יום האדמה: 50 שנות נישול והשיטה רק השתכללה

בנגב של 2026, יום האדמה הוא מציאות יומיומית. כוחות משטרה מאבטחים הריסות בכפר אום אל-חיראן, ב-14 בנובמבר 2024 (צילום: פלאש90)

במרץ 1976 החליטה ממשלת ישראל להפקיע אלפי דונמים בגליל, באזור סכנין ועראבה, לטובת "ייהוד הגליל" והרחבת כרמיאל. החלטה זו הובילה לשביתה כללית ב-30 במרץ, לעימותים עם המשטרה שבהם נהרגו שישה אזרחים ערבים, וללידתו של יום האדמה – סמל למאבק על אדמה, זכויות וכבוד. הפרוטוקולים מאותה תקופה מראים היטב מה עמד ביסוד מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים: לא הידברות ולא הכרה בהם כשותפים, אלא הפגנת כוח, איומים והפחדה.

50 שנה אחרי, בכל מקום שבו יושבים פלסטינים, משני צידי הקו הירוק, ישראל נוקטת מדיניות של הפקעה, גירוש והדרה. כיום הנגב הוא אחד מהמוקדים המרכזיים של המאבק נגד מדיניות הנישול, שלא נעלמה – אלא רק השתכללה. אם בעבר מדיניות זו לבשה צורה של הפקעה ישירה ובוטה, כיום היא פועלת באמצעות מנגנונים משפטיים, תכנוניים וביורוקרטיים המציגים כפייה כפשרה ועקירה כהסדרה.

>> היום שבו האדמה הפכה לסמל של אומץ ונחישות לאומית 

דוגמה בולטת לכך היא "הוראת השעה" החדשה של מועצת מקרקעי ישראל, החלה על חמישה יישובי פיילוט בדואיים בנגב. כביכול, מדובר ב"פשרה" בין המדינה לבין תובעי בעלות בדואים – בני משפחות שהגישו לאורך השנים תביעות על קרקעות שהמדינה מבקשת כעת להסדיר, לפתח ולשווק. המדינה מציעה להם תמורה כספית או קרקע חלופית, אבל בתנאי שיוותרו על תביעותיהם, יסכימו לרישום הקרקע על שם המדינה ויפנו את השטח בתוך חצי שנה. מי שלא יחתום בזמן, התמורה שהוצעה לו תישחק ב-25% מדי חודש, עד לאובדן כמעט מלא של הזכאות. אין זו פשרה בין צדדים שווים, אלא כפייה מנהלית בשפה מכובסת של "הסדרה".

מערכת המשפט לא רק שאינה בולמת את המהלך הזה, אלא אף מעניקה לו תוקף פעם אחר פעם. כך היה בעניין בג"ץ ואדי אל-ח'ליל, כאשר המדינה ביקשה לעקור עשרות משפחות לצורך המשך סלילת כביש 6. התושבים לא התנגדו לפינוי עצמו, אלא ביקשו שלא לעבור לשכונה שכבר מאוכלסת בידי אחרים, שכן הדבר עלול להצית סכסוך חמור. בג"ץ בחר לגבות את המדינה ואת רשות הבדואים, וקבע בפועל כי הדחיפות התשתיתית גוברת על ההשלכות האנושיות והחברתיות של הפינוי.

בדצמבר האחרון קיבלנו דוגמה חריפה נוספת. המדינה אישרה תוכנית "זמנית" לחמש שנים למתן היתרי בנייה לתושבים חסרי קורת גג, אך בתנאי תשתית ירודים שאינם עומדים בתקני קבע. כאשר תושבים ועיריית רהט עתרו נגד התוכנית והזהירו כי מדובר למעשה בהקמת "מחנות עקורים", בית המשפט המחוזי בבאר שבע לא הסתפק בדחיית העתירות; הוא גם העניש את העותרים: 100 אלף שקלים הוטלו על התושבים, ועוד 50 אלף שקלים על עיריית רהט.

זה כבר איננו רק סירוב לקבל טענה משפטית. זהו מסר הרתעתי ברור: לא רק שנדחוק אתכם לפתרונות מגורים נחותים, אלא גם נעניש אתכם אם תעזו לתאר את מצבכם בשפה פוליטית או מוסרית נוקבת מדי. לא רק שלילת זכות, אלא גם ניסיון לקבוע באילו מילים מותר להתנגד לה.

המקרה של ראס ג'ראבה מחדד עוד יותר את שיטתיות המדיניות. המדינה קיבלה הכשר משפטי לפינוי הכפר, שבו מתגוררים כ-500 תושבים, כדי לאפשר את הרחבת דימונה, בזמן שדרישת התושבים להשתלב בשכונות החדשות נדחתה. גם כשהתברר שהפתרון החלופי שהוצג להם אינו זמין, רשות מקרקעי ישראל המשיכה לדחוף למימוש פסק הדין, ואף בימי מלחמה היתה מוכנה לקדם פינוי שמשמעותו הותרת מאות בני אדם ללא קורת גג. רק ברגע האחרון האריך בית המשפט העליון את מועד הביצוע עד להחלטה אחרת. הפינוי אומנם עוכב זמנית, אך לא בוטל. התמונה ברורה: קהילה בדואית מפונה מן המרחב כדי לאפשר את התרחבותה של עיר יהודית.

לא חייבים להצהיר על מדיניות מפורשת כדי להבין מה מתרחש כאן. די להסתכל על התוצאה: יהודים מתרחבים, בדואים מפונים. עיר אחת צומחת, כפר אחר נמחק. עשרה כפרים בדואיים בנגב, מקום מגוריהם של יותר מ-15,000 תושבים, מצויים כעת בשלב מכריע של עקירה כפויה. זהו משטר של הפרדה דה-פקטו, לא בשולי המערכת אלא באמצעות מוסדותיה המרכזיים ביותר – תכנון, מקרקעין, משפט.

מחדד עוד יותר את שיטתיות המדיניות. הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה, ברקע דימונה (צילום: אורן זיו)

אך הסיפור אינו מסתכם בקרקע ובדיור. הוא נוגע גם לזכות הבסיסית ביותר: הזכות לחיים. עשרות אלפי אזרחים בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב נותרו ללא מיגון בסיסי. מבחינת המדינה, אזורי מגוריהם מוגדרים לא אחת כ"שטח פתוח", והיא נמנעת מלהציב בהם מיגוניות קבועות בטענה שהדבר עלול "לקבע בעלות" על הקרקע.

המשמעות קשה: גם הזכות לביטחון פיזי, הזכות שלא להיוותר חשוף לטילים ולרסיסים, הופכת לזכות מותנית. מי שאינו מוכר תכנונית מופקר גם ביטחונית. כך הופכת שאלת הקרקע משאלת בעלות לשאלה של חיים ומוות.

50 שנה אחרי יום האדמה, מדינת ישראל לא למדה את הלקח ההיסטורי והמוסרי. במקום להכיר ביישובים הבדואיים, לשתף פעולה עם הנהגה מקומית ולגבש מדיניות המבוססת על זכויות, שוויון ותכנון צודק, היא מקדמת ואף מאיצה פרויקט ארוך שנים של נישול, ריכוז והפרדה.

יום האדמה אינו רק זיכרון של 1976. הוא אינו רק יום סמלי של נאומים, טקסים וזרי זיכרון. בנגב של 2026, יום האדמה הוא מציאות יומיומית. הוא נוכח בהריסות הבתים, בפינויים, בפסיקות, בתוכניות ה"זמניות" ובהפקרה המתמשכת של קהילות שלמות.

הזמן חלף, השפה השתנתה והמנגנונים נעשו מתוחכמים יותר, אך העיקרון נותר כשהיה: אותה היררכיה, אותה תפיסה, אותו נישול – רק בניסוח משפטי מהוקצע יותר.

כאן ניתן לקרוא את נייר העמדה של עדאלה לציון יום האדמה 2026.

עו"ד מרואן אבו פריח הוא רכז סניף עדאלה בנגב