newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תושבי עזה שאיבדו את בתיהם מנסים להבין מה הלאה

כאשר מספר העקורים בעזה ממשיך לעלות, ומטפס לכרבע מאוכלוסיית הרצועה, נוצרות קהילות גם במקומות מפתיעים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: סאמר בדאווי, עזה

תיכון עירוני לבנים א' משמש כיום כביתם של מאות פלסטינים, שנמלטו מאזור הקרבות במזרח רפיח לבית הספר שמופעל על ידי האו"ם. בית הספר ממוקם ברחוב שקט ליד כיכר ניג'מה ברפיח, אבל ביום ראשון האחרון טולטלו כל יושביו מפיצוץ עז, שגרם לאוזניו של אשרף עיד לצלצל עוד זמן רב לאחר מכן.

"מיד קפצתי החוצה לראות מה קורה", מספר עיד בן ה-22, בעל הכשרה בסיסית בעזרה ראשונה, ששוהה בבית הספר עם משפחתו המורחבת מזה 24 ימים. בחוץ הוא מצא את גופות מחוררות מרסיסים וילדים צורחים. הפצצה אווירית הרגה עשרה אנשים: עובד סוכנות הסעד והעבודה של האו"ם, שני עוברי אורח ושבעה אנשים שביקשו מקלט בבית הספר, כמותו.

> המוני משפחות מוצאות מחסה במסדרונות בין חדר המיון לחדר המתים

אשרף עיד, 22, שוהה במשך 24 ימים בבית הספר לבנים ברפיח. בית הספר נפגע מטיל ישראלי ב-3 באוגוסט, ועיד מיהר למקום כדי להגיש עזרה ראשונה (צילום: סאמר בדאווי)

אשרף עיד, 22, שהה עם משפחתו המורחבת במשך 24 ימים בבית הספר לבנים ברפיח. בית הספר נפגע מטיל ישראלי ב-3 באוגוסט, ועיד מיהר למקום כדי להגיש עזרה ראשונה (צילום: סאמר בדאווי)

כשפגשתי אותו למחרת אשרף ישב מאחורי שולחן בחצר בית הספר, מוקף בילדים, והציע מכירה ביסקוויטים וסיגריות – עסק מאולתר שמצא לעצמו בלב קהילה מפורקת ומזועזעת. שאלתי אותו אם הוא או מישהו מהאחרים שוקלים לעזוב את המקום בעקבות ההתקפה ביום ראשון. "ולאן נלך?" שאל בחזרה. "בכל מקרה, כשיבוא זמננו למות – נמות".

הגישה הפטליסטית הזאת מהדהדת בכל שיחה בעזה. כשהמוות נגזר עליך משמים, מילולית, אין לך שום יכולת להתגונן מפני הגורל הבלתי נמנע, שום תחושה של סוכנות ויכולת לשנות.

מוחמד אל-ג'עפרי, עקור אחר מיושבי התיכון העירוני, ניסה להתגרות במזלו ביום שישי כשניסה להגיע לביתו בשוקה, לא רחוק ממה שאמור היה להיות שדה התעופה של עזה. הוא יצא מהבית בשעה שמונה, כשהפסקת האש הייתה אמורה להכנס לתוקף. בתשע וחצי הלחימה התחדשה, והוא לא הצליח להגיע ליעדו. "אני לא יודע אם הבית שלי בכלל שם עדיין", אומר לי אל-ג'עפרי (46). "אני לא יודע מה אעשה אם יגידו לנו שגם מכאן צריך ללכת".

> בין הטילים במחלקות לא ממוגנות רופאים וחולים מנסים לשמור על שפיות

מוחמד אל-ג'עפרי, 46, ניסה לחזור ביום שישי האחרון לשוקה – השכונה בה הוא מתגורר ברפיח, אבל הפסקת האש שהייתה מתוכננת לאותו יום הסתיימה כמעט מיד אחרי שהתחילה, והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לפני שהצליח להגיע לביתו ולהעריך את הנזקים שנגרמו לו (צילום: סאמר בדאווי)

מוחמד אל-ג'עפרי, 46, ניסה לחזור ביום שישי האחרון לשוקה – השכונה בה הוא מתגורר ברפיח, אבל הפסקת האש שהייתה מתוכננת לאותו יום הסתיימה כמעט מיד אחרי שהתחילה, והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לפני שהצליח להגיע לביתו ולהעריך את הנזקים שנגרמו לו (צילום: סאמר בדאווי)

כמעט רבע מאוכלוסיית עזה, כחצי מיליון איש, נעקרו מבתיהם בשל ההפצצות וההפגזות של ישראל. לא ברור כמה זמן יוכלו האו"ם וארגונים אחרים להמשיך לטפל בכל כך הרבה אנשים. בינתיים מי שאיבדו את בתיהם, או שמפחדים מכדי לחזור אליהם, מסתדרים עם מה שיש.

מתחת לעץ מחוץ לבניין המנהלה של בית הספר מתאספת חבורת גברים לטפל בפצעיהם של מוחמד וסלאח סלאמין, שני בני דודים בני 24 שנפצעו מרסיסים בהפגזה. הם התאשפז בבית החולים כוואתי הסמוך, אבל נאלצו לצאת ממנו בו ביום בשל המחסור במיטות.

עכשיו הם ישנים על מזרנים בחצר המאובקת, חבריהם מחליפים להם תחבושות, וכולם מנסים לשמור על מצב רוח חיובי. אחד מהם מכין מטוס נייר מחפיסת סיגריות ריקה. אחר מספר בדיחות. הם יושבים ומחכים עם הימים שחולפים, בלי לדעת מה עוד צפוי להם. כל מה שיש להם בעולם עכשיו הוא אחד את השני.

> כחמישית מתושבי רצועת עזה הפכו לעקורים

סלאח סלאמין ובן הדוד שלו, שניהם בני 24, נפצעו מרסיסים במהלך תקיפה ב-3 באוגוסט. הם שוחררו מבית החולים הכוויתי באותו היום מאחר ולא נותרו בו מיטות פנויות (צילום: סאמר בדאווי)

סלאח סלאמין ובן הדוד שלו, שניהם בני 24, נפצעו מרסיסים במהלך תקיפה ב-3 באוגוסט. הם שוחררו מבית החולים הכוויתי באותו היום מאחר ולא נותרו בו מיטות פנויות (צילום: סאמר בדאווי)

סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגם: חגי מטר

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

במקום דגל, רבים בציונות הדתית רואים בכפייה הדתית אבן נגף ביחסים בין הדת לאזרחים היהודים. ראשי "ימינה" במערכת הבחירות בספטמבר (צילום: בן דורי / פלאש 90)

הציונות הדתית מתפצלת, רק הסיפוח מחבר בין חלקיה

הטלנובלה שליוותה את הקמת ימינה ברגע האחרון ממש משקפת את המחלוקת העמוקה בין חרד"לים וליברלים בציונות הדתית. המכנה המשותף היחיד הוא הימין המדיני. מעבר לו, מסתתרת תהום עמוקה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf