newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

היום שבו האדמה הפכה לסמל של אומץ ונחישות לאומית

ב-30 במרץ 1976, יום האדמה הראשון, הייתי עד לאירועים ששינו את פני ההיסטוריה הפלסטינית, בישראל ומחוצה לה – וממשיכים להשפיע גם 47 שנה מאוחר יותר

מאת:
תושבי סכנין בדרכם אל עצרת יום האדמה המרכזית בדיר חנה, ב-30 במרץ 1983 (צילום: נתי הרניק / לע"מ)

אירוע חסר תקדים בהיסטוריה הפלסטינית. תושבי סח'נין בדרכם אל עצרת יום האדמה המרכזית בדיר חנא, ב-30 במרץ 1983 (צילום: נתי הרניק / לע"מ)

טמרה, הגליל: ה-30 במרץ 1976 בטמרה היה מעונן וקריר, ובין העננים התערבבו ממטרי גשם קלילים. באותו יום בבוקר עמדתי במרחק מטרים ספורים מהרחוב הראשי, שמשני צדדיו התקבצו עשרות צעירים. צעירים מהמפלגה הקומוניסטית ניסו לשווא לפזר אותם בנימוק שהשביתה דרשה להישאר בתוך הבתים או לידם, ולא יותר מכך. התחוללו שם מחלוקות מילוליות בין שתי הקבוצות, שלא מנעו מכולם לראות את האוטובוסים של אגד חוזרים כפי שבאו, ריקים מנוסעים, סימן ברור למחויבות המלאה לשביתה.

לפתע החלו הצעירים ללחוש אחד לשני, ומספרם גדל. ואז נודע לנו על העימותים המדממים בין צעירים פלסטינים למשטרה והצבא הישראליים בכפרים סח'נין, עראבה ודיר חנא – שהסתיימו בחללים.

אחרי זמן מה הופיעו מכיוון מערב, מהכניסה לכפר, מכוניות משטרה ומשוריינים של הצבא, והצעירים ברחו מזרחה, לעבר מרכז הכפר. ושם, ליד המסגד הראשי ובית הקברות הראשי, התפתח קרב בין האבנים של הצעירים הזועמים לבין הכדורים הטיפשיים של הכוחות הצבאיים, כוחות שכמותם הצעירים לא ראו בכפר מאז ומעולם, והמבוגרים לא ראו כמותם מאז 1948.

עם הגעת החדשות על נפילתם של ששת החללים, הרגשות הגיעו לשיא הרתיחה. הכאב היה עצום, והכעס בער. במשך אותו היום הבנו שאנחנו עומדים בפני אירוע חסר תקדים בהיסטוריה של הפלסטינים בתוך ישראל, אחרי הנכבה של 1948, אבל לא הבנו בזמנו שאנחנו בפני יום ואירוע מכוננים בהיסטוריה של הפלסטינים כולם.

טקסט והקשר

הטקסט פירושו מה קרה ביום 30 במרץ 1976, בפרטיו הטרחניים והלא-טרחניים. ההקשר פירושו, לעומת זאת, מה היה המצב לפני אותו יום מכונן ומדמם. אלמלא ההקשר הזה, לא היה קורה מה שקרה, ומה שקרה לא היה מקבל את החשיבות והמשמעות המכריעות שקיבל. לפי דעתי, ארבעה אלמנטים, שבאו זה אחר זה וקשורים זה בזה, הם שקבעו את ההקשר של אירועי יום האדמה הראשון ומשמעויותיו. הנה הם ארבעת האלמנטים:

מלחמת אוקטובר 1973 החזירה מידה לא מבוטלת מהכבוד הלאומי הערבי, שהתפורר אחרי השבר המכאיב בעקבות מלחמת 1967 – שבר שגרם לערבים לאבד את האמונה שלהם בעצמם, בהנהגה שלהם וביכולתם להשיב מענה לאתגר. במובן זה, מלחמת 1973 היתה ניצחון על העצמי יותר מאשר ניצחון על הצד האחר.

מיד אחרי מלחמת 1973, כוכבו של הארגון לשחרור פלסטין החל לזרוח ולנצוץ. בפסגה הערבית ברבאט ב-1974 הוחלט להכיר באש"ף כנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני. בעקבות ההכרה הערבית החשובה הזו, הגיע נאומו הסוער של יאסר ערפאת בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק בנובמבר אותה שנה.

לפני מלחמת 1973, הוקמה "החזית הלאומית" בשטחים הפלסטיניים הכבושים ב-1967, ואחרי המלחמה החזית הזו ניהלה מאבקים עממיים נרחבים בכל רחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. הקצב של המאבקים האלה התגבר, וההיקף שלהם התרחב במהלך השנים הבאות. המאבקים העממיים האלה הובילו, בין יתר הדברים, לגירוש דמויות לאומיות בעלות משקל מחוץ לגבולות פלסטין ההיסטורית, מה שעורר בתורו התנגשויות עוצמתיות של זעם עממי בשטחים הכבושים ב-1967.

ברמה הפלסטינית בתוך ישראל נרשמו שני אירועים חשובים ב-1975, שלכל אחד מהם קשר חזק ועמוק ליום האדמה. הראשון הוא הקמת "ועדת ההגנה על האדמות" במטרה להעמיד הנהגה שתתנגד למדיניות הפושעת של הממשלה, ששמה לה למטרה להפקיע אדמות של פלסטינים בתוך ישראל, במיוחד אדמות כפר קאסם ואדמות משולש הכפרים סח'נין, עראבה, דיר חנא.

ראוי לזכור בהקשר הזה, שוועד ההגנה על האדמות הוא הגוף הלאומי שקיבל את ההחלטה האמיצה והקשה בעניין השביתה ביום האדמה, והוא זה שהוציא את הקריאה לציבור הערבי להשתתף בה.

האירוע השני, שחשיבותו לא נופלת מהראשון, הוא הניצחון של חזית נצרת בראשותו של תאופיק זיאד בבחירות לעיריית נצרת בחורף 1975, חודשים ספורים לפני יום האדמה. לזיאד היה חלק פעיל שלא ניתן להכחישו בהצלחת אותו אירוע מכונן.

אבל החשוב מבין האלמנטים של המסגרת הזו, ביחד או לחוד, היה האלמנט הבא: יום האדמה הראשון היה הצלחה של הדור הצעיר של אותו זמן, זה שנולד אחרי הנכבה ב-1948, דור צעיר ערבי שהתחיל להרים את ראשו, נתן מענה לאתגר – והיה מוכן לשלם מחיר, כל מחיר, גם בדם.

הדור החדש הזה של צעירות וצעירים ערבים הוא שנלחם בקרבות באוקטובר 1973; הוא שקידם את מעמדו ועניינו של הארגון לשחרור פלסטין תוך מאבק וקורבנות; הוא זה שהביא את זיאד לראשות עיריית נצרת; הוא שערב למחויבות לשביתה ב-30 במרץ 1976; והוא שעמד באבנים ובחזה חשוף מול הכדורים הטיפשיים של המשטרה והצבא הישראליים. וזה, כמובן, בלי להפחית בדבר מחשיבות תפקידה של ההנהגה של הגברים והנשים מהדור הקודם.

רעידת האדמה ורעידות המשנה

ברמה של הפלסטינים בתוך ישראל, יום האדמה היה רעידת אדמה חברתית ופוליטית. וכמו כל רעידת אדמה, באות בעקבותיה רעידות משנה. בין רעידות המשנה בולטים הדברים הבאים:

אחרי יום האדמה הראשון, הקשר של הפלסטינים בתוך ישראל עם המדינה העברית לא חזר להיות מה שהיה. הפחד של הפלסטינים בתוך ישראל משלטונו של השב"כ ומרשויות הדיכוי האחרות פחת, והם רכשו יותר אומץ להגן על זכויותיהם ולעמוד על זהותם הלאומית, הפלסטינית.

זמן קצר אחרי יום האדמה הראשון, הוקמה "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון", שהלכה לבחירות הכלליות בפעם הראשונה תחת השם הזה ב-1977. מאותו זמן, היא גם עמדה לבחירות לרשויות המקומיות הערביות תחת שמה החדש.

בנוסף, אחרי יום האדמה הראשון, הקשר בין הפלסטינים בתוך ישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית לא חזר למה שהיה. הפלסטינים בתוך ישראל התמזגו והתחברו לתנועה הלאומית הפלסטינית במטרותיה ובמאבקיה הלאומיים; והתנועה הלאומית הפלסטינית, מצדה, קיבלה אותם יותר בברכה וחיבקה אותם. אחרי יום האדמה הראשון, התחזק מעמדה של תנועת "בני הכפר" בקרב הפלסטינים בתוך ישראל, בזכות תוכנית, ארגון ומאבקים לאומיים.

טמרה, פעם נוספת

הייתי בין המשתתפים בשביתת יום האדמה הראשון ובין מי שהפיצו אותה, והייתי עד למה שקרה באותו יום שקשה לשכחו (ומה שקדם לו ובא אחריו). באותו זמן הייתי מורה בבית ספר תיכון בכפר טמרה, הכפר שלי, וגם סטודנט באוניברסיטת חיפה.

הייתי עד לנחישות ולהתלהבות חסרות תקדים אצל הסטודנטים באוניברסיטה ואצל העמיתים והתלמידים שלי בבית הספר התיכון בתגובה לקריאה לשביתה, וזאת למרות החששות והפחדים הרבים מול הסכנה בעונשים שרשויות השלטון ואנשיה נופפו בהם.

יומיים לפני יום האדמה הגיע לבית הספר ראש המועצה המקומית בזמנו, שייח' זכי ד'יאב, ואיים על המורים והתלמידים בעונשים על מי שיקדם את השביתה או ישתתף בה – בדיוק כפי שעשה יומיים קודם לכן בישיבה של ראשי המועצות המקומיות הערביות בשפרעם. בסוף אותה ישיבה רעם בקולו תופיק זיאד, שאמר: "העם החליט לשבות".

למרבה האירוניה, במקום שהמורים או התלמידים שהשתתפו בשביתה ייענשו, שייח' זכי ד'יאב היה הראשון שנענש, שכן השותפים שלו בקואליציה הדיחו אותו מתפקידו ימים ספורים אחרי יום האדמה. למרבה הצער, אותו שייח' לא הבין בזמנו את הפער בין אומץ לב לפזיזות ואת הסכנה שבחתירה נגד הזרם. והזרם הלאומי היה סוחף באותם ימים.

אלפים בעצרת המרכזית של יום האדמה בדיר חנה בגליל, ב-30 במרץ 1983 (צילום: נתי הרניק / לע"מ)

הזרם הלאומי היה סוחף באותם ימים. אלפים בעצרת המרכזית של יום האדמה בדיר חנא בגליל, ב-30 במרץ 1983 (צילום: נתי הרניק / לע"מ)

הקריאה, גם אחרי 40 שנה

לסיכום, לפני סוף מרץ 1976 הבנו ששביתת יום האדמה – והעימותים שהיא הולידה בין הצעירים הפלסטינים למשטרה והצבא הישראליים, שנפלו בהם שישה חללים – כי אנחנו בפני יום ואירוע חסרי תקדים בהיסטוריה של הפלסטינים בתוך ישראל מאז הנכבה של 1948. אבל לא הבנו בזמנו שאנחנו בפני יום ואירוע מכוננים בהיסטוריה של הפלסטינים, בתוך ישראל ושל הפלסטינים בכלל.

זה לא מוזר, כי את הימים והמאורעות המכוננים מבינים רק בחלוף הזמן. הכוונה בימים ובמאורעות מכוננים היא שהמצב אחריהם שונה באופן ממשי ועמוק משהיה קודם לכן. והכוונה היא גם שאלה ימים ומאורעות שיש להם משקל כבד במשמעות ובשינויים.

ובעניין זה אומר: אחרי יום האדמה הראשון הפלסטינים בתוך ישראל הפכו אמיצים נועזים יותר, מוכנים יותר להקריב למען ההגנה על הזכויות, ויותר פומביים ומחויבים לזהות הלאומית הפלסטינית שלהם. ודבר אחרון: לפני יום האדמה הראשון, האדמה היתה מקור חשוב לפרנסה, אבל אחריו היא הפכה גם לסמל לאומי. סמל לשמירה על הזהות והכבוד הלאומיים. וככה נשארה אחרי 47 שנה.

סעיד זידאני הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת אל קודס ובאוניברסיטת ביר זית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf