ישראל מעמידה את האליטה הערבית במבחן. לא כולם עומדים בו
מאז הקמתה ניסתה ישראל את כל השיטות האפשריות לדיכוי הזהות הפלסטינית של אזרחיה הערבים, בהתחלה באמצעות ממשל צבאי ובהמשך דרך "ישראליזציה". השיטה כיום היא התניית הצלחתם של יחידים בשתיקה או שיתוף פעולה. אבל גם זה מועד לכישלון
השתיקה אינה עוד עמדה אישית, אלא פעולה פוליטית. הפגנת סטודנטים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, ב-14 במאי 2025 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
אקדמאית פלסטינית באוניברסיטה ישראלית חותמת על החלטה שאוסרת על תא סטודנטים לקיים פעילות ציבורית בקמפוס, בעקבות פעולה סמלית שבה הביעו מחאה על המלחמה בעזה. במוסד אקדמי אחר, אקדמאי פלסטיני נושא נאום בטקס יום הזיכרון הרשמי – כאילו היה בן נאמן של הממסד הביטחוני, ולא בן לעם שסובל מדיכוי והדרה ואפילו השמדה. נדמה שהוא שייך לגרעין הקשה של הלאומנות הציונית, והוא אולי אף קיצוני מהם. אפילו בקרב חלקים מהשמאל הציוני, ברגע של הרג המוני, גירוש והרס כמו אלה שמתרחשים בעזה, יש מי שיימנעו מלהלל את הצבא וחייליו.
לא ציינתי את שמותיהם – לא מכיוון שאיני רואה בהם אחראים, אלא משום שהמטרה כאן אינה לעסוק ביחידים, אלא להצביע על תופעה רחבה ומדאיגה הרבה יותר. זו אינה גחמה אישית או מעידה רגעית, אלא דבר שמשקף מצב שהולך ומתרחב: התרופפות הקשר בין הצלחה אישית לבין מחויבות קולקטיבית, בין מעמד אקדמי לבין עמדה מוסרית.
האנשים המדוברים אינם צעירים או סטודנטים בראשית דרכם, אלא מרצים, אנשי אקדמיה ורוח, שלפעולותיהם יש משמעות ומשקל. הם אינם רק קורבנות של המציאות, אלא שותפים ביצירתה. ובכל מקרה, הם מייצגים דוגמה חיה להתרככות מסוכנת של חלק מהאליטה שלנו, שהופכת לחזות מנומסת של מערכת דיכוי.
אני לא סוציולוג, ואיני מתיימר להבנה שיטתית של התנהגות של חברות מורכבות בעיצומם של משברים פוליטיים קיומיים. אבל כעיתונאי שמקיים שיחות רבות ותכופות עם מומחים ופעילים מהחברה שלי, אני יכול לומר בביטחון כי למרות כשל קולקטיבי עמוק שבו מצויה החברה הערבית-פלסטינית בישראל – בהתמודדות עם מגיפת הפשיעה ובהיעדר ארגון פוליטי אפקטיבי, הפועל ליצירת שיח ציבורי מאחד או אפילו לתחזוקת האמון בין הציבור למנהיגיו – אותה חברה ממשיכה להניב הצלחות אישיות רבות ומרשימות – רופאים, מרצים, אנשי עסקים, יוצרים ועוד, סיפורי הצלחה שמוצגים כהשראה.
אבל ההצלחות האישיות האלה, שלכאורה ראויות לחגיגה, עלולות להפוך לעיתים לכלי פירוק מסוכן. המציאות שבה אנחנו חיים היא כזו של הצלחה אישית אל מול כישלון חברתי כולל, ולדעתי זה אינו מקרי. זוהי תוצאה של פרויקט – פרויקט שמטרתו לפרק מבנים קהילתיים, להמיר סולידריות באינדיבידואליזם, להחליף תחושת שייכות באינטרס אישי, ולדחוק את הפוליטי לטובת המקצועי בלבד. כך מעוצבת מחדש אליטה שותקת – או גרוע מכך, משתפת פעולה – כזו שאם היא כבר מדברת, היא רק מהדהדת את הנרטיב של המדינה.
אני נזכר סיפור בשלושת השוורים, סיפור שנחשב למשל פשוט על סולידריות ובגידה, אך נדמה לי שהוא כיום תיאור מדויק של מה שאנחנו רואים: שלושה שוורים שאריה טורף בזה אחר זה, כי הם ויתרו זה על זה. הלבן נאכל ראשון, אחריו את האדום ובסוף את השחור. לפני שהוא נטרף, השחור אומר: "נאכלתי כבר ביום שבו נאכל השור הלבן".
המקרה של האקדמאית שאסרה על פעילות תא הסטודנטים ושל הבכיר שנאם לזכר החיילים אינם חריגים בודדים. שני אלה ואחרים אומנם אינם משתייכים לקצה דוגמת יוסף חדאד ודומיו, שמתפארים בהתמסרותם למדינה ומתכחשים לשורשיהם הפלסטינים. אולם תופעות הקצה הן קלות לזיהוי ולסיווג, בכל זמן ובכל מקום. המקרים המדאיגים במיוחד הם אלה שנמצאים בטווח האפור, חלק מתופעה מזדחלת, שחוזרת על עצמה: שכבת האינטלקטואלים, עובדי הציבור ובכירים אחרים במוסדות ישראליים, שמתוך רצון לשמר את הקריירה שלהם או מתוך פחד ממשי מהשלכות של שיימינג ורדיפה, בוחרים בשתיקה, בחנופה או בהזדהות – גם כאשר מפציצים את עמם, וגם כאשר חופש הביטוי נרמס וקולגות שלהם מפוטרים או נעצרים בגלל הבעת דעה.
אפשר היה אולי להבין או אף להצדיק עמדה כזאת בתקופות פוליטיות סוערות פחות, למשל בימי אוסלו בשנות ה-90, אבל בזמן השמדה, בזמן שבו אזרחים ערבים נרדפים על פוסט בפייסבוק, שבו אמנית נעצרה בגלל שיתוף פסוק מהקוראן ומרצה נעצרה כי גינתה את המלחמה – השתיקה אינה עוד עמדה אישית, אלא פעולה פוליטית. הניטרליות הפכה לבגידה באחריות המוסרית והמקצועית.
דרושה אליטה אמיצה
בכנס חיפה השלישי לפוליטיקה ולחברה ערבית, שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת חיפה ביוזמה משותפת של האוניברסיטה, הקרן החדשה לישראל ועיתון "הארץ", הנהלת האוניברסיטה מצאה את עצמה במבוכה לנוכח דבריהם של כמה משתתפים, בהם ח"כ ד"ר אחמד טיבי ומזכיר חד"ש אמג'ד שביטה.
אלה ואחרים מתחו ביקורת חריפה על התנהלות האוניברסיטה כלפי הסטודנטים הערבים. הם האשימו את האוניברסיטה בניסיון לדכא את פעילות הסטודנטים הערבים, ובעיקר מתחו ביקורת על נשיא האוניברסיטה, שאמר בנאומו כי הסטודנטים הערבים בחרו שלא להשתתף בבחירות לאגודת הסטודנטים. זאת, כאשר בפועל אגודת הסטודנטים ניסתה – בסיוע האוניברסיטה או לפחות בהסכמתה השקטה – למנוע מהסטודנטים הערבים להגיש רשימות, באמצעות סיבוך הליך ההגשה. רק אחרי פנייה לבית המשפט הצליחו הסטודנטים הערבים להתמודד.
קשה להאמין שהביקורת תמצא אוזן קשבת. סביר יותר להניח שבשנה הבאה האוניברסיטה תימנע מאירוח הכנס, או לכל הפחות תדאג לבחור משתתפים שתואמים את הקו שלה. אז נכון שקיימת בעיה מוסדית שהולכת ומעמיקה בכל המדינה, והמצב רק מחמיר, ובשל כך האתגרים שניצבים בפני האליטה המשכילה, ובמיוחד בפני המרצים, הם מורכבים וקשים. ועדיין, גם במציאות הזאת אין צידוק לכך שמרצה או אינטלקטואל יזדהה עם שיח שעוין לעמו ולנרטיב שלו, ועוד בזמן ג'נוסייד.
מאבק על משמעות, על השפה, על נרטיב ההצלחה ועל נרטיב השייכות. מפגינים עם תמונות ילדים עזתיים שנהרגו מאז הפרת הספקת האש, בכיכר הבימה, ב-24 במרץ 2025 (צילום: אורן זיו)
ברור שאיני מכליל או מאשים את כל המרצים והאינטלקטואלים בחברה שלי. רבים מהם הביעו עמדה מוסרית אמיצה, ועדיין עושים זאת, וחלקם שילמו על כך מחיר כבד. איני כותב כדי להלקות את הבכירים והאקדמאים המתקרנפים או לנופף בעליונות מוסרית; גם הם, במידה מסוימת, קורבנות של מציאות חונקת, כמעט טוטליטרית, שאינה שונה בהרבה מזו שקיימת במדינות מדכאות שתמיד דיברנו עליהם בגיחוך, כמו צפון קוריאה למשל. אך באופן כללי, נראה שאזרחותם הישראלית של הפלסטינים כאן נעשתה מותנית בכמה אתה שותק, כמה אתה נאמן, כמה אתה שוכח. ולא רק פוליטיקאים מתמודדים עם השאלות הקשות האלה, אלא כל פלסטיני ופלסטינית בישראל. מה העמדה שלך? עם מי אתה מזדהה? האם הבעת סולידריות בכתיבה, שיתוף, תגובה?
עם ההסלמה ברדיפות, הסיפור כבר מזמן אינו רק איומים – יש פיטורים בפועל, הרחקות ממקומות עבודה, הפללות ושיימינג – שחלקו מתבצע על ידי מוסדות רשמיים וחלקו דרך עמודים וחשבונות מאורגנים ברשתות החברתיות, שעוקבים אחרי כל מילה, תמונה או תגובה. המטרה ברורה: להרתיע את כל מי שמעז להישאר פלסטיני בעידן הדיכוי וההשמדה.
כל זה מעורר שאלה רחבה יותר: מדוע ישראל עושה את כל זה? מה המדינה מנסה להשיג כשהיא הופכת חלקים מהאליטה הפלסטינית לדוברי הממסד או לשותקים מפוחדים? האם זו אסטרטגיה מתוחכמת להפריד אותם מעמם?
מאז הקמתה ניסתה ישראל את כל השיטות האפשריות להפרדה. ראשית, שליטה באמצעות ממשל צבאי במשך עשרות שנים, שכשלה בדיכוי הזהות הפלסטינית. לאחר מכן, בשנות ה-90, המאמץ רוכז בפרויקט ה"ישראליזציה", מתוך תקווה שהשלום המתקרב יגרום לפלסטינים אזרחי המדינה לשכוח את שורשיהם. הוא הסתיים בכך שהמדינה הוכתה בהלם מההתקוממות אוקטובר 2000. אחר כך השתדלה המדינה להטביע אותנו בפשיעה, באלימות ובעוני, כדי לשתק כל חיבור לסוגיות לאומיות – אך הופתעה מחדש בהתפרצות של מאי 2021, כשצעירים מהגליל, מהמשולש ומהנגב הרימו את קולם בשם עזה, ירושלים ושייח' ג'ראח.
האסטרטגיה היום נראית שונה: במקום דיכוי קולקטיבי – דיכוי אישי. לא מכה במקל, אלא הפחדה רכה – פיתוי לשתוק. מדובר באליטה שישראל רואה בה קבוצה שמשפיעה על החברה שלה, ולכן היא מעמידה אותה למבחן: או שתשתלב לחלוטין – או שתיענש; או שתצדיק – או שתודר; או שתשתוק – או שתושחר.
אבל גם ניסיון זה מועד לכישלון. הפלסטיני בישראל אינו חי בבידוד קיומי. אנחנו רואים את היהודים כעמיתים, חברים, שותפים לחיים היומיומיים – ואת הפלסטינים כעמנו, כבשר מבשרנו. ברגע שבו הרחוב הישראלי קורס לתוך שנאת פלסטינים ודה-הומניזציה, במיוחד אחרי עליית ממשלת הימין הקיצוני ו-7 באוקטובר; והרחוב הפלסטיני נשאב לתוך שנאת ישראלים ודה-הומניזציה בכיוון ההפוך, במיוחד אחרי ההשמדה בעזה – אנחנו נותרים, לרוב, הקבוצה היחידה בין הנהר לים שמסוגלת להביט על שני הצדדים בעיניים אנושיות.
אז למה, במקום כל הדיכוי הזה וכל השיטות והניסיונות האלה, לא מנסה ישראל – או מה שנותר מן השפויים שבה – לראות באזרחים הערבים הזדמנות? למה שלא יהיו גשר לשלום במקום עוד שדה קרב? למה שלא יתייחסו אליהם כאל שותפים לבניית מציאות צודקת, במקום לנצל אותם או לפחות חלק מהם כעדי שקר לעוול?
אנחנו צריכים שהאליטה שלנו לא תהיה רק מצליחה, אלא שתהיה גם אמיצה – כזו שאינה מתכחשת לחברה שלה, שאינה משתפת פעולה עם הדיכוי, שאינה הופכת לכלי להלבנת משטר דכאני. אנחנו זקוקים לאליטה שיש לה עמדה, שמוכנה לשלם את המחיר, שמבינה ששתיקה מול השמדה היא בגידה, ולא בחירה לגיטימית.
המאבק הזה אינו רק עניין מעשי שמתנהל בשטח. הוא גם מאבק על משמעות, על השפה, על נרטיב ההצלחה ועל נרטיב השייכות; על השאלה הפשוטה: מי אנחנו? למי אנחנו שייכים? ומה המחיר של להישאר מי שאנחנו?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
