חזית אנטי פשיסטית, עכשיו
יום אחד המלחמה תיגמר, והחברה שנמצא כאן בסיומה תהיה אלימה יותר ופשיסטית כמעט במוצהר. אנחנו חייבים להתחיל להיערך לכך על ידי בניית התנגדות לפשיזם – בהובלת האזרחים הפלסטינים, שיש להם קילומטראז' ארוך מאוד במאבק הזה
בטורה האחרון ב"הארץ" שואלת יוענה גונן בתימהון את השמאלנים שמתכוונים להצביע לנפתלי בנט – כן, מסתבר שיש טרנד כזה – "מה עובר עליכם?". השאלה והתימהון – שלא לומר התדהמה – המגולמים בה בהחלט ברורים, אבל ברורה גם התשובה לשאלה של גונן: מה שעובר עליהם, כמו על כל החברה הישראלית, הוא תהליך מואץ ועמוק של פשיזציה.
שמונה חודשים וחצי לתוך מלחמה שסופה עדיין לא נראה באופק, מסע הנקמה הישראלי ברצועת עזה הנצורה, המורעבת והחרבה ממשיך במלוא השאת, על אף מספר הקורבנות חסר התקדים; המחיר הדיפלומטי הכבד; והעובדה שפשעי המלחמה בעזה כבר נערמו לכדי האשמה בביצוע ג'נוסייד, וצווי מעצר בינלאומיים מרחפים מעל ראשיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר הביטחון יואב גלנט.
בתוך הזוועה המתמשכת הזו, מעט מדי תשומת לב ניתנת לתהליכים המסוכנים ומרחיקי הלכת שעוברת החברה הישראלית עצמה. עיני העולם ממשיכות להיות נשואות לעזה, ובצדק, אף שמעט מדי נעשה כדי לעצור את רצח העם שישראל מבצעת שם; בעוד החברה הישראלית, שטרם התאוששה מטראומת 7 באוקטובר, עדיין מלקקת את פצעיה ומתנהלת הלומה בין החרדה לגורלם של החטופים שעדיין נמצאים בעזה, לגורל המפונים מבתיהם בדרום ובצפון, לגורל החיילים בעזה, לגורל הכלכלה המרוסקת, לפחד מפני מלחמה נוספת שעלולה להתלקח בצפון בכל רגע.
קשה מאוד לחברה שנמצאת במצב מתמשך של טראומה, להעריך את התמורות שמתחוללות בה בזמן אמת, או אפילו להבחין בהן. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתהליכי הפשיזציה העמוקים והמואצים שעוברת החברה הישראלית בחסות המלחמה. אמנם ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה מהותית במובן המלא של המושג, אבל בצל המלחמה, החברה הישראלית שוקעת לתוך אתוס לאומי חדש שרואה ברעיון הדמוקרטי סכנה, ומנרמלת ערכים ודפוסים פשיסטיים, ברמה הממסדית וברמה העממית כאחד.
קוצר היריעה אינו מאפשר לפרוש את מלוא היקף התופעה, שביטויים אחדים שלה התפרסמו באופן ספורדי במהלך החודשים האחרונים. אולם חשוב להבין כי לא מדובר במקרים אקראיים ובלתי תלויים, אלא במגמה מובהקת, מתמשכת ומתואמת, שכמה דוגמאות לה אביא כאן בקצרה.
ברמה הממסדית, מאז תחילת המלחמה הפרלמנט הישראלי ניצל את הכאוס ואת הבהלה הציבורית לקידום שורת חוקים אנטי דמוקרטיים קיצוניים, המאפיינים משטרים טוטליטריים. כתבה ב"המקום הכי חם בגיהינום" פורשׂת רשימה חלקית שלהם – "חוק הסמכת צה"ל ושב"כ", המקל על הגופים הללו לחדור למחשבים פרטיים המשמשים להפעלת מצלמות נייחות ולמחוק, לשנות או לשבש חומרים הנמצאים בהם, בלי שבעל המחשב יידע על כך וללא צורך בקבלת צו בית משפט שיכול לפקח; התיקון ל"חוק המאבק בטרור" הקובע כי צריכה ממושכת של תוכני טרור של חמאס ודאעש תיחשב עבירה פלילית שעונשה שנת מאסר; הצעת "חוק הלייקים", המבקשת לאפשר להעניש אדם על לייק לפוסט המוגדר כ"מסית לטרור"; וחוק הגברת הפיקוח של השב"כ על מורים.
לאלה יש להוסיף כמובן את סגירת משרדי אל-ג'זירה, שהגבירה את תיאבונם של השרים עד כדי קידום חקיקה שתסמיך שרים לסגור כלי תקשורת ישראלים ללא הגבלה.
ביטוי נוסף ומדאיג במיוחד לפשיזציה הממסדית של ישראל הוא הפיכתה של המשטרה מגוף המשרת את האזרחים, לגוף המשרת באופן כמעט בלעדי את האינטרסים של השלטון ואת תפיסת עולמו. כאן ניתן להזכיר את האלימות הקשה ביותר ששוטרים מפעילים נגד מפגינים במחאות נגד הממשלה, נגד המלחמה ואפילו במחאות הדורשות את החזרת החטופים – אלימות המופעלת לא רק תוך כדי ביצוע המעצר, אלא גם במהלך שהותם של העצורים בתא המעצר.
היחס המזעזע אל האסירים והעצורים הפלסטינים מהווה קטגוריה בפני עצמה, עם העדויות מסמרות השיער לגבי המתרחש במתקן המעצר שדה תימן. לאלה יש להוסיף את מאות המעצרים והפיטורים של פלסטינים אזרחי ישראל בשל הבעת סולידריות עם בני עמם ברצועת עזה, התנגדות למלחמה או השתתפות במחאות אזרחיות לא אלימות מאז תחילת המלחמה.
שאלות קיומיות
ביטוי מדאיג לא פחות של תהליכים אלה ניתן למצוא בפעולות של "פשיזם עממי" – אזרחים מן השורה מלשינים לרשויות על חברים לעבודה, שכנים בבניין, חברים לספסל הלימודים, מורים בבתי הספר ומרצים באקדמיה, שהעזו לחרוג מהנרטיב הלאומי המונוליטי. מאלה ניתן לציין את פיטוריו של המורה לאזרחות מאיר ברוכין; את הקמפיין הבזוי נגד ד"ר ענת מטר; ואת הצעת החוק שמקדמת אגודת הסטודנטים הישראלית, המבקש לפטר כל מרצה שהתבטא נגד ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".
ועל כל אלה יש להוסיף את הטרמינולוגיה הפשיסטית והג'נוסיידית כמעט במוצהר, שהפכה לחלק מהשפה היומיומית בקרב בעלי תפקידים רשמיים ואזרחים מן השורה בישראל. הדוגמאות רבות מספור, חלקן נשמעו במהלך הדיונים בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק. לא רק מנהיגים קוראים בצורה מפורשת להשמיד את עזה כליל, על כל תושביה; קריאות מסוג זה מציפות את הרשתות החברתיות בישראל, מבלי שהרשויות ינקפו אצבע.
לא זו בלבד, אלא המשטרה אף המליצה לאחרונה לפרקליטות לגנוז את התיק נגד הרב אליהו מאלי, ראש ישיבה ביפו, שאמר במרץ כי על פי ההלכה יש להרוג את כל תושבי עזה – לרבות תינוקות וקשישים. הגדיל לעשות חבר הכנסת לשעבר ממפלגת ליכוד, משה פייגלין, שבראיון טלוויזיוני ציטט את היטלר שאמר שהוא לא יכול לישון כל עוד יש יהודי אחד בעולם, והוסיף כי באותו אופן "אנחנו לא נוכל לחיות בארץ הזאת אם אסלאמו-נאצי אחד כזה נשאר בעזה". פוליטיקאי ישראלי יהודי מצטט את היטלר כמקור השראה ערכי – עד כדי כך עמוקה התהום ששקועה בו החברה הישראלית.
יום אחד – מי יודע כמה חורבן ומוות יתווספו עד אז – המלחמה תיגמר. החברה הישראלית שנמצא בסיומה של המלחמה תהיה אלימה יותר, לאומנית יותר, מיליטריסטית יותר, ופשיסטית כמעט באופן מוצהר. אנחנו חייבים להתחיל להיערך לקראת היום הזה כבר עכשיו, בעיקר בבניית חזית אנטי פשיסטית רחבה, שתבלום את ההידרדרות הזו ותתמודד עם השלכותיה.
המרכז-שמאל היהודי חייב להבין כי מה שהיה לא יוכל להיות עוד. המחנה ששילם מס שפתיים לרעיון הדמוקרטי רק כדי לבסס ביתר שאת את העליונות היהודית בתוך גבולות המדינה, הוכה קשות וכמעט נעלם מהמפה הפוליטית. הוא לא יוכל להחזיק את המקל עוד בשני קצותיו, ודאי שלא להוביל את החזית המדוברת. לא בני גנץ, הגנרל סופר הגופות שהציל פעם אחר פעם את עורו הפוליטי של נתניהו והצטרף לקבינט פשעי המלחמה שלו, רק כדי לפרוש ממנו באיחור נפשע וללא כל אמירה משמעותית; לא יאיר גולן, היו"ר הטרי של מפלגת העבודה והכוכב העולה בשמי השמאל הציוני, שמיהר להכריז כי הוא מוכן לשבת עם הליכוד ועם מנסור עבאס, אבל לא עם בל"ד; ולא יאיר לפיד, שאפילו עבאס לא מספיק טוב כשר לטעמו, ושפוסל את כל המפלגות הערביות באופן גורף.
החזית האנטי פשיסטית שחייבת לקום כאן צריכה להיות מונהגת על ידי האזרחים הפלסטינים – לא רק משום שאף מחנה אחר לא משתווה לקילומטראז' שלהם במאבק נגד הפשיזציה הישראלית, אלא משום שלאף אחד אחר אין חזון קוהרנטי ומנוסח היטב המבוסס על דמוקרטיה מהותית ועל שוויון מלא, כפי שהאזרחים הערבים ניסחו במסמכי החזון, וכן במצעי המפלגות חד"ש ובל"ד.
רעידת האדמה שעוברת על ישראל מאז 7 באוקטובר העמידה את המדינה בפני שאלות קיומיות במובן המילולי ביותר. שאלה כזו בדיוק עומדת כיום להכרעתו של כל אדם הגון – לדבוק בהונאה העצמית, שלפיה אפשר להמשיך ולהסתפק בדמוקרטיית-דמה ובאתנוקרטיה על פי תהום, שלשונות האש של הפשיזם הנשלחות מתוכה גובהות מיום ליום – או להכריע לטובת דמוקרטיה מהותית, שבלעדיה לא תהיה לחברה הישראלית תקומה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן