצעדה מבלפור לכנסת נגד "חוק ההסמכה", 21 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

ביום רביעי שעבר הם נפגשו שוב. הפעם בן יצחק, היום עורך דין ומהדמויות המובילות בהפגנות של "קריים מיניסטר", הובא אזוק בידיו וברגליו להארכת מעצר במגרש הרוסים בירושלים לאחר שנעצר בהפגנה הסוערת של "ליל הבסטיליה" בערב הקודם. צמל הגיעה למגרש הרוסים, כמו שעשתה בוודאי כבר אלפי פעמים כדי לייצג עצורים פלסטינים, כדי לייצג את בן יצחק ועוד שבעה עצורים. אבל המשטרה השאירה את צמל בחוץ, בטענה שהיא אמורה להיות בבידוד, "בלי שום הוכחה", כפי שטען בן יצחק במסיבת עיתונאים קטנה ביום חמישי שעבר. העצורים, סיפר בן יצחק, נשארו למעשה ללא ייצוג משפטי ו"דבר כזה לא יכול לקרות בדמוקרטיה". אם בן יצחק הבין את האירוניה שבכך שמגנת הפלסטינים נחלצה להגן על מי שרדף אחריהם, לא ראו את זה עליו.

האירוע הזה מראה שוב עד כמה מובילי המחאה נגד השחיתות, בן יצחק כדוגמה אחת, אמיר השכל כדוגמה אחרת, הם עצם מעצמו של הממסד, פריבילגים כפי שנהוג לומר היום. אבל הוא גם יכול להראות את המצב המורכב שהמחאה הזו יצרה, מצב שבו אותם אנשים רואים את עצמם היום כ"מתנגדי משטר". וחשוב מכך: המחאה שאותם "פריבילגים" הניעו הפכה לקריאת התיגר החריפה ביותר על שלטון הימין בעשור האחרון, בוודאי מאז המחאה החברתית ב-2011, ואולי מעבר לכך.

אחת הטענות המקובלות בימין, אבל גם בחוגים נרחבים בשמאל, הרדיקלי והפחות רדיקלי, היא שמה שמניע את מארגני ההפגנות נגד השחיתות, מפתח תקווה דרך כיכר הבימה בתל אביב ועד רחוב בלפור בירושלים, היא ההתרעמות שלהם על כך ש"גנבו להם את המדינה". אי אפשר להמעיט בחשיבותו של הסנטימנט הזה. הרי ראשי מפלגת העבודה וגם תומכיה חזרו במשך שנים על הפזמון ולפיו "אנחנו הקמנו את המדינה", ולכן והמצב שבו כל מיני "אחרים" – מזרחים, דתים, חרדים וסתם ימנים – "השתלטו" על המדינה הוא לא טבעי וצריך להסתיים. כחול לבן לא היתה מצליחה להגיע ל-35 מנדטים בלי הסנטימנט הזה.

למעשה, ללא תחושת הביטחון הזו שבאה גם מתוך הפריבילגיה, ייתכן מאוד שהשכל ואחרים לא היו מעזים לטעת את משכנם מול מעון ראש הממשלה. הרי סביר להניח שאילו מפוני דיור או יוצאי אתיופיה, שלא לדבר על פלסטינים, היו מנסים להתנחל שם, בלב לבה של ירושלים, הם היו מסולקים תוך כמה דקות ולא בדרכי נועם. אבל נדמה שזו לא השאלה המרכזית כרגע. השאלה היא האם אותם מוחים, גם אם הרקע שלהם הוא ממסדי או משכבות מבוססות ומועדפות, פתחו פתח בעצם הנוכחות והעקשנות שלהם למרחב דמוקרטי גדול יותר, בין אם התכוונו או לא התכוונו לכך. התשובה נראית לי חיובית כרגע.

מפעיל הסוכנים מהשב"כ שהפך לאחד ממובילי ההפגנות. עו"ד גונן בן יצחק (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

מפעיל הסוכנים מהשב"כ שהפך לאחד ממובילי ההפגנות. עו"ד גונן בן יצחק (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

אם משווים למקומות אחרים בעולם המערבי והלא-מערבי, ישראל מעולם לא ידעה מחאה אזרחית רדיקלית רחבה. לא התחולל כאן שום דבר דומה למרד הסטודנטים בצרפת ב-1968, לתנועת זכויות האדם והמחאה נגד מלחמת וייטנאם בארצות הברית, או למחאות הבלתי הפוסקות בכל רחבי ארצות הברית של היום אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד. הדבר הכי קרוב לכך היתה המחאה החברתית של 2011, אבל המסרים שלה לא נגעו לשיטת המשטר, ודי היה בהבטחות הריקות שהבטיחה ועדת טרכטנברג כדי למוסס אותה. כשיאיר לפיד לקח את קולות של המחאה הזו כדי להתיישב על כסא שר האוצר בממשלה של נתניהו, איש ממצביעיו לא התקומם, בניגוד גמור למה שקורה עכשיו עם מצביעי כחול לבן, שדי דומים בהרכב הסוציולוגי-מעמדי שלהם למצביעי יש עתיד ב-2013.

סוציולוגים יגידו שההבדל הזה נובע בראש ובראשונה בכך שבישראל האתנוס (היהודי) חזק מהדמוס (האזרחי). בהכללה קצת גסה אפשר לומר שהישראלי-היהודי הוא מתיישב, חייל או יהודי לפני שהוא אזרח. גם הסקרים אומרים את זה. זה בוודאי נכון בכיוון ההפוך. כשהפלסטינים בישראל חשבו שהם אזרחים שווים ולכן מותר להם לצאת להפגין באוקטובר 2000, באה המשטרה והזכירה להם באמצעות 13 הרוגים שהאתנוס היהודי עדיין חשוב בהרבה מהדמוס האזרחי הישראלי. כשבל"ד רק ביקשה להעלות הצעת חוק שביקשה לקבוע שישראל היא מדינת כל אזרחיה, נשיאות הכנסת אפילו לא הרשתה לה להעלות אותה לדיון.

אז האם מחאת בלפור שונה? מוקדם מאוד כמובן לדעת, אבל יש סימנים שמשהו השתנה. חיים שדמי, אחד ממובילי קבוצת "קריים מיניסטר", אמר לי שהאזרח הישראלי (אני הייתי מוסיף היהודי-ישראלי) נולד במחאת 2011, אבל הוא עדיין ילד. רק עכשיו הוא מתחיל לעמוד על דעתו. את הגל הפתאומי של הצעירים, ששטף את ותיקי מחאת פתח תקווה וכיכר הבימה והשתלט עליה ("איבדנו שליטה", אמר בן יצחק ל"מקום הכי חם"), הוא מסביר כמובן במצב הכלכלי, אבל גם ברצון להיות אזרחים.

מצב הזה ברור שבלי שנתניהו ייצא מבלפור, אין סיכוי לשום תיקון אזרחי. לא במה שנוגע לכיבוש, לא במה שנוגע לזכויות עובדים, לא במה שנוגע לדמוקרטיזציה של כלל המרחב הישראלי

הרצון להיות אזרחים מסביר אולי את הנכונות של הצעירים האלה להתעמת עם השוטרים, מסביר את אובדן הפחד, תופעה חדשה בהפגנות של שמאל-מרכז יהודי. "המדינה", בדיוק אותה מדינה שבחיקה צמחו חלק ממי שאפשרו את המחאה הזו מלכתחילה, נתפסת לפתע כגוף עוין. "המדינה" היא כבר לא "שלנו". לא במובן שוותיקי מפלגת העבודה דיברו עליה בעבר, אלא משום שהיא פועלת נגד האזרחים, נגד היכולת להיות אזרח. זה אולי מה שמסביר גם את חוסר הסלחנות של רוב רובם של מצביעי כחול לבן והעבודה כלפי ההצטרפות של נציגיהם ל"משטר". המצביעים האלה כבר לא מאמינים ב"שינוי מבפנים". כדי לחולל שינוי, צריך לכפות על השלטון להשתנות.

רבים בשמאל, ואני בתוכם, ראו בסממה "רק לא ביבי" ססמה לא מספיקה, אפילו חלולה. היא לא כוללת את הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים, את האפליה בתוך בישראל, את שלטון ההון, את החלשת העבודה המאורגנת, את פירוק מדינת הרווחה, את השווין ללהט"בים ועוד שורה ארוכה של נושאים שחייבים להיאבק למענם. אני עדיין חושב כך. אבל צריך להודות שייתכן שדווקא לססמה הזו יש יכולת לעורר מאבק אזרחי מסוג חדש. לא בגללה, בגללו. בגלל נתניהו.

נתניהו הוא אויב לכל מה שכרוך במושג אזרחות. פרשת השחיתות שהוא מואשם בה היא בעצמה קריאת תיגר על האזרחות: קבלת מתנות ממיליארדים שניתנו לו אך ורק משום תפקידו, מו"מ מושחת על הטיית סיקור כך ש"העיתון של המדינה" יבטיח שהוא, נתניהו, ימשיך לעמוד בראשה, הכפפת משרד התקשורת לרצונו של טייקון בתמורה לקידום שלו ושל משפחתו. גם הדה-לגיטימציה השיטתית של מערכת האכיפה והמשפט היא מהלך אנטי-דמוקרטי מובהק, האופייני לכל משטר אוטוריטרי.

ישראל מעולם ידעה מחאות אזרחיות נוסח צרפת או אמריקה. מחאת "קריים מיניסטר" למען התפטרותו של נתניהו (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ישראל מעולם ידעה מחאות אזרחיות נוסח צרפת או אמריקה. מחאת "קריים מיניסטר" למען התפטרותו של נתניהו (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

האויבות של נתניהו למושג האזרחות צועקת לעין במה שנוגע למיעוט הפלסטיני. מ"הערבים נוהרים לקלפיות" ב-2015 ועד "טיבי או ביבי" בבחירות 2019 ו-2020, נתניהו מוציא באופן שיטתי את הפלסטינים בישראל מכלל האזרחות. באופן פחות אלים, אבל לא פחות שיטתי, הוא מוציא מכלל האזרחות למעשה את כל מי שמתנגד לו. מאיגודי עובדים (זוכרים את הסרטון שבו הם השוו למחבלים), עד סתם תומכי כחול לבן שרוצים "להדיח ראש ממשלה מכהן" בעצם ההצבעה שלהם, מ"תל אביב" השנואה ועד "ישראל הראשונה" או האשכנזים, לפי הגרסה האחרונה מבית היוצר של שמעון ריקלין. "יצא המרצע מהשק", צייץ נתניהו בהתלהבות חולנית מול דגל פלסטיני אחד שהונף לרגע מול בלפור. את מה שנתניהו לא אומר, משלים הבן שלו. אצל נתניהו אין אזרחות, יש נאמנות.

במובן זה, "רק  לא ביבי" היא ססמה אזרחית, כי נתניהו והמשטר חד הם. הניהול הריכוזי והשערורייתי של משבר הקורונה, ההכפפה של המאבק בקורונה לקמפיין להאדרה אישית של נתניהו, ההתעלמות המוחלטת מהמחיר שמשלמים מאות אלפי אזרחים על ההחלטות שלו, התחושה שהוא איבד כל שליטה על המצב – כל אלה רק הופכים את האמירה הזו לנחלת יותר ויותר אזרחים. במצב הזה ברור שבלי שנתניהו ייצא מבלפור, אין סיכוי לשום תיקון אזרחי. לא במה שנוגע לכיבוש, לא במה שנוגע לזכויות עובדים, לא במה שנוגע לדמוקרטיזציה של כלל המרחב הישראלי.

האופטימיות שמושמעת בימים האחרונים כאילו ימי "המשטר" של נתניהו ספורים, נראית לי מוקדמת מאוד. גם מוקדם מאוד לדעת אם אכן הצעירים שצועדים, רוקדים, מוחים ולא מפחדים מהמשטרה מבשרים על לידתו של "דמוס" ישראלי חדש. אבל ברור שיש כאן גישה חדשה.

כדי שה"דמוס" הזה יהיה אזרחי באמת, הוא חייב להתנתק מ"האתנוס" היהודי ולכלול בתוכו גם את הפלסטינים, בוודאי אלה שמחזיקים אזרחות ישראלית. יש לכך סימנים. היו דוברים פלסטינים – מעטים – בהפגנות, קריאות נגד הכיבוש מתקבלות בהבנה, קבוצה של פעילי "קריים מינסטר" אפילו נפגשה לאחרונה עם יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. עודה עצמו השתתף בהפגנה אתמול בירושלים. אבל אנחנו רחוקים משם. בהפגנה שארגנו אתמול מסעדנים ערבים בחיפה לא הופיע אף מסעדן יהודי, אף שהם הוזמנו. ע'דיר האני מעומדים ביחד כתבה שלשום ב"הארץ": "מחאה שלא תקום נגד הכיבוש ולא תתנגד לדיכוי העם הפלסטיני היא לא מחאה בה פלסטינים יקחו חלק. לא רק ממשלתו של נתניהו מנותקת, גם אתם".

נכון שמעבר ל"להוציא ביבי  מבלפור", אין למחאה הזו דרישות ברורות, אין לה מבנה ארגוני. אבל יש לה רוח ויש לה זעם, ולפעמים זה מספיק כדי לחולל תזוזה, שאחריה יבוא שינוי גדול יותר. אולי. או עדיף לומר: הלוואי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf