newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המוני משפחות מוצאות מחסה במסדרונות בין חדר המיון לחדר המתים

כל אחד ברח משכונה אחרת, וכולם מתכנסים בצפיפות בבית החולים אל-שיפא, המקום היחיד בו הם מקווים שיוכלו להינצל מההפצצות. אף אחד לא יודע אם יוכל לשוב לביתו כשהכל ייגמר

מאת:

כותב אורח: סאמר בדאווי, עזה

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-19 ביולי תפסו רפיק איברהים ואשתו את ארבע בנותיהם והתחילו לרוץ. השכונה שלהם, שג'עיה, הופגזה בירי ארטילרי כבד באותו יום, ולא הייתה להם ברירה אלא לברוח. אבל מה שראו כשיצאו מהבית גרם להם לקפוא במקום.

"בעודנו רצים החוצה פתאום ראינו את בן השכן, שוכב על הכביש ללא רוח חיים", מספר איברהים, בן 47. "היינו כל כך מזועזעים שלא יכולנו לזוז". ואז נחת הפגז הבא. בתוך החושך שירד על השכונה רצו בני המשפחה בעקבות משפחות אחרות שנמלטו ממנה, בלי לדעת לאן, בחיפוש אחר מקום מקלט.

המקום שמצאו היה בית החולים המרכזי של העיר עזה, אל-שיפא, שעד שלב זה ב"מלחמה" (כפי שאיברהים קרא לזה) נחסכו ממנו ההתקפות שפקדו מקלטים אחרים כמו בתי הספר של האו"ם. כשפגשתי את איברהים אתמול (שבת) הוא ומשפחתו היו בבית החולים כבר 12 ימים והם לא התכוונו לעזוב בעתיד הנראה לעין. "המקום הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשרוד", אמר לי.

> כחמישית מתושבי רצועת עזה הפכו לעקורים

רפיק איברהים (46) לא חזר הביתה מאז שנמלט מהפצצות ב-17 ביולי. הוא, אשתו וארבע בנותיו חיים על שמיכות מחוץ לחדר המיון של בית החולים אל-שיפא (סאמר בדאווי)

רפיק איברהים (46) לא חזר הביתה מאז שנמלט מהפצצות ב-17 ביולי. הוא, אשתו וארבע בנותיו חיים על שמיכות מחוץ לחדר המיון של בית החולים אל-שיפא (סאמר בדאווי)

מבט אחד חפוז מסביב מאשר את תחושתו. מכל עבר – על המדרכות, מקטעי דשא, במסדרונות – פזורות משפחות שלמות על שמיכות ומזרנים. יש שהרכיבו לעצמם אוהל מסדינים וקופסאות קרטון. אחרים חשופים לגמרי לאיתני הטבע.

אלה ברי המזל, אומר לי איברהים. יותר מחמישית מאוכלוסייתה של עזה, 1.8 מיליון איש, נאלצו לעקור מבתיהם בשבועות האחרונים, בעיקר מאז שהתחילה הפלישה הקרקעית. יותר מ-280 אלף מהם מצאו מחסה בבתי ספר של האו"ם. היתר תופסים לעצמם כל מחסה אפשרי, או נדחקים בדירות קטנות עם קרובי משפחה.

בבית החולים אל-שיפא אפשר לומר שאנשים מילולית נזרקו לים. איברהים מצביע על הים התיכון, במרחק מטרים בודדים מאיתנו, ומציע לי קפה. כשאני שואל אותו איך נראו חייו לפני שכל זה התחיל הוא מספר לי שהוא מובטל מזה שמונה שנים, מאז תחילת המצור הישראלי על עזה. הוא חי ממזון שמקבל מארגוני הסיוע ומנדיבותם של שכנים, שעכשיו מצבם נהיה גרוע כמו שלו.

> בי"ח ברזילי: בין הטילים במחלקות לא ממוגנות, מנסים לשמור על שפיות

גמאר פאוזי איברהים (27), הזקוק לדיאליזה, נעקר מביתו בשכונת סלפאווי, ונראה כאן עם בנו בן השמונה (סאמר בדאווי)

גמאר פאוזי איברהים (27), הזקוק לדיאליזה, נעקר מביתו בשכונת סלפאווי, ונראה כאן עם בנו בן השמונה (סאמר בדאווי)

עוד אנו מדברים ובחור צעיר עם עור של חולה צהבת ניגש לאיברהים ומתחנן מאיברהים שייתן לו קצת כסף. הוא מספר לי שאינו יכול לכלכל את ילדיו מאז שנמלטו מהטרגדיה שפקדה את שכונת סלפאווי. במסגרת ההפצצות הישראליות נהרס ביתו והוא לא יכול לשוב אליו.

אלה הן זוועות עזה כיום. כל פעם שנראה לך שראית את הנורא מכל, אתה פוגש מישהו שסבלו רב עוד יותר. לא רחוק מהמאהל הזמני של איברהים אני פוגש את סבאח עבד קטאטי, אמא בת 52 שמנהלת את חיי משפחתה בת ששת הילדים. בעלה עובד בדובאי ולא יכול לחזור עכשיו או להעביר לה כסף. בלית ברירה היא הציבה מזרנים לעצמה ולילדיה במסדרון בית החולים, מחוץ לחדר המתים.

קטאטי נמלטה מזייתון, שכונה עזתית שספגה אבדות כבדות במהלך מבצע "עופרת יצוקה". גם אז ביתה ספג פגיעה, אבל לא כמו הפעם. הפעם ביתה נחרב לגמרי. ביום שישי, בזמן הפסקת האש, היא רצתה לבדוק את היקף הנזקים, אבל לפני שהספיקה להגיע התחדש הירי והיא "חיה את הסיוט מחדש", כדבריה. "אני לא מאמינה יותר בהפסקות אש. אני נשארת פה ולא זזה".

זה סוג הלם הקרב שבו נתונים כולם באל-שיפא כיום. המשפחות לא יודעות מתי ישובו לבתיהן, אם בכלל. כרגע כולם בעיקר מתנחמים בכך שהם יושבים בבטחה יחסית בבית החולים, ולא בתוך האמבולנסים שממשיכים להגיע כל הזמן ביללות.

"אני לא יודע אם ילדי יוכלו לשוב לגור תחת קורת גג", אומר איברהים. "הם פשוט מפחדים מדי".

סבאח עבד קטטי (52) נמלטה משכונת זייתון לפני 17 ימים. עכשיו היא גרה במסדרון בית החולים, ליד חדר המתים (סאמר בדאווי)

סבאח עבד קטאטי (52) נמלטה משכונת זייתון לפני 17 ימים. עכשיו היא גרה במסדרון בית החולים, ליד חדר המתים (סאמר בדאווי)

סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגם: חגי מטר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf