בין הטילים במחלקות לא ממוגנות רופאים וחולים מנסים לשמור על שפיות
רק אחרי שבוע וחצי של לחימה הועבר המיון למקלט. מחלקות רבות אחרות פועלות בצריפים. בין האזעקות מנסים חברי הסגל לטפל בפצועים, בנפגעי החרדה, וגם בעצמם. יום בבית החולים ברזילי, בטווח הרקטות
אשקלון. עשר בבוקר של יום חמישי. הפסקת אש הומניטרית בת חמש שעות עליה הסכימו שני הצדדים נכנסת לתוקפה. 12 שעות לפני הפלישה הקרקעית. העיר נהנית מבוקר וצהרים של מעט שקט. הרחובות חצי ריקים. חשדניים משהו. אני שם פעמי אל עבר בית החולים ברזילי. בית החולים הישראלי הקרוב ביותר לעזה. קטן, פריפריאלי, לא ממוגן וכזה שמשרת חצי מליון בני אדם בקו הטילים ועדיין נאבק על תקציבי מיגון והצטיידות. כך נראה ה"חיבוקי" הממשלתי לתושבי עוטף עזה.
די ריק גם בתוך בית החולים. רק אתמול, ביום התשיעי לתקיפות בעזה, ירד חדר המיון של ברזילי למקלט הממוגן. "לפני כן היה פה טירוף", מספרת איילת בוכניק, אחות במיון. " עמוס, מלחיץ ובעיקר תחושה שאין לאן לברוח כשזה קורה. חדר המיון הרגיל שלנו הוא מבנה חד קומתי עם גג רעפים. דמיין איך זה נראה כשיש אזעקת צבע אדום. מה תעשה? תיברח ותשאיר את החולים לבד? אנחנו מנסים לתת למטופלים שלנו את המיטב, להקרין רוגע ובטחון. יש כאן צוות חזק ומיומן שמתמודד עם משימה לא פשוטה. כולנו גרים כאן באזור. דואגים ליקיריינו שבבית".
חברים בעזה
"נכון להבוקר", מספרת רוקסן מצוות הדוברות של בית החולים, "קלטנו 231 נפגעים. 81 מהם נפגעי חרדה. 151 הגיעו אלינו עם חבלות גוף, שזה אנשים שרצו לממ"ד או מקלט ונפלו ונחבלו מהלחץ וגם נער פצוע קשה שלשמחתנו יצא מכלל סכנה, ולצערנו גם הרוג אחד שהובא לכאן".
אני מתלווה לסרגיי שיפרין, מצוות הבטחון, ואנחנו מסיירים בגי'פ בתוך שטח בית החולים. "התפקיד שלנו מאז תחילת המבצע הוא בעיקר לדאוג לבטחונם של החולים והמבקרים. כשנשמעת אזעקה אני לובש שכפ"ץ וקסדה ורץ החוצה לפנות אנשים למרחבים מוגנים או להישאר איתם צמוד לקיר כשאין זמן להמלט פנימה".
לא מפחיד?
"לא כל כך. אני אוהב את זה. בצבא שירתתי במג"ב, גם עכשיו בסוף המשמרת פה אני פושט מדים ועובר להתנדב במשטרה. יש לי אמא ואחות בבית, עלינו מאוקראינה בשנת 98'. סבא וסבתא שלי שם, בדיוק באזור הקרבות. בבית יש לנו ממ"ד. אז אני רגוע יחסית כשאני עוזב לעבודה. אבל מדי פעם כשיש צבע אדום אני מקבל טלפונים דואגים מהבית. רק לפני יומיים נפל כאן מטרים ממני חלק כבד של כיפת ברזל. לא הכי נעים".
אני מבקש לראות את עזה וסרגיי מעלה אותי אל גג בניין האשפוז.
"תראה איזו זולה סידרנו לעצמנו כאן. בלילות ששקט בצד שלנו אנחנו עולים לכאן ולא יאמן מה רואים מפה. הכל. טילים שיוצאים מעזה, יירוטים של כיפת ברזל, תקיפות של חיל האוויר".
יוצא לך לחשוב על האזרחים בצד השני? הרבה אזרחים נהרגו בתקיפות.
"בטח שיוצא. אנחנו רוצים שקט כאן. זה מאד לא נעים שנפגעים שם אזרחים. אבל אנחנו חייבים לגמור עם זה, להכנס בחמאס ולהשיג שקט. יש אנשים משם שאני מכיר. היה כאן לפני כמה חודשים איש מעזה בשם עבד. הנכד שלו היה מאושפז כאן חודשיים. לפי ההוראות, הורים מתחת לגיל ארבעים לא יכולים ללוות ילד חולה, אז הסבא ישב איתו כאן. היו לנו הרבה שיחות, נקשרנו. כשהוא עזב שנינו ממש הזלנו דמעות. מאז אנחנו בקשר טלפוני. דיברנו גם השבוע. הוא בעיר עזה, יושב באיזה מקלט מאולתר ומספר שקשה. הרבה הפצצות. מה אתה חושב, ששם אנשים שמחים, שהם לא רוצים שקט? החמאס דופק אותם".
> ללא הסברים הצבא הפציץ את בית החולים אל-ואפא
מצב לא נורמלי
אני נכנס לפגייה, המחלקה הכי רגישה בבית החולים וזו שפונתה ראשונה למקלט ממש ביממה הראשונה לתקיפות. צפוף מאד ולא נוח במקלט. המראה של אינקובטורים ותינוקות פגים במקלט מעביר צמרמורת. "לא קל להורים", אומרת לי גלית , אחות בפגייה. אנחנו משתדלות להקל כמה שאפשר אבל צפוף כאן, הפרטיות של ההורה ותינוק נפגעת,להיות הורה לפג זה לא קל. היו פה דרמות של הורים שבכו ושאלו לאן נוציא מכאן את הילד, אין לנו אפילו ממ"ד".
אנטוניטה אזולאי, תושבת אשדוד עומדת ליד האינקובטור של נכדתה הפגה שנולדה כבר אל תוך ימי הלחימה.
אני לא מפחדת על עצמי, אלא על האחרים. על אחד הילדים שבצבא, על הילדים הנשואים, על הנכדים. אני מודה: אני חרדתית, פוסט טראומטית. אתה יודע איך הבית שלנו נראה?
אנחנו גרים רק בעלי ואני בבית של 300 מטר, הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים כזוג לבד ולא מוכרים אותו רק בגלל המרתף. סדרתי למשפחה שלי שם בונקר-בונקר. מיטות לכולם. את החלונות אטמתי בלוחות ברזל שהרסיסים לא יחדרו פנימה. אם חס וחלילה הבית יתמוטט עלינו מפגיעה של טיל אנחנו במרתף. אפילו המקרר שם מלא באוכל לחירום עד שימצאו אותנו מתחת להריסות.
אני אומרת, צריך להמשיך להכות בהם עד שיפסיקו, אבל עדיין עם כל זה, אני נגד כניסה קרקעית. בשום אופן. לא רוצה אפילו אמא אחת שתגמור את הקריירה. שהילד שלה ילך שם.
בשלוש מסתיימות חמש שעות החסד הקצרות וירי הרקטות מתחדש. זמן קצר אחר כך הוא שב גם לאשקלון. אזעקה ועוד אזעקה ועוד אחת. קולות נפץ של יירוטים קרובים באוויר. הדי פיצוץ חזקים נשמעים גם מכיוון עזה. מטוסי חיל האוויר מפציצים כל אחר הצהרים. המיון נדרך.
כעבור מספר דקות מגיע אמבולנס ופורק אמא צעירה ושלושה ילדים, הגדול ביניהם בן 8. הם נראים המומים ומבולבלים, אך ללא פגיעה גופנית. האם, בעצמה המומה ובמין חוסר אונים, מנסה לגונן ולקבץ סביבה את שלושת ילדיה. אין לה מספיק ידיים לכך. אני מתבונן בהם מהצד והעיניים מוצפות דמעות. האחות הממיינת מקבלת אותם, מנסה להרגיע. בירור קצר מעלה שמדובר בתאונת דרכים. נהגת שנסעה מולם בצומת קיבלה בנייד התראת צבע אדום ובדקה תוך כדי נסיעה ונכנסה בהם.
"זה אולי לא נופל בסטטיסטיקות הישירות של נפגעי הטילים אבל מדגים את הלחץ של האוכלוסיה כאן. עם מה אנשים מתמודדים. כמה בלבול, פגיעה בריכוז, מתח", אומרת רותי נתנאל, מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים. "אנחנו אלה שמתמודדות כאן עם נפגעי החרדה. ויש הרבה כאלה. יש פה מערך מורכב של עובדים שמנסים לתת מענה מיטבי. להשיב אנשים לתפקוד. מתמודדים עם עומס קשה. חשוב שהנפגע יבין שחרדה היא בעצם תגובה נורמלית למצב לא נורמלי".
> מצפה לאזעקות ולצירים: ללדת תינוק בימים כאלה
הסגל בטראומה
אני יושב לשיחה עם ד"ר רון לובל, סגן מנהל בית החולים ומתוקף תפקידו ממונה על הכנת בית החולים לשעת חירום. הוא תושב נתיב העשרה, הישוב הישראלי הקרוב ביותר לגבול עזה: "כל צוות בית החולים מתמודד עם אתגר לא פשוט. הרבה לחץ נפשי. כולנו מתגוררים באזור ומתמודדים באופן אישי עם חרדה בכמה מעגלים: במעגל הראשון זו החרדה לחייך שלך ולחיי בני המשפחה שאתה משאיר בבית. יש שדואגים לילדים ויש שמטפלים בהורים מבוגרים.
"אני גר במושב שכל תושביו נפגעי חרדה. אנחנו יושבים 300 מטר מהגדר. אתה יכול רק לדמיין איך נראים החיים שצריכים להתנהל במרווחים של 15 שניות זמן התראה. זה כשיש התראה. זה לחיות כל הזמן עם הצורך להיות מוכן. מה אני עושה אם זה תופס אותי בדרך, איפה מחנה, איפה תופס מחסה, איפה נשכב. במעגל השני – לרבים מאיתנו יש ילדים בצבא ויש את הדאגה להם. הם בטוחים או לא בטוחים? נכנסים או לא נכנסים? אז כדי לתת שקט מסויים לעובדים פתחנו מעון לילדי העובדים במלון בעיר שיאפשר להם לתפקד כאן בראש יותר שקט.
"המעגל השלישי הוא בתוך בית החולים עצמו והוא מאד מורכב. הוא כולל את הדאגה למטופלים ולאנשי הצוות. יש פה חולים שממתינים חודשים לתור לממוגרפיה או לניתוח. אנחנו לא רוצים להאריך את סבלם ולגרום להם לחכות עוד. מצד שני בית החולים שלנו ברובו הגדול לא ממוגן, רובו חד קומתי ומסוכן, רוב חדרי הניתוח לא ממוגנים. בתהליך מדורג העברנו מחלקות שיכולנו למקלטים ולאזורים ממגונים יחסית. אבל זה כמובן חלקי.
"אנחנו כן נאלצים לעזוב מטופלים ולרוץ למחסה, בחלק מהמחלקות ומצד שני משתדלים לתת שירות ככל שרק ניתן. רק אתמול העברנו למקלט את חדר המיון שלנו, זו העברה מורכבת. בכלל חדר המיון שלנו הוא סוג של נס. גם בימי שגרה. יש תקן ל-20 מיטות ל-110 אלף ביקורים במיון בשנה. רק לשם השוואה בבית החולים רמב"ם, שהוא רק אחד משלושה בחיפה, יש 50 מיטות במיון ל-120 אלף ביקורים בשנה".
מה המשמעות של להיות בית חולים בפריפריה?
"בתי חולים בפריפריה דפוקים לחלוטין כבר בחישוב התקציבי הבסיסי. כשאני הולך להקים חדר מיון ממוגן או חדר ניתוח ממוגן, משרד האוצר שולח אותי להביא תרומות. אתה מבין את זה? בית חולים שנמצא 12 ק"מ מהגבול צריך לאסוף תרומות למבנה ממוגן כדי שהאוצר יואיל לעשות לנו מאצ'ינג".
> רק כשתל אביב מופגזת אתם מתרגשים. פוסט מעוטף עזה
רון אני יכול לנסות לגרור אותך קצת לשדה הפוליטי?
"בבקשה".
הזכרת כאן כמה פעמים פגיעה רחבת הקף באוכלוסיה. חצי מליון תושבים שבית החולים משרת ושרובם פגועי טראומה. פגועי חרדה. מה המשמעות או המחיר הפוליטי של חשיפה רחבה כל כך לטראומה. לחיים בפוסט טראומה?
"את המשמעויות הפוליטיות של זה אני חושב שאנחנו רואים יום יום. תחשוב איך המדינה הזו בנויה. יצרנו כאן בכוונה תמונה מוטעית שעושה דמוניזציה של מדינות ערב סביבנו. השחרה של האחר. אני בא ממשפחה שלימדה אותי שכל בני האדם שווים. עד שלא התחלתי לעבוד עם פלסטינים לא הבנתי עד כמה שווים. הרבה אנשים לא מכירים.
"אצלנו בבית החולים למשל יש רופא מרדים פלסטיני משכם שמשתלם כאן ואנחנו תלויים בו כמו אוויר לנשימה, הוא חלק מהצוות והוא מוערך. בכלל בכל רגע נתון יכולה להיות פה סיטואציה שבה ישכב במיטה אחת פצוע יהודי מפגיעת רקטה של החמאס, במיטה לידו פצוע פלסטיני מעזה שנפגע מטיל של חיל האויר, יטפלו בהם רופא או אחות יהודים, רופא או אחות ערבי או פלסטיני. מזרחים ואשכנזים. וכולנו עובדים יחד.
"כשאנחנו נכנסים לכאן יש קופסה בכניסה שלתוכה אנחנו מכניסים את הדעות האישיות שלנו ומתפקדים יחד. גם בחודש המתוח האחרון. מה שקורה בחוץ זה כבר סיפור אחר. שם כולנו מקצינים. כבר לא משנה אם זו הקצנה לימין או לשמאל. איבדנו את המתינות. וזה מחיר מאד כבד שהחברה שלנו משלמת".
תל אביב, עולם אחר
לקראת ערב אני עוזב את בית החולים. בדרכי החוצה ממשיכות האזעקות, הריצות המתנשפות של תושבים למרחבים מוגנים. היירוטים. יום חמישי בערב והרחובות כמעט ריקים. בימי שגרה זה זמן קניות לקראת שבת, זמן של תחילת ההתרווחות של סוף השבוע. אבל האנשים כאן ספונים בבתים. גם הדי הכתישות של חיל האוויר בעזה נשמעים היטב ומעבירים צמרמורת.
ברכבת לתל אביב כבר אקרא על עוד ארבעה ילדים מתים בעזה. בדרך הביתה כשאני מעביר בראש את שתים עשרה השעות בברזילי ואת האנשים שפגשתי, לא מרפה ממני המחשבה שאתה לא באמת יכול לגור בעוטף עזה ולהחזיק בתפיסות של שמאל רדיקלי. פגשתי אנשים כנים, מסורים, חלקם מאד מתונים. היומיום שלהם עתיר חרדות, איומים, שחיקה. זו התדירות, והצורך לעמוד בלחץ הזה שנים שבאופן טבעי מקשה על ההזדהות עם כאבו של הצד השני ועל היכולת להאבק גם על זכויות האדם שלו. לא מרוע. מטעמי השרדות.
אני חושב על תל אביב הפריבליגית שאני שב אליה. החברים שלי מפגינים עכשיו בככר הבימה בדרישה לעצירת המלחמה והרג האזרחים. ברחוב ליד הבית תופסת אותי אזעקה תל אביבית. כמה דקות לא נעימות והעיר חוזרת לשגרה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן