חינוך דמוקרטי, ליברלי והומניסטי מחייב ברית עם החינוך הערבי

השבוע פרסמה ד"ר מאיה מארק פוסט בפייסבוק שזכה לתהודה ולשיתופים רבים. אני מבקש לסייע בהפצת המסר, אך לדייק ולהרחיב את מסקנותיה. מארק טוענת שיש "לפעול באופן נחוש נגד הימין הדתי" ולהחליף "פשרה" ב"הכרעה". הזירה המרכזית לפעולה היא מערכת החינוך, שם אנו מאפשרים את קיומן של "מערכות חינוך דתיות אוטונומיות, שתלמידיהם מקבלים חינוך אנטי דמוקרטי". זה נכון.

בפועל, היא מציעה שנצביע למפלגה, רק אם היא תתחייב שלא תשב בממשלה עם הציונות הדתית ועם עוצמה יהודית. אלא שבמערכת החינוך, כמו בציבור כולו, אין רוב לציבור הדמוקרטי ליברלי ללא ברית עם החינוך הערבי. על כן, במקום להתחייב לחרם על הציונות הדתית, אני מציע שנצביע למפלגה רק אם תתחייב שתשב בממשלה עם המפלגות הערביות.

בשלב שני מציעה מארק להוביל רפורמה בחינוך שכותרתה: "אין חינוך לדמוקרטיה – אין כסף". גם זה לא יעבוד, שכן אין למדינה עניין לפגוע בחינוך התלמידות והתלמידים עצמם. מי שצריך להיפגע הם מנגנוני הפקידות העצמאיים, שמנהלים את החינוך הדתי והחרדי בתקציבי מדינה ובמשרות ממשלתיות, אף שהם אינם מכירים בסמכות משרד החינוך על ילדיהם.

הפתרון הוא לפרק את מערכות החינוך הבדלניות, על ידי חלוקת המערכת לשתיים: ממלכתית – בניהול מלא של משרד החינוך, ופרטית – בניהול עצמאי ובמימון עצמי של הניהול.

14 מערכות חינוך נפרדות

שורשי הפיצול של מערכת החינוך נעוצים בתקופת המנדט הבריטי, אז נמנעה ממשלת המנדט מלחוקק חוק חינוך ממלכתי חובה. כתוצאה מכך, נדרשה כל קהילה לייסד מערכת חינוך לעצמה, כמיטב יכולתה ומשאביה.

עם הקמת מדינת ישראל, ביקש ראש הממשלה דוד בן גוריון להוציא את מערכות החינוך מידיהן של התנועות הבדלניות ולהעבירן לאחריות המדינה. הוא הציע שהמדינה "תקבע מינימום חינוכי שיהיה חובה על כולם", וכן "תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוחניות, חברתיות ופדגוגיות". המפלגות הדתיות התנגדו, וניצחו.

כך קרה שבמדינת ישראל משרד החינוך שולט באופן ישיר ובלעדי רק על חינוכם של 37% מהתלמידות והתלמידים. במקביל לחינוך הממלכתי האחד, מתקיימות 14 מערכות חינוך נפרדות, רובן בשליטה פרטית או בדלנית.

הבדלנות של מערכות החינוך הדתיות

כפי שמוצג בלוח, במערכת החינוך החרדית לומדים כיום 524 אלף תלמידות ותלמידים (שהם 21% מכלל גיל חינוך חובה). בישראל מכנים אותה בשמות מכובסים כגון "מוכר", "פטור" או "תרבותי", אבל האמת היא שמדובר במערכת חינוך פרטית. המדינה מעבירה כסף לעמותות רבות מספור, והן שמנהלות את מוסדות החינוך, להבנתן.

365 אלף תלמידות ותלמידים נוספים (14.4% מהכלל) לומדים במערכת המכונה "ממלכתי-דתי". גם זאת כביסה מושגית, שכן למעט הישענות מוחלטת על כספי המדינה, המערכת הזאת אינה בשליטת "הממלכה". מוסדות החינוך הדתיים כפופים למינהל החינוך הדתי, שאינו כפוף למנכ"ל משרד החינוך, אלא דווקא למועצה לחינוך ממלכתי-דתי, שהיא גוף פוליטי.

הדברים קבועים וברורים בתקנות: "ההדרכה הפדגוגית וכן הפיקוח הפדגוגי על כל המוסדות יבוצע בידי השר באמצעות המנהל הכללי; ההדרכה והפיקוח הפדגוגי על מוסדות החינוך הממלכתי-דתי בכל הנוגע לאופיים הדתי, יבוצעו באמצעות מנהל אגף החינוך הדתי".

שיא האבסורד הוא בכך שמורים, מנהלים, מפקחים ומדריכי מורים, שאינם מקיימים אורח חיים יהודי דתי, לא יכולים לעבוד במערכות החינוך הדתיות. לעומת זאת, מי שמקיימים אורח חיים יהודי דתי לא רק שעובדים במערכות החינוך האחרות, אלא שזכות זאת מוגנת עבורם באמצעות "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה".

החוק אוסר על אפליית עובד מחמת מאפיינים כגון: מין, נטייה מינית, גזע, דת, לאום, השקפה ועוד. כך קורה, שדווקא המגזרים שאינם מקבלים את "קדושת" זכויות האדם במדינה דמוקרטית מוגנים על יד חוקי הזכויות, בעוד הדמוקרטים הליברליים מבין אזרחי המדינה אינם מוגנים. זאת הדוגמה הברורה ביותר להתאבדות של הדמוקרטיה הישראלית במערכת החינוך.

לימודי אזרחות בחינוך הדתי והחרדי

על מה שלומדים בחינוך החרדי יש מעט מאוד מידע, בעיקר בגלל אזלת ידו של משרד החינוך. אין מידע משום אין פיקוח. על כך העיר מבקר המדינה בדו"ח מ-2020: "משרד החינוך לא קבע יעדים… משרד החינוך אינו מפקח… היקף לימודי הליבה קטן מהמחויב…" ועוד.

על פי נתונים שנאספו בדו"ח של קרן ברל כצנלסון, רק 4% מהמורים שמלמדים אזרחות בחטיבה העליונה הוכשרו להוראת אזרחות, ורק מחצית מהתלמידים בחינוך החרדי היסודי נחשפים לתוכנית הלימודים "מולדת חברה ואזרחות".

לימודי האזרחות במגזר הממלכתי-דתי מציגים תמונה מורכבת יותר. מצד אחד, תוכנית הלימודים באזרחות, כמו גם בחינת הבגרות באזרחות, הן אחידות ומשותפות לכל מגזרי החינוך: עברי, ערבי ודתי. מצד שני, ברור לכולם שהדגשים הניתנים בכיתות על ידי המורות והמורים הם שונים, בהתאם להשקפת העולם המגזרית.

יצחק גייגר, חוקר ומורה לאזרחות בחינוך הממלכתי-דתי, מעיד כי בחינוך הדתי בחרו בדרך של הפרדה ומידור. לפי גישה זאת, "תחומים מסוימים מתנהלים לפי ערכים דתיים מסורתיים, ואילו תחומים אחרים, כגון מקצוע האזרחות, מתנהלים לפי ערכים מודרניים וחילוניים".

ההפרדה בין לימודי האזרחות לשאר תוכנית הלימודים, לדעתו, אינה רצויה, משום שהיא מניחה "שערכים חיצוניים ליהדות הם לפחות שווי ערך מבחינה מוסרית לערכים היהודיים". כמו כן, יש חשש "שערכים חיצוניים ליהדות, כגון אינדיבידואליזם ושיח הזכויות, יחדרו לתחומים המתנהלים לפי ערכים דתיים מסורתיים".

ואכן, על פי דו"ח קבוצת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, "השפה האזרחית הדמוקרטית ליברלית, גורמת קושי, ואף רתיעה, בחלקים מסוימים של הציונות הדתית". עוד הם מצאו כי בשנים האחרונות "רווחת התפיסה שהשפה האזרחית הדמוקרטית ליברלית מנוגדת לאופייה היהודי של מדינת ישראל, ואף מאיימת עליו".

לסיכום חלק זה, התמונה עגומה למדי: כ-36% מילדי ישראל מתחנכים במערכות חינוך דתיות בדלניות, שאינן מכירות בסמכות המדינה על חינוך ילדיהם, ושבהן חזון המדינה האזרחית מוצג כניגוד וכפגיעה בחזון המדינה היהודית. זאת בשעה ש"שיח הזכויות" של המדינה האזרחית מגן על בדלנותם, ומעטיר עליהם תקציבי מדינה לרוב.

הגדרת החינוך הבדלני כפרטי

בפוסט האמור מציעה ד"ר מארק, במסגרת המעבר "להכרעה", למנוע תקציבי חינוך ממגזרים שאין בהם לימודי דמוקרטיה. הצעה זאת שגויה משתי סיבות. ראשית, במגזר הממלכתי-דתי מלמדים את אותה אזרחות כמו בחינוך הממלכתי, ועדיין גדל שם דור אנטי דמוקרטי למהדרין. שנית, נראה שאין למדינה עניין לצמצם את החינוך במגזרים הדתיים, ולהעמיק עוד יותר את הבורות של בוגריהם.

מה שנדרש הוא לפגוע במנגנוני הבדלנות של החינוך הדתי. לשם כך ניתן לבטל את כל ההגדרות המופרכות של "המעמד המשפטי" של מוסדות החינוך (מוכר, פטור וכו'). במקומם יש לקבוע שתי אפשרויות, כפי שנהוג במדינות העולם: מוסד חינוך ממלכתי בניהול ישיר ובלעדי של משרד החינוך, ומוסד חינוך פרטי בניהול פרטי.

במסגרת החינוך הממלכתי האחד, ממש לפי חזון בן גוריון, יש לקבוע תוכנית ליבה מחייבת מצומצמת ביותר, ולהותיר את מרבית תוכנית הלימודים לבחירת הקהילות. בחינוך הפרטי יש לתקצב את שעות ההוראה הניתנות לתלמידים, אבל למנוע תקציבים ממשלתיים ומשרות ציבוריות למטות הניהול הפרטיות.

ברית אזרחית עברית-ערבית

ההצעה השניה של מארק היא להחרים פוליטית את המפלגות הדתיות. זה אכן מהלך קל לעיכול עבור הציבור בשמאל-מרכז הציוני, אבל אני לא רואה את התועלת שבו.

הציבור הדמוקרטי ליברלי, בחינוך הממלכתי עברי ובחינוך הפרטי עברי גם יחד, כולל רק כ-40% מתלמידי ישראל. אין ולא יהיה לו רוב, אלא באמצעות חבירה כנה והוגנת עם החינוך הערבי, שבו לומדים 22.5% נוספים.

דווקא ממי שמתהדרים בערכים דמוקרטים ליברליים ושוויוניים, היה ניתן לצפות לשותפות עברית-ערבית כהכרעה ערכית. אבל אם לא ערכית, אז לפחות מטעמי תועלת, שכן אין רוב יהודי התומך בערכים האמורים.

חשוב להוסיף, שלשותפות האזרחית יש "מחיר" ערכי ידוע: הכרה שוויונית ומלאה בזכות של כל קבוצה בחברה להגדרה עצמית, ומכאן גם הכרה שוויונית ומלאה בלאומיות הפלסטינית. מכאן שהמיעוט הליברלי היהודי צריך לבחור אחת משתיים: ברית עם מצדדי המדינה היהודית, או ברית עם מצדדי המדינה האזרחית.