כשהאזעקה נשמעת, מדיניות הקרקעות הופכת לסכנת חיים
הפערים במיגון ובשאר מאפייני המוכנות לחירום הם תוצאה ישירה של מדיניות קרקע ותכנון מפלה הנמשכת כבר עשרות שנים. השנה, יותר מתמיד, יום האדמה מבטא לא רק מאבק נגד נישול ואי-צדק בחלוקת משאבים, אלא גם מאבק על החיים עצמם
מדיניות התכנון הפקירה את היישובים והאזרחים הערבים לגורלם. זירת נפילת טיל מאיראן בכפר קאסם, ב-26 במרץ 2026 (צילום: יונתן שאול / פלאש90)
כמו כל אמא, אני רוצה דבר פשוט: שהילדים שלי יחיו בביטחון ויגדלו בעולם שפוי; שלא אצטרך לגדל ילדים בתוך מלחמות ובצילן. יחד עם זאת, כמו הרבה אימהות, אני נאלצת לוותר על הרצוי ולהיאבק בגבולות המצוי: לבלות זמן רב בתכנון חיים בין אזעקות ומצבי חירום, לגדל ילדים מחוץ למסגרות, ולחשוב בכל פעם שנשמעת אזעקה אם יש לאן לרוץ. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי נאבקת על הדבר הבסיסי ביותר – על החיים עצמם.
כמעט שני עשורים שאני פועלת בזירה האזרחית, הפוליטית והמקצועית למען שוויון וצדק ולמען עתיד של שלום. בכל שנה אני מציינת עם בני ובנות עמי את יום האדמה, שחל ב-30 במרץ. זהו יום המסמל מאבק אזרחי ופוליטי מכונן ומעורר השראה של הציבור הפלסטיני בישראל נגד הפקעה ונישול של אדמות ונגד אפליה ואי-צדק בחלוקת משאבי הקרקע – מדיניות ארוכת שנים שלה ביטויים רבים ומגוונים. השנה, יותר מתמיד, ברור לי שהמאבק על הקרקע אינו מאבק היסטורי או פוליטי בלבד, אלא מאבק על עצם החיים.
המציאות של ימינו, סבבים אינסופיים של מלחמות מתגלגלות ומתפתחות, מלמדת כי האפליה בקרקע ובתכנון נגד החברה הערבית – שהחלה בהפקעת קרקעות ובריכוז אוכלוסייה והמשיכה בביסוס ובמיסוד של מדיניות תכנון שהפקירה את היישובים והאזרחים הערבים לגורלם – הותירה אותם ללא תשתיות בסיסיות של דיור, שירותים חיוניים, וגם מיגון. היא קובעת לא רק היכן ייבנו בתי ספר וייסללו כבישים, אלא גם היכן יונגשו מקלטים ומרחבים מוגנים. היא קובעת מי יוכל לבנות ממ"ד ומי לא. היא קובעת מי יהיה מוגן בזמן מלחמה ומי יופקר לגורלו.
הפערים במיגון ובשאר מאפייני המוכנות לחירום הם תוצאה ישירה של מדיניות קרקע ותכנון מפלה לאורך עשרות שנים. כך, למשל, מחסור בקרקע ציבורית ביישובים הערביים, שהוא שורש הבעיה בהיבטים רבים של מיגון, אינו נתון טבעי; הוא נובע מעשרות שנים של הפקעות, אי-הרחבת שטחי שיפוט והיעדר תכנון מספק.
גם מערך המקלטים הציבוריים משקף את אותה מדיניות: מרבית המקלטים הציבוריים בישראל נבנו בשנות ה-50 וה-60, שנים שבהן האזרחים הערבים חיו תחת משטר צבאי, והמדינה כמעט שלא השקיעה בתשתיות ביישוביהם, שלא נתפסו בפועל כחלק מהמרחב האזרחי המתוכנן של המדינה. מקלטים נבנו בערים יהודיות, ואילו ביישובים הערביים בנייתם היתה מצומצמת מאוד – ופער זה בתשתיות מעולם לא תוקן.
כאשר אין קרקע ציבורית, לא ניתן להקים מקלטים ציבוריים. כאשר אין עתודות קרקע, מוסדות ציבור – כולל בתי ספר – פועלים לא פעם במבנים פרטיים. בהיעדר מדיניות סדורה של מיגון מבנים פרטיים המשמשים כמבני ציבור, הללו נותרים לא ממוגנים. כאשר אין תכנון מוסדר, קשה לקבל היתרי בנייה לממ"דים. וכך, סוגיית הקרקע מתגלגלת ישירות לסוגיית המיגון והביטחון.
