ישראל פריי, נאסר לחאם, אותו משטר, אותה מתקפה
תשעה ימים ישב במעצר העיתונאי הפלסטיני הבכיר וחברי מזה למעלה מעשרים שנה, נאסר לחאם. במשרדו בבית לחם, עם העברית המשובחת שלמד בכלא, נהגנו לדבר על שוויון, חירות וצדק. אני הייתי אופטימי. מעצרו הוכיח שהפסימיות שלו היתה מוצדקת
המעצר שלו נועד לסמן ששום פלסטיני אינו חסין. נאסר לחאם במהלך מעצרו (צילום: הגר שיזף / "הארץ")
שני עיתונאים נעצרו בשבוע שעבר. על האחד, ישראל פריי, שנעצר בעקבות ציוץ, טופל כעציר ביטחוני ושוחרר למעצר בית, רבים שמעו. על השני, נאסר לאחם, מבכירי העיתונאים הפלסטינים והעורך הראשי של סוכנות מען, שנעצר בחשד ש"סייע לארגון טרור באמצעות כלי תקשורת" ואמור להשתחרר היום (שלישי) אחרי תשעה ימים – שמעו פחות בישראל.
אני מכיר את לחאם יותר מעשרים שנה. נפגשנו בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהיתה עדיין אמונה שאם עיתונאים ישראלים ופלסטינים רק ייפגשו, אם רק יכירו אחד את השני, הם יבינו זה את סיפורו של זה ויוכלו להפיץ שיח של שלום. אם אני זוכר נכון, החיבור ביני ללחאם נוצר כי כבר מהרגע הראשון היה ברור לנו שכדי לחולל שינוי, לא די שישראלים ופלסטינים ייפגשו וידברו, לא די שיכירו אחד את השני. הם צריכים לקרוא לדברים בשמם; לקרוא לכיבוש – כיבוש, לקרוא לנישול – נישול. הדרכים העוקפות כשמן כן הן, עוקפות את הבעיה, מרחיקות את הפתרון יותר מאשר מקרבות אותו.
מאז נפגשנו פעמים רבות, בעיקר במשרד של לחאם בבית לחם. דיברנו בעברית, העברית המשובחת שהוא למד בכלא, ולפעמים גם בערבית שהתחלתי ללמוד לדבר בה. כשפוטרתי מידיעות אחרונות, לחאם הציע לי לכתוב באתר "מען" ופרסמתי שם מאמר או שניים. עיתונאי ישראלי באתר פלסטיני. כשצעיר פלסטיני הצית את המכונית שלי ברמאללה, לחאם כתב באתר שלו שהישראלי שמכוניתו הוצתה הוא "ידיד העם הפלסטיני".
איני זוכר שדיברנו על "שלום". בשיחות שלנו, לחאם נזהר מלהתחייב לפתרון מסוים – שתי מדינות, מדינה אחת או משהו באמצע. דיברנו על שוויון, על חירות, על צדק, על הזכות של כל מי שחי בין הירדן לים לחיות בביטחון. אבל כשהתחלתי להגות ברעיונות שעמדו מאוחר יותר בבסיס תנועת "שתי מדינות מולדת אחת", לחאם "שידך" לי ידיד שלו, פעיל פוליטי שהכיר ממחנה הפליטים דהיישה ומהכלא. את הפגישה הראשונה עם הפעיל הפלסטיני ערכנו במשרדו של לחאם.
במהלך השנים ראיתי איך לחאם מתרחק לאט לאט מהחברים הישראלים הרבים שהיו לו, ואיך הם מתרחקים ממנו. הגשרים, שהיו רעועים כבר כשנפגשנו לראשונה בראשית שנות ה-2000, ניתקו כמעט לחלוטין. ההפרדה וההשתקה עשו את שלהן. התקשורת הישראלית כבר לא רצתה לשמוע קולות פלסטיניים, כי היתה עסוקה בהעלמת הסכסוך ובטיפוח הסטטוס קוו, ופלסטינים כבר לא הרגישו שיש טעם להשמיע את קולם לקהל שאינו רוצה לשמוע, לא היו מוכנים למלא את תפקיד הנאשם התמידי שצריך להתנצל על עצם קיומו.
על מעצרו שמעו רבים. העיתונאי ישראל פריי ליד תחנת המשטרה בתל אביב, ב-12 במרץ 2025 (צילום: אורן זיו)
ב-2018, כשנסעתי לבקר את לחאם בדהיישה בסוכת האבלים על מות אביו, הצעתי לו להתראיין לשיחה מקומית. זה היה ראיון מר. אומנם הוא שב ואמר שהפלסטינים לא צריכים לנהוג באלימות – "אנחנו לא מסוגלים להילחם בהם (בציונים; מ"ר), לא רוצים להרוג אותם. אין לנו צבאות, אין לנו נשק, אין אמצעים ואין אפשרות" – אבל זה לא היה שיח של שלום. "התנועה הציונית היא התנועה הכי גרועה בהיסטוריה לזריעת שנאה בין העמים", אמר, "ואין תקווה לשלום איתה. אין אפשרות לשלום". כשדחקתי בו להסביר מה הפתרון שהוא רואה, הוא השיב: "איך נמצא פתרון לסכסוך? נחכה אלף שנה. הישראלים יובסו ויסתלקו. מה בוער? למה הערבים מזדרזים?".
גם אם הדברים נאמרו מתוך התרסה, הם לא היו נעימים לשמיעה, בטח למישהו כמוני שחיפש ומחפש נתיבים לפיוס. האמנתי, ואני עדיין מאמין, שהוא אפשרי, שהוא אינטרס של כל מי שחי בארץ הזו. אבל במבט לאחור, הם ניבאו את המקום שאנחנו נמצאים בו היום; מקום שנשלט על ידי שנאה, אלימות ואובדן תקווה.
בכתב ההגנה עליי אחרי ששרפו את המכונית שלי, לחאם כתב ששילמתי מחירים על העמידה שלי לצד הפלסטינים. זה היה מוגזם כבר אז, וזה בוודאי נראה מוגזם מאוד עכשיו, אחרי שלחאם ישב תשעה ימים בכלא, בגין הפעילות העיתונאית שלו. אם ניהל או לא ניהל את משרד אל-מיאדין בפלסטין, כפי שטענה התביעה, ואם רק התראיין לו בתור פרשן, עצם הפעולה נגד ערוץ טלוויזיה הוא סתימת פיות. השיח באל-מיאדין או באל-ג'זירה יכול להיות לא נעים, לפעמים מתלהם, ולפעמים גם לא מדויק. אבל אם מה שנאמר בערוצים האלה הוא בגדר הסתה, היה צריך לסגור מזמן את כל ערוצי הטלוויזיה בישראל ולהשליך עשרות עיתונאים לכלא.
עורך דינו של לחאם, ח"כ לשעבר אוסאמה סעדי, אומר שיחסית לרעש שליווה את מעצרו ולהאשמות הכבדות נגדו – מתן שירות לארגון טרור, הפצת תכני הסתה והזדהות עם ארגון טרור – המעצר הסתיים בדממה דקה. סעדי סיפר שהחשדות לכאורה התבססו על הקשר של לחאם לערוץ אל-מיאדין, וגם על עניינים אחרים שההגנה לא ראתה, כי הם נשארו חסויים, אבל בכל מקרה הוא משוחרר בלי תנאים, וסעדי מעריך שגם לא יוגש נגדו כתב אישום.
אולם נדמה שמעצרו של לחאם, יותר משהוא נועד לחסום את שידורי אל-מיאדין או כל ערוץ ערבי אחר, מכוון לשדר מסר לרחוב הפלסטיני. המעצר שלו – עיתונאי מוכר בכל בית פלסטיני ובבתים רבים בעולם הערבי כולו – נועד לסמן ששום פלסטיני אינו חסין, יהיה מעמדו אשר יהיה, אם הוא גר במערה או בפחונים במסאפר יטא או בשולי בקעת הירדן, ואם הוא מסתובב בעולם ומראיין ראשי ממשלות. גם אחרי שחרורו, מסר זה נותר בעינו.
קשה לא לראות קשר בין המעצר של לחאם למעצר של פריי. שניהם נמצאים על אותו רצף של השתקה והפחדה. ועדיין, גם פוליטיקאים ועיתונאים שממש לא אוהדים את פריי התקוממו נגד המעצר שלו, נגד הלבשתו במדי אסיר, נגד התייחסות אליו כאל עציר ביטחוני. המעצר של לחאם, מנגד, עבר בשתיקה. אבל הסמיכות הזו צריכה ללמד אותנו: אין הפרדה בין חירות לחירות, בין חופש עיתונות "פה" לחופש עיתונות "שם". "עוול במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום", כתב מרטין לותר קינג מכלאו. "אנחנו לכודים ברשת של הדדיות שאין להימלט ממנה, קשורים בלבוש אחד של גורל. כל מה שפוגע באחד ישירות, משפיע על כולם בעקיפין".
ישראל פריי צריך להיות חופשי. וכך גם נאסר לחאם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
