יוצרת הסרט "פלסטין 36": ללמוד מהיסטוריה איך הגענו לכאן

למרות הקשיים שיצרה המלחמה, הבמאית אן-מארי ג'אסר התעקשה לצלם בפלסטין. צילום מסך מתוך הסרט "פלסטין 36"

בדצמבר 2025 התקיימה הפרמיירה הפלסטינית של הסרט "פלסטין 36". בחצר מוקפת הריסות, על במה מאולתרת, צפו בסרט מאות עזתים תחת כיפת השמיים. בהפוגה מהגשם, מהרעמים ומהאוהלים המוצפים, זכו הצופים העקורים לשעה וחצי של תרבות, אם כי לא ממש של נחת. אף שהסרט מבוסס על אירועים מהשנה הראשונה של המרד הערבי נגד הקולוניאליזם הבריטי, הרחוקים מהמציאות הפלסטינית הנוכחית, הוא מוליך את נשמת הצופים הפלסטינים אל מלחמת ההישרדות היום ומסייע להם לשזור את חוטי ההיסטוריה.

>> בהקרנת הסרט שלי בקהילה שלי חשתי שהמצלמה חזקה מהבולדוזר

"פלסטין 36", סרטה של הבמאית אן-מארי ג'אסר, הגיע לרשימה הקצרה לאוסקר אחרי שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וזכה לתשבחות, פרסים ועיטורים. הוא הסרט הפלסטיני השלישי שנכנס אי פעם לרשימה. קדמו לו "גן עדן עכשיו" (2005) ו"עומאר" (2013) של הבמאי הני אבו אסעד. ג'אסר היא האישה הפלסטינית הראשונה שזוכה למעמד זה. מחר (יום ה')  נדע אם יהיה גם בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט הזר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ג'אסר נחשבת אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמשפיעות בפלסטין. היא מצליחה שוב ושוב להפוך את חוויות הגלות, הדיכוי והמרד לדימויים מרגשים וחיים על המסך. זה החל כבר בסרטה השני, "כשראיתי אותך" (2012), המתרחש לאחר פלישת ישראל לגדה המערבית ב-1967, ונמשך עם סרט "ואג'ב (חובה)" (2017), סיפור מסע בכיכובם של סאלח בכרי ואביו, השחקן הדגול מוחמד בכרי, שנפרדנו ממנו לאחרונה בכאב גדול.

"פלסטין 36" התבשל עשר שנים במטבח הקולנועי של ג'אסר: רעיון, כתיבה, תחקיר וכמובן מימון. תחילת הצילומים נקבעה ל-14 באוקטובר 2023 . בעקבות 7 באוקטובר, ההפקה איבדה את כל עבודת ההכנה שנמשכה שנה וכללה שחזור כפר פלסטיני בפאתי ירושלים הדומה לליפתא ואל-באסה; נטיעת מטעי כותנה וטבק, שחזור אוטובוס ואפילו ייבוא מכונת כתיבה מלבנון עבור הדמות הראשית ח'ולוד, עיתונאית ירושלמית סוציאליסטית (בגילומה של יסמין אל-מסרי, שחקנית לבנונית-צרפתיה).

המפיקים הציעו להעביר את הצילומים לקפריסין, יוון או מלטה, שיש בהם נופים דומים לפלסטין, אבל עבור ג'אסר זה היה מאבק על המהות: "אל-קודס חייבת להיות אל-קודס, אין לה תחליף", היא כתבה לי בתשובה לשאלות ששלחתי לה, "המקומות האלה אינם תפאורה. הם אמיתיים, הם קיימים וחיים". בסופו של דבר הצילומים נערכו בגדה המערבית, בירושלים, ביפו וגם בירדן. במקום שלושה חודשים, הפרויקט נמשך שנתיים.

ההתעקשות שלה השתלמה. שילוב תמונות מהארכיון הבריטי עם צילומים מקוריים מפלסטין עוטף את הצופים. הם רואים את שער שכם ואת סמטאות העיר העתיקה, לשם מוצאים דרכם שני הילדים בסרט: כרים, שאביו הכומר נרצח לנגד עיניו יחד עם גברים נוספים מכפר שהבריטים הפציצו והרסו, ועַפְרָא, הילדה שרצה בסמטאות העיר העתיקה יחפה לעבר עתיד לא ברור, מלאה אור ותקווה, ולא עוצרת לרגע, מעין מטאפורה לפלסטין הכואבת, שנעזבה לבדה אך ממשיכה לחלום.

"המסר של הסרט הוא שהעם הפלסטיני חפץ חיים, וישתמש בכל אמצעי כדי לשרוד את העוול והדיכוי שנמשכים עד היום. כרגע האמצעי הוא הקולנוע ואנחנו נשתמש בו", אמר לאחר הקרנה בירדן כרים דאוד ענאייה, השחקן הראשי, המגלם את דמותו של יוסף, צעיר משכיל המחפש פרנסה מכובדת בעיר הגדולה, משתלב במעגלי קבלת החלטות, בין האליטות הפלסטיניות לפקידי המנדט הבריטי, ובסתר רוקם יחסים מפוקפקים עם הסוכנות היהודית לקראת תום המנדט.

יוסף מתנדנד בין הכפר לעיר, עד שיום אחד הוא מבין שאדמותיו נגזלו: המתנחלים היהודים החדשים קיבלו קרקעות מופקעות בשם ה"ביטחון" הבריטי, אחיו נעצר ואביו נרצח בידי השכנים היהודים. יוסף מצטרף, בלית ברירה, לכוחות ההתנגדות העממית, יחד עם אלפי פועלים שאיבדו את פרנסתם ואת ביתם בשל צווים אכזריים של הממשל הצבאי הבריטי.

"פלסטין 36" שופך אור על תקופה שכמעט נעלמה מההיסטוריה הפלסטינית, תקופת ההתנגדות לשלטון הבריטי. הבנת אירועי תקופה זו היא מפתח להבנת היסטוריה הפלסטינית: הדרך להקמת מדינה ליהודים, הנכבה, הכיבוש ב-1967, שתי האינתיפאדות ואוקטובר 2023.

מהסרט עולה עד כמה הירושה שקיבלה התנועה הציונית מהמנדט היתה גדולה, בית ספר לקולוניאליזם מתמשך. הכלים אותם כלים: מחסומים, מעצרים, ענישה קולקטיבית, הפצצות, עקירה המונית. כל האמצעים של מה שנקרא היום "כיבוש" נוסו לראשונה בשנות ה-30 על ידי הבריטים נגד אוכלוסייה פלסטינית אזרחית חלשה ומוחלשת.

סרט היסטורי-פמיניסטי. הבמאית אן-מארי ג'אסר בהצגת סרטה בפסטיבל הים האדום בג'דה, דצמבר 2025 (צילום: סגולן ליג'ה CC BY SA 4.0)

קשה להאמין שהסרט הזה יוקרן בבתי קולנוע בתל אביב או בירושלים. כשישראל נאבקת מול התפוררות הנרטיב הציוני בגלל הג'נוסייד בעזה, ויצירות כמו "ליד" של רמי יונס, או הסרט זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת" מערערים על התודעה הציונית, אין ממש מקום לסרט כמו "פלסטין 36".

גם לא בטוח שג'אסר רוצה שהוא יוצג בישראל. "זה סרט פלסטיני שמיועד קודם כל לעם הפלסטיני ואחר כך לעולם", היא אמרה בפרמיירה של הסרט בירדן. "אנחנו חייבים ללמוד את ההיסטוריה כדי להבין איך הגענו לאוקטובר 23'".

בבריטניה, מעוז הקולוניאליזם, זו שהיתה אחראית למנדט ולדיכוי הפלסטינים ב-1936, התגובות דווקא טובות. "אנחנו עכשיו נכנסים לשבוע ה-12 שלנו בבתי הקולנוע (בבריטניה)", כתבה לי ג'אסר. "הסרט מאוד חריף כלפי הבריטים והמעורבות שלהם בפלסטין. אבל הקהל הראה לב פתוח ומודעות רחבה. אנחנו מקבלים הרבה אהבה מבריטניה של היום".

"אני מתבייש וכועס על עצמי שלא ידעתי מה קרה אז ומה חלקם של הבריטים בכך", הגיב השחקן הסקוטי בריאן קוקס אחרי שראה את הסרט.

היהודים אינם חלק מהסרט. הם מוזכרים ברקע, נראים מרחוק כשהם בונים יישובים, מפיצים תעמולה שמפרקת את האחדות הלאומית הפלסטינית ומוצאים משת"פים בחברה הפלסטינית. מהסרט עולה שכבר בשנות ה-30, הציונות תמכה במועצה האסלאמית וחיזקה את האג'נדה הדתית על חשבון זו הלאומית. כל התרגילים המוכרים גם היום.

"אי אפשר לכלול בכל סרט את כולם", כתבה ג'אסר בתשובה. "בחרתי לעשות סרט על האינטראקציה בין הפלסטינים לכוחות המנדט שמדכא אותם. אפשר לעשות מאה סרטים על אותה תקופה, אי אפשר להספיק את הכול. יש סרט בשם 'שושנה' שמתאר רומן בין אישה יהודייה וחייל בריטי באותה תקופה, אך באופן בולט מדיר דמויות פלסטיניות, ולא נשמעו טענות נגדו. זה מקובל".

בעיניי, בסדר גמור שלמנהיגי התנועה הציונית אין נוכחות בולטת בסרט. הגיע הזמן להשתחרר מחובת ה"איזון", במיוחד כשנרטיב אחד זכה לסיקור יתר ולהאדרה במשך עשרות שנים בקולנוע העולמי, עד כדי כך שביקורת על הציונות מוגדרת היום כאנטישמיות. הסרט סוגר חשבון עם המקור של כל הבעיות: המנדט הבריטי, שכבש את פלסטין ו"הבטיח" אותה לצד שלישי בשם תושביה. זהו שורש הבעיה. זה הוביל להחלטות ועדת פיל ב-1936 ולהצעת החלוקה המוטות בבירור לטובת הצד היהודי. הצעות אלה הרסו כל תקווה לצדק.

הציונות למדה מהבריטים את אמצעי הדיכוי. לוחמים פלסטינים במרד נגד הבריטים, 1938 (צילום: ויקימדיה)

ההתקוממות העממית בשנות ה-30 כוונה נגד המנדט הבריטי. למנדט הבריטי גם היה חלק לא מבוטל בהצתת אש השנאה וההסתה בין הילידים הפלסטינים ובין המהגרים החדשים מאירופה, שהתיישבו בפלסטין בברכת ועידוד הממלכה המאוחדת.

ג'אסר הצליחה לגייס צוות שחקנים משובחים מפלסטין, סוריה, תוניסיה ולבנון, לצד שחקנים בריטים מוכרים. הוותיקה והאהובה ביותר היא היאם עבאס בתפקיד הסבתא הפלסטינית, שאינה עוזבת את ביתה למרות ההפגזות והמצור. היא מזכירה לי את סבתא שלי, שנעקרה במלחמת 48' מביתה ואת הסבתות שראינו בעזה בזמן המלחמה, שאומרות "לא עוד" ונלחמות על ביתן.

הסבתא בסרט מקשיבה לרדיו, מבינה את תפקיד הנשים במאבק, כי היא השתתפה בהתנגדות גם לעות'מנים לפני שהבריטים הגיעו, וחוזה את העתיד. היא מחביאה אקדח בין המצעים, וליבה נתון לדור הצעיר: לבתה ולנכדתה עַפְרָא (אדמה), שלושה דורות של נשים. שלושתן נושאות את התקווה.

במובן הזה, הסרט הוא מסמך היסטורי-פמיניסטי: הוא מתעד העברה בין דורית של נשים בלב המאבק, כולל ניצוצות של אקטיביזם נשי מרשים נגד המנדט הבריטי והקמת "קונגרס הנשים הערביות" הראשון.

"אני מתעניינת בסיפורים של כולן", אומרת ג'אסר. "יש את הדמות של הִיאם עבאס, שדרכה מבינים שיש היסטוריה של התנגדות: הבריטים כפו את עצמם עשרים שנה קודם לכן, ולפניהם היו העות'מאנים, וגם נגדם היו מרידות. יש היסטוריה מתמשכת של התנגדות. הנשים שהיו מעורבות במרד, כמו רַבָּאבּ, שמספקת אוכל למורדים, לא פעלו בהכרח באותו אופן. כך גם הדמות של ח'ולוד (העיתונאית) שבדרכה שלה עושה משהו אחר. הסרט עוסק בדורות של נשים, וכן בנרטיב פמיניסטי של פלסטין".

כשצפיתי בסרט כאן בלונדון, התרגשתי מאוד. הוא מטלטל את הצופה בין העבר להווה. יחד עם זאת, הסרט אולי מעט ארוך ויש בו קטעים מאולצים מדי, שאמורים להצביע אל העתיד שאנחנו חיים בו היום. אולי היה עדיף להשאיר לצופה לדמיין לבדו לאן נושבת הרוח אחרי מרד 1936.

אבל בסופו של דבר זה סרט מרשים, על מאבק עממי של חקלאים ופועלים נגד קולוניאליזם וכיבוש, קריאת השכמה בימים שבהם מנהיגי העולם כשלו בעצירת רצח העם בעזה, ומילים כמו "הומניות" ו"זכויות אדם" מאבדות משמעות. העם הפלסטיני שואב תקווה מאומנים, יוצרות, שחקנים ואנשי תרבות שלא נכנעים, לא מושתקים, וממשיכים לספר את הסיפור גם בתקציבים צנועים.