newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עיד מובארכּ – 150 שנות הזנחה מכוונת של החינוך הערבי

אפליית החינוך המוסלמי התחילה כבר בתקופה העות'מנית, ונמשכה ביודעין גם תחת המנדט הבריטי ומדינת ישראל. המטרה, דיכוי הלאומיות הפלסטינית, כשלה כישלון חרוץ. אולי הגיע סוף סוף הזמן לשנות כיוון, ולהעניק אוטונומיה מנהלית ותרבותית לחינוך בחברה הערבית

מאת:
פלסטינים חוגגים את עיד אל אדחא באל אקצא, ב-28 ביוני 2023 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

אפלייה בחינוך שנמשכת כבר 150 שנה. פלסטינים חוגגים את עיד אל אדחא באל אקצא, ב-28 ביוני 2023 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

בשלהי התקופה העות'מנית נותר החינוך המוסלמי מאחור, שעה שהנוצרים והיהודים ייבאו לקהילותיהם בארץ ידע פדגוגי וכסף רב מאירופה. ממשלת המנדט הבריטי שימרה את הפערים, על מנת למנוע מהכפריים הערביים להתקדם, לסכל צמיחה של מנהיגות מקומית, ולדכא את הלאומיות הפלסטינית.

מדינת ישראל נקטה, ועדיין נוקטת, בדיוק באותה מדיניות. 48% מתלמידי כיתה ד' דוברי ערבית, דורגו במבחן הבנת הנקרא בשנה שעברה ברמת ביצוע "נמוכה מאוד". שחרור פדגוגי ומנהלי של החינוך הערבי מלפיתת החנק של הציונות, עשוי לשפר את המצב.

לרגל חג הקורבן פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים על החברה המוסלמית בישראל, ועל הפערים בין יהודים לערבים. 70 שנה חלפו מאז שנחקק חוק חינוך ממלכתי, שבו נקבעה אחריות המדינה "להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה", ועדיין נמשכת ההזנחה המכוונות של החינוך הערבי.

באוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 25 עד 69), 44% מקרב הערבים המוסלמים הם בעלי השכלה נמוכה מסיום בית ספר תיכון, לעומת 14% בלבד מקרב היהודים. מנגד, 18% מהמוסלמים הם בעלי השכלה על תיכונית ואקדמית, לעומת 44% מקרב היהודים. שתי חברות שהן תמונת ראי (ראו תרשים) זו של זו.

העתיד אינו מנבא טובות, שכן פערים דומים נמצאו לאחרונה גם בקרב תלמידות ותלמידים בכיתה ד' (בני 10-9). במחקר של משרד החינוך בתחום הבנת הנקרא, נמצא שכמעט מחצית מהתלמידים דוברי הערבית (48%) דורגו ברמת ביצוע "נמוכה מאוד". תלמידים אלה השיבו נכון רק על חמישית מהשאלות במבחן, והתקשו אפילו באיתור מידע גלוי המופיע בקטע טקסט. רק 3% מהתלמידים דוברי ערבית דורגו ברמת הביצוע הגבוהה ביותר, לעומת 43% מהתלמידים דוברי עברית.

יתרה מכך, בשאלון עמדות כלפי הלמידה, העידו 91% מהתלמידות והתלמידים דוברי הערבית שיש חשיבות רבה ללימודי שפה, ו-82% מהם דיווחו על תחושת מסוגלות ועניין בתחום לימודי השפה. כלומר, רבים מקרב התלמידים דוברי הערבית, שלא מסוגלים להבין טקסט פשוט, אינם מודעים למצבם העגום.

היסטוריה ארוכה

החינוך הערבי, ובמיוחד המוסלמי, גורר פערים ביחס לבני הדתות האחרות כבר 150 שנה. האימפריה העות'מנית, ואחריה ממשלת המנדט הבריטי, לא ייסדו מערכת חינוך "ממלכתית", כלומר משותפת לכל יושבי הארץ באחריות השלטון; לא החילו חוק חינוך חובה, גם לא בחינוך היסודי; ולא הפנו מספיק תקציבים לבניית בתי ספר ולמשכורות המורות והמורים.

בתי ספר מודרניים, כלומר כאלה שלומדים בהם מגוון תחומי דעת מלבד לימודי דת, נוסדו באמצעות גופים פילנטרופיים מחוץ לארץ: מצד אחד, בתי ספר של הכנסיות, שהיוו זרוע במעורבות של המעצמות במזרח התיכון; ומצד שני, ארגונים יהודיים וציוניים. הם ייבאו לארץ ידע פדגוגי באמצעות מורים שרכשו השכלה בחו"ל, והרבה מאוד כסף.

לדוגמה, הכנסייה האנגליקנית מימנה ב-1853 את הקמת בית הספר על שם סמואל גובאט, ובתוך עשור כבר החזיקה רשת של חמישים בתי ספר בערים הגדולות. להם נוספו בתי ספר של המסדרים הקתולים הצרפתים, הלותרנים הגרמנים, האורתודוקסים היוונים, ועוד.

בצד היהודי-ציוני, ארגון "כל ישראל חברים" (אליאנס) מצרפת מימן ב-1870 את הקמת בית הספר מקווה ישראל. בהמשך נוסדו עשרות בתי ספר במימון פיק"א (הברון רוטשילד), יק"א (הברון הירש), עזרא (גרמניה), הדסה (ארה"ב) ועוד.

המוסלמים נותרו מאחור. למשל, ב-1922 השתתפו בחינוך יסודי 96% מהילדות והילדים היהודים, 81% מנוצרים ורק 17% מהמוסלמים (המקור להלן).

הבריטים זיהו את הפער – ונמנעו מלתקנו

ועדת המנדטים של חבר הלאומים הכינה ב-1923 דו"ח על מצב החינוך בפלסטין. הם זיהו נכון: "החלקים הנוצרים והיהודים של האוכלוסייה המקומית ייסדו, ובעצמם משמרים, בסיוע מספר רב של נציגויות זרות, מוסדות חינוך ציבורי, אשר עונים במידה מסוימת על צורכי האוכלוסייה, בעוד המוסלמים עדיין נמצאים מבחינה זו במצב מעט מפגר. כתוצאה מכך, בתי הספר הנוצרים והיהודים יצטרכו להסתפק בסבסוד מועט ובמעין פיקוח כללי, בעוד השלטון יצטרך לרכז את עיקר מאמציו בפיתוח בתי ספר מוסלמים" (מתוך: מחקר דוקטורט של ג'ודית וולף, בוסטון 1981, עמוד 239).

אלא שממשלת המנדט בחרה במדיניות חינוך אחרת. סוזאן שניידר, שערכה מחקר דוקטורט בנושא (אוניברסיטת קולומביה, 2014), טוענת כי הבריטים הנהיגו בפלסטין מערכת חינוך פרטית: מי שהיו להם אמצעים למימון החינוך קידמו את ילדיהם, והאחרים (המוסלמים) נאלצו להסתפק במערכת חינוך ענייה, שסיפקה חינוך מינימלי למשך ארבע שנים בלבד, וגם זה לא לכולם.

לפי שניידר, הבריטים השתמשו במערכת החינוך הכפרית המוסלמית העלובה כדי למנוע מהכפריים להתקדם ולהגר לערים – שם יהיו לנטל על השלטון, עקב מחסור במקומות עבודה. בנוסף, השליטה הבריטית במינוי המורים ובפיטוריהם סייעה בידם לדכא את החינוך הלאומי הפלסטיני.

ועדת פיל מ-1936 מצאה כי היו בתי ספר יסודיים רק ב-293 מתוך 780 יישובים כפריים פלסטינים. כמעט מחצית (42%) מילדי הכפרים הערביים שהגישו טפסי בקשה להתקבל ללימודים בבית ספר יסודי, נדחו עקב מחסור בכיתות ובמורים (עמוד 91).

מערכת חינוך שאינה מצמיחה מנהיגים

מעל הכל, מדגישה שניידר את הזנחת החינוך העל יסודי המוסלמי כמדיניות ממשלתית. ב-1929, בשעה שהערבים היו 80% מהאוכלוסייה בפלסטין, היו רק 353 תלמידים ערבים בחינוך העל יסודי. מקרב היהודים (20% מהאוכלוסייה) למדו באותה שנה 1,456 תלמידים בחינוך העל יסודי העיוני, ועוד 1,200 בחינוך העל יסודי המקצועי.

בדרך זאת, לא היה בידי מערכת החינוך המוסלמית כלים להצמיח דור חדש של משכילים, שיוכלו לשמש כמורות ומורים לדורות הבאים או בתפקידי מפתח אחרים בחברה. לכך היתה השפעה מכרעת על שימור הנחשלות של החברה הפלסטינית.

כך כתב, למשל, המפרי באומן, מנהל מחלקת החינוך של המנדט, ב-1942: "הציפייה היא שהתפוקה השנתית של נערים ערבים בעלי השכלה תיכונית מלאה תהיה רק כ-25, מתוכם 15 יועדו להיות מורים. אני בספק רב אם הערבים יקבלו סיכוי סביר להחזיק את עצמם במדינה העצמאית המוצעת" (עמוד 97).

מנהל מחלקת החינוך של המנדט הבריטי כתב כבר ב-1937: "התוצאה הטבעית של הפערים בתנאי החינוך המוצעים לערבים וליהודים, תהייה הרחבת הפער התרבותי בין שני הגזעים, מניעת מפגש חברתי בתנאים שווים, ודחיקת הערבים למעמד נחיתות קבוע"

ג'רום פראל, שהחליף את באומן בתפקיד מנהל מחלקת החינוך המנדטורית, ידע לנבא את העתיד כבר ב-1937: "קשה יהיה להפריז בחומרה המצטברת של המצב, אשר התהווה בהדרגה ועדיין מתהווה לנוכח הליקויים באספקת החינוך על ידי הממשלה מאז הכיבוש… התוצאה הטבעית של הפערים בתנאי החינוך המוצעים לערבים וליהודים, תהייה הרחבת הפער התרבותי בין שני הגזעים, מניעת מפגש חברתי בתנאים שווים, ודחיקת הערבים למעמד נחיתות קבוע" (עמוד 84).

מדינת ישראל המשיכה במלאכת הדיכוי

מדינת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי מערכת חינוך לא שוויונית, שבה החינוך הערבי המוסלמי סובל מפיגור בכל ההיבטים. במקום להירתם לתיקון, המדינה ראתה במצב הזדמנות. כך, למשל, בדיון על עיצוב המדיניות לחינוך הערבי, עלתה ב-1949 הדעה הבאה:

"אין לפנינו בעיה אחת של ערבים, אלא בעיות של עדות ואומות שונות, ועלינו לפתור אותן כל אחת לחוד ולהדגיש ולפתח את הניגודים שבין הסוגים השונים, ולְמַעֵט את הערביות שלהם. בדרך זו הם ישכחו שהם ערבים ויידעו שהם ישראלים ממינים שונים" (מתוך: שלמה סבירסקי, "חינוך בישראל", הוצאת ברירות 1990. עמ' 61).

הממשל הצבאי שנכפה על הערבים בישראל הנהיג פיקוח ושליטה מלאה על החינוך. מורים ומנהלים שנחשדו עוינים למדינת ישראל פוטרו, ובמקומם שובצו מורים לא מוסמכים, שקיבלו את המשרות כתגמול על שיתוף פעולה והלשנות. כך קיוו הציונים שהפלסטינים ישנו את זהותם ויהיו מעתה "ערביי ישראל" (מתוך: הלל כהן, "ערבים טובים", כתר 2006).

ד"ר כמאל מועד ממכללת סכנין טוען כי שנים אלה דירדרו את החינוך הערבי עוד. בתי הספר איבדו מורים טובים ואיכותיים, נמנעו מעיסוק בתכנים אזרחיים משמעותיים, והפכו "למוסדות בלתי רלוונטיים, מוסדות של הפחדות והלשנות, נטולי כל מידה של עשייה חינוכית תרבותית ממשית" (מתוך ספר תקצירים, הכנס ה-25 של האגודה הישראלית לחקר תולדות החינוך).

אוטונומיה מנהלית ותרבותית לחינוך הערבי

כפי שהצגתי בפתיח, גם ביובל השנים שחלפו מאז ביטול הממשל הצבאי לא הצליחה מדינת ישראל להטיב עם החינוך הערבי, ובאמצעותו עם החברה הערבית.

בכל המחקרים שהוזכרו לעיל מודגש כי הדיכוי של החינוך הערבי המוסלמי לא רק שלא החליש את הזהות הלאומית הפלסטינית, אלא היה בין הגורמים לחיזוקה. על כן, ראוי סוף סוף לנקוט במדיניות ההפוכה: להעניק אוטונומיה מנהלית ותרבותית לחינוך בחברה הערבית, כפי שהומלץ על ידי מספר רב של חוקרים וועדות מקצועיות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

"איך זה הגיוני להרוג 200 איש כדי לחלץ ארבעה אנשים?"

חיילים יוצאים ממשאיות סיוע, טנקים ומטוסים מפציצים, גופות בכל מקום, בתי חולים עמוסים בפצועים, ותחושה של אחרית הימים: כך תיארו במחנה נוסייראת את הפעולה הישראלית לחילוץ ארבעה חטופים. "אנחנו דם זול בעולם צבוע", אומרים שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf