בן גוריון רצה לימודי ליבה, המפלגות הדתיות סירבו, וניצחו

הדתיים לא היו מוכנים לוותר, ובן גוריון התקפל. דוד בן גוריון עם רבנים חסידים ב-1959 (צילום: משה פרידן / לע"מ)

רק פעם אחת בתולדות המדינה, ב-14 בפברואר 1951, נפלה הממשלה סביב מחלוקת על מבנה מערכת החינוך. אף שהדיון בכנסת עסק בשאלת הזהות המפלגתית של המפקחים על בתי הספר במעברות, בפועל הכנסת דחתה את החזון של דוד בן גוריון לייסד מערכת חינוך ממלכתית שתהיה בה ליבת חינוך מצומצמת משותפת, עם אוטונומיה תרבותית ואיים של חדשנות פדגוגית.

אציג תחילה את חזון בן גוריון, ובהמשך – את הנסיבות שהובילו לאותו דיון מכריע בכנסת, ואת מה שקרה בעקבותיו. אולם השורה התחתונה היא, שבאותו מועד, לנוכח הבדלנות של הציבור הדתי, פספסנו הזדמנות לייסד מערכת חינוך ממלכתית, המאזנת בין השונות התרבותית של ציבורים בישראל לבין ליבה אזרחית משותפת, האמורה לבטא את האינטרס של המדינה.

ליבה משותפת ורגישות תרבותית

דבריו  של בן גוריון באותו דיון בכנסת היו ארוכים ופולמוסיים. בדברו על מבנה מערכת החינוך, הוא יצא מהנחת היסוד, שהאמת אינה נחלתו של איש, ועל כן יש לקבל ולכבד את השונות. במילותיו: "תמיד היו הבדלי דעות וחילוקי דעות בעם ישראל. אין הכרח למען אחדותנו שלא נהיה שונים איש מחברו; וכל אחד מאתנו רשאי להאמין שאתו האמת, אבל אין הוא רשאי לשלול זכותו של הזולת להאמין כי אתו האמת."

אף על פי כן, לא ניתן לקיים מדינה שבה כל תנועה פוליטית מפעילה מערכת חינוך משלה. הוא טען כי צריך להכיר ב"מציאות החדשה", שפירושה: "שני דברים שלא היו מקודם: מדינה וקיבוץ גלויות." המדינה היא הריבון, והחינוך הוא אחד משטחי אחריותה, ולכן קיווה כי נגיע "לידי מסקנה שיש לשחרר את החינוך משלטון המפלגות, ולמסור אותו לידי המדינה".

הקרב היה על החינוך במעברות. מעברת בית ליד ב-1951 (צילום: לע"מ)

כדי לאזן בין מסירת החינוך לידי המדינה לבין כיבוד השונות של "קיבוץ הגלויות", יש לשלול כפייה בחינוך מצד דעת הרוב. כלומר, שלקואליציה, המחזיקה רוב בכנסת, אין זכות לכפות את תפיסת החינוך שלה על כלל הציבור. הוא אף נתן דוגמה: "אם הרוב, נניח שיהיה זה רוב דתי, יכפה חינוך דתי על המיעוט, או להיפך, אם הרוב יהיה לא דתי והוא יכפה חינוך לא דתי או אנטי דתי, על מיעוט".

העיקר הוא: "אינני מאמין שיתכן בתוכנו דיכוי של מיעוט בענייני רוח. ולא חשוב מה גודלו של המיעוט, או מיעוטו של המיעוט."

אבל האיזון לא יהיה על ידי ביזור מוחלט של החינוך, שכן למדינה יש תפקיד בחינוך. הוא אמר: "אינני מודה שגם עכשיו אין למדינה מה להגיד בעניין החינוך, וההורים לבדם יכולים לעשות כטוב בעיניהם".

על כן הציע: "המדינה חייבת […] לקבוע מינימום חינוכי שהוא חובה על כולם." אותו מינימום חובה יכלול לדעתו: "ממיטב הערכים החיים והפוריים של היהדות בעבר, ומחזונה הגדול לעתיד – יחד עם צרכי השעה, צרכי הבניין, הביטחון, הפיתוח והבריאות, והאדרת היכולת היוצרת של העם לאור המדע ובעזרתו."

ולצד זה הוסיף: "אולם כשהמדינה תקבע מינימום חינוכי שיהיה חובה על כולם – תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוחניות, חברתיות ופדגוגיות".

חדשנות פדגוגית

ממד השונות בחינוך, שהיה אז במחלוקת, נע בין חינוך תלמוד תורה אורתודוקסי לבין חינוך אוניברסלי מודרני. גם מקרב אלה שהסכימו לחינוך אוניברסלי, היתה שונות בבחירת פרקי התוכן השונים ובדגש שיינתן לכל נושא במערכת הלימודים.

אולם בן גוריון הטיב לראות קדימה, ונתן גם דוגמה לשונות פדגוגית. לתפיסתו, אסור למדינה להתערב ולפסול התנסויות ביוזמות מקומיות של חדשנות פדגוגית. כך אמר:

"אני מתאר לי שיכול להופיע מורה אשר יאמר שהשיטה הפדגוגית הישנה פסולה ויש לו דרך חדשה בלתי מקובלת, אשר תעשיר ותצעיד קדימה את החינוך. אינני מתאר לי שהמדינה תהיה ביורוקראטית ותאסור כל חידושים! אפשר להניח שהיא תאמר לאותו מורה: אם תמצא הורים שימסרו ילדיהם לבית הספר שלך – בבקשה, נסה כוחך; כמובן, בשמירת התנאים שהממשלה תקבע.

"אין המדינה צריכה להקפיא שיטות החינוך. גם חינוך איננו קופא על שמריו, כמו ששום דבר אינו קופא על שמריו. היו חידושים גדולים בשטח זה בדורות האחרונים, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה; אין בכלל מלה אחרונה בעולם."

המעבר מחינוך מפלגתי לחינוך ממלכתי

חזונו החינוכי של בן גוריון מתייחס להתגבשות המוסדית של המדינה, במעבר משלטון המנדט הבריטי לעצמאות מדינית. על עיצוב מערכת החינוך בשנות המדינה הראשונות מומלץ לקרוא בספרו של צבי צמרת, "עלי גשר צר" (המרכז למורשת בן גוריון, 1997). אציג את הדברים בקצרה.

עם קום המדינה ירש משרד החינוך את מערכת החינוך העברית, שהתהוותה בתקופת המנדט הבריטי. באותה תקופה כל קהילה ויישוב ייסדו בית ספר בהתאם לתרבות התושבים במקום. בתי הספר סופחו, מבחינה פדגוגית וניהולית, לאחד מארבעה זרמים, שכל אחד מהם נתמך על ידי תנועות ומפלגות פוליטיות: הזרם הכללי (מפלגות הימין), זרם העובדים (מפלגות השמאל), זרם המזרחי (ציונות דתית) וזרם האגודה (חרדים).

קיבלו עצמאות. ישיבת סלובודקה בבני ברק (צילום: יעקב נאומי / פלאש 90)

המחלוקת שהתעוררה עם הקמת המדינה היתה לאיזה זרם (ולאיזו מפלגה) יש לספח את בתי הספר החדשים, במיוחד אלו במחנות המהגרים ובמעברות. כבר בחודש מרץ 1948 נרתמה מחלקת התרבות (לימים – משרד התרבות) להסדיר את החינוך במחנה העולים בחדרה. לנוכח ניסיון זה התמסדו שירותי החינוך של המחלקה, בשיתוף הסוכנות היהודית שמימנה את מחנות המהגרים. חינוך זה נקרא: "החינוך האחיד", שכן לא היה כפוף לשיטת הזרמים בשאר מערכת החינוך.

המחאה פרצה בשנת 1949 בקרב מהגרים יהודים מתימן, ששמרו על מסורת אורתודוקסית של חינוך תלמוד תורה ("המורי"), וסירבו לחינוך המודרני במחנות. בדצמבר 1949 הגיעה המחלוקת אל הכנסת, ובעקבותיה הוקמה (בינואר 1950) ועדת חקירה ממשלתית "בנושא חינוך ילדי העולים", ועדת פרומקין.

מאז, לא ירד הנושא מסדר יומה של הכנסת עד הדיון (המפורט לעיל) בפברואר 1951, שבו נפלה הממשלה ופוזרה הכנסת הראשונה. בשלבי הביניים הוסכם על חינוך דתי לציבור הדתי במחנות, אבל נותרה המחלוקת בשאלת הפיקוח על בתי הספר הדתיים. חברי הכנסת של "החזית הדתית" (שכללה את המזרחי ואגודת ישראל) לא הסכימו לשתף בפיקוח הדתי את נציגי "זרם העובדים הדתי", שהיה שייך לסיעת העובד הדתי בהסתדרות, והיה מקורב למפא"י.

תבוסתו של החינוך הממלכתי

הסדרת החינוך הממלכתי עמד על סדר יומה גם של הכנסת השנייה, שעסקה בניסוח חוק חינוך ממלכתי שהתקבל באוגוסט 1953 (ראו פירוט בכתבה קודמת שלי).

לאורך כל הדרך דרשו חברי הכנסת הדתים לייסד, באחריות המדינה, שתי מערכות חינוך. בלשונם: "שתי מגמות שוות מעמד: אגף לחינוך דתי ואגף לחינוך לא דתי". בן גוריון ומפא"י דרשו לעומת זאת ש"כל בתי הספר העממיים [יסודיים] יהיו כפופים אך ורק למרות משרד החינוך של המדינה".

המשרד נשאר רק עם החינוך הממלכתי. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

במשא ומתן להרכבת הממשלה הרביעית (עדיין במהלך כנסת השנייה), נסוגו נציגי מפא"י מכל דרישותיהם, וקיבלו בפועל את דרישת הדתיים. כך התהווה המצב המוכר לנו כיום: החינוך החרדי הוא פרטי לחלוטין. עמותות פרטיות מקבלות תקציב מהמדינה ומנהלות בעצמן את בתי הספר של המגזר החרדי. הדבר נוגע לא רק לתכנים הנלמדים ולשיטות הלימוד, אלא גם לתנאי העסקה של המורות והמורים.

בחינוך הדתי, בשונה מהחינוך החרדי, המורות והמורים הם אכן עובדי מדינה, אולם בדומה לחינוך החרדי יש לבתי הספר עצמאות פדגוגית וניהולית מוחלטת. הם אמנם נקראים "ממלכתי דתי", אבל הם לא ממלכתיים כלל וכלל. העצמאות היא לא רק בתכנים, בדרכי ההוראה ובהכשרת המורות והמורים, אלא גם בתנאי הקליטה של המורים. כך למשל, ניתן לפסול אדם מלהתקבל להוראה בבית ספר דתי או חרדי רק על רקע מידת הדתיות שלו, מה שכמובן אסור לחלוטין (ובצדק) בבתי הספר בחינוך הממלכתי.

כללו של דבר: היה חזון למערכת חינוך משותפת באחריות המדינה, אולם הכוחות הפוליטיים של הציבור הדתי בראשית שנות המדינה, מנעו מחזון זה להתגשם. עד עצם היום הזה.