מהפלורליזם של שזר לכפייה של קיש. קיצור תולדות החינוך בישראל

חשב שצריך להתאים את מערכת החינוך לגיוון התרבותי, לא הפוך. זלמן שזר (יושב ליד הלוח) בביקור בבית ספר בנצרת, ב-1949 (צילום: לע"מ)

ביוגרפיה חדשה על זלמן שזר, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, מאפשרת מבט מעניין על ההבדלים בין ימי ראשית המדינה לימינו. שזר היה איש רוח, חוקר יהדות, סופר ומסאי. יואב קיש, שר החינוך הנוכחי, הוא ביורוקרט אפור. שזר שם לנגד עיניו את צורכי הילדות, הילדים והוריהם. קיש פופוליסט, ומכוון את דרכו לפי מה שהוא מבין כרצון האלקטורט.

>> מערכת החינוך: אחדות בגרונה, הפרדה ואפליה במעשיה

שזר הבין את מגבלות כוח השלטון, ולכן תמך, בניגוד לעמדת מפלגתו, בריבוי זרמים בחינוך ובאחדות הנוצרת מתוך הכרה הדדית ברב תרבותיות. אצל קיש אחדות נתפסת כהכרעה של קבוצות התרבות השונות באמצעות כוח השררה. תולדות ישראל בקצרה: ממחוזות הרוח לחזית הכוח.

ביום חמישי שעבר השתתף שר החינוך בהפגנה נגד מוסדות השלטון של מדינת ישראל. רק על האבסורד הזה היה עליו להתפטר מתפקידו. קיש לא הסתפק בנוכחות פסיבית, אלא עלה על הבמה ונשא את אחד הנאומים המבישים שנראו במחוזותינו. עד כדי כך מביש השר קיש, שהוא עצמו שיתף בגאווה את הקלטת הנאום ברשתות החברתיות.

במאמץ מבוים לחקות את גדולי הנואמים הפשיסטים, הוא הרכיב את נאומו ממשפטים קצרים, חתוכים בסימני קריאה, הנאמרים בצרחות, ומסתיימים בנהמות אהדה או בוז מהקהל. "עם ישראל חי!", "הדמוקרטיה שייכת לעם!", "האלוף זיני יהיה ראש השב"כ!", "לא ניתן להם לפגוע בדמוקרטיה!", "אש הגהינום על עזה!". זאת דמותו של שר החינוך.

לחינוך מתאים שר איש רוח

את הביוגרפיה של שזר, שכותרתה היא "בשני עולמות", כתב צבי יקותיאל והיא יצאה בהוצאת מאגנס. שזר, כאמור, היה שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, ממרץ 1949 עד נובמבר 1950, והמשיך אחר כך לתפקידים אחרים, ובראשם נשיא המדינה.

מה הם "שני העולמות" שיקותיאל ייחס לשזר? מסתבר שיש יותר מזוג אחד: חסיד חב"ד וחילוני באורחות חייו; חוקר היסטוריה יהודית ופוליטיקאי; מסאי ופעיל ציבור; סוציאליסט ריאליסט ואורתודוקס משיחי. בין בר בורוכוב לבין הרבי מלובביץ', כפי שמציג זאת יקותיאל בספר.

הפגין נגד הממשלה שהוא חבר בה. שר החינוך יואב קיש בהפגנת הימין מול בית המשפט העליון, ב-5 ביוני 2025 (צילום: אריה לייב אברמס / פלאש90)

כשר החינוך הראשון, היה עליו לייסד את המנגנון הממשלתי לניהול מערכת החינוך הממלכתית. המשימה לא היתה פשוטה, שכן מדינת ישראל ירשה מתקופת המנדט הבריטי חמש מערכות חינוך נפרדות, שנקראו זרמים: כללי, התיישבותי, דתי, חרדי וערבי.

בהנהגת מפלגת השלטון, מפא"י, נחלקו הדעות באשר להתאמתו של שזר לתפקיד, לנוכח כישורי הניהול המוגבלים שהביא אליו. אף על פי כן, גברה ידם של התומכים בו, ובהם גם ראש הממשלה דוד בן גוריון. טענתם היתה כי מערכת החינוך אמורה לעצב את דמותה הרוחנית והתרבותית של המדינה הצעירה, ודווקא לכן ראוי למנות לתפקיד איש רוח, המוכר ומקובל על כל חלקי הציבור.

חוק לימוד חובה חינם

במסמך שהכין שזר בכתב ידו הוא מנה את עשרת היעדים שהוא שואף להשיג כשר חינוך. הראשון שבהם: "שלא יישאר במדינה ילד בן גיל חינוך חובה מחוץ לכותלי בית הספר". השני: "שכל ילד בגיל בית הספר שיירשם ללימודים יקבל חינוכו בתוך בית הספר הרצוי לו חינם אין כסף".

ואכן, חוק לימוד חובה חינם התקבל בכנסת בספטמבר 1949. לראשונה בתולדות פלסטין-ארץ ישראל, חייב השלטון את כל ההורים לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך מטעם המדינה, ולראשונה נמצא לזה תקציב מקופת המדינה.

האתגר השני היה לקבוע את דמותו של החינוך הממלכתי, לנוכח ריבוי הזרמים העצמאיים. שזר, בניגוד לרוב חברי מפלגתו, תמך דווקא במערכת מרובת זרמים. את הדברים פירט בנאום בכנסת ביולי 1949, שבו הציג את חוק לימוד חובה חינם לקריאה ראשונה.

וכך אמר: "הסובלנות המוטלת ביסוד חיינו היא המאפשרת לנו את שלימות החינוך ומיזוגו, לפי הזרמים הקיימים, ובלא כל כפייה על כל אחד מן הזרמים. סובלנות זו היא המשמשת לנו ערובה לאחדותה הרוחנית של האומה והמדינה ולהתפתחותה" (מקור למטה).

אחדות רב תרבותית

האחדות