האפליה המערכתית בחלוקת קרקעות ובתהליכי התכנון הובילה למציאות שבה פערי המיגון בין יהודים לערבים הם עצומים: מאז 7 באוקטובר 2023 ופרוץ המלחמה בעזה ועד סוף מאי 2025, 52 בני אדם נהרגו בעקבות ירי טילים ורקטות לעבר מרחבים אזרחיים. 30 מההרוגים – 58% – היו ערבים (הנתונים: עיבוד של חברת הייעוץ לקסידל, בהתבסס על נתונים ממשלתיים והצלבתם עם דיווחים בתקשורת).
לפי דו"ח מבקר המדינה משנת 2018, לכ-46% מהאוכלוסייה הערבית אין נגישות למיגון תקני בסביבת מגוריהם, (ממ"ד או מקלט משותף), לעומת כ-20% מהאוכלוסייה היהודית. בתחום המיגון הציבורי הפער חריף עוד יותר: רק 37 מקלטים ציבוריים מתוך 11,775 מקלטים ממוקמים ברשויות ערביות, כ-0.3% בלבד מכלל המקלטים הציבוריים בישראל.
גם במערכת החינוך התמונה מדאיגה: מסקר שערכנו בעמותת סיכוי-אופוק, יחד עם שותפינו במרכז אינג'אז, עולה כי רק 43.7% מההורים הערבים מדווחים שכל ילדיהם לומדים במסגרות שבהן יש מיגון הולם, לעומת 64.4% מההורים היהודים. המשמעות היא שפערי הקרקע והתכנון מתורגמים ישירות לפערים בהגנה על ילדים בזמן חירום.
המחסור בקרקע ציבורית משפיע לא רק על זמינות מקלטים. הוא משפיע גם על היכולת להקים תחנות כיבוי אש, תחנות מד"א, ומרפאות – שירותים חיוניים בזמן מלחמה, שאף רלוונטיים וחשובים בכל מצב חירום, בריאותי, סביבתי או אחר. מהסקר של סיכוי-אופוק ומרכז אינג'אז עולה כי כיום רק 7.3% מתחנות כיבוי האש ורק 10.1% מתחנות מד"א ממוקמות ברשויות ערביות; מתוך 867 מרפאות לבריאות הנפש הפועלות בישראל, רק 53 (6.1%) ממוקמות ביישובים ערביים.
כאשר אין קרקע ציבורית זמינה, וכאשר התכנון אינו מאפשר הקמת מוסדות ציבור, גם שירותי ההצלה והבריאות אינם מוקמים בהיקף הנדרש. וכך, לפערי המיגון נוספים פערים ביכולת לספק מענה אקוטי לאזרחים בעת חירום.
הדיון על מיגון ומוכנות לחירום בחברה הערבית אינו יכול להישאר במסגרת דיון על תקציבים ושירותים, אלא חייב להתייחס לתשתית הבסיסית שבלעדיה אי אפשר לצמצם את הפערים: הקרקע והתכנון. במובן זה, סוגיית המוכנות לחירום חושפת אמת עמוקה יותר: תכנון שוויוני חורג מתחום הפיתוח, וקשור ישירות לביטחון אזרחי ולזכות לחיים.
לכן, יום האדמה אינו רק יום זיכרון, אלא גם יום המחייב מבט קדימה. אם מדינת ישראל רוצה לממש את חובתה הבסיסית של כל מדינה בהגנה על כלל אזרחיה, עליה לפעול קודם כול כדי לאפשר את התשתית הבסיסית למיגון ולשמירה על חיי אדם לכל אדם, בכל יישוב: להרחיב שטחי שיפוט ליישובים ערביים ולהקצות קרקע ציבורית למיגון ולמוסדות חירום; להקים מקלטים ציבוריים ומרחבים מוגנים ביישובים הערביים; לתקצב באופן ייעודי מיגון מוסדות חינוך, כולל כאלה הפועלים במבנים פרטיים; ליצור מסלולים מהירים ופשוטים להוספת ממ"דים לבתים קיימים; להקים תחנות כיבוי אש, מד"א ומרכזי חוסן בהתאם לחלקה של האוכלוסייה; ולהקים צוות בין-משרדי שיטפל בפערי המיגון באופן מערכתי. צעדים אלה אינם רק מדיניות של שוויון – הם מדיניות של הצלת חיים.
אי אפשר לדבר על שוויון בלי לדבר על קרקע. אי אפשר לדבר על שלום בלי לדבר על קרקע. ובלי שוויון ושלום אין ביטחון, לא בהווה ולא בעתיד. ביום האדמה הזה צריך לומר בצורה ברורה: המאבק על הקרקע אינו רק מאבק על זהות או על זכויות. הוא מאבק על הזכות הבסיסית ביותר – הזכות לחיים.
עו"ד רגד ג'ראיסי היא מנכ"לית שותפה בעמותת סיכוי-אופוק
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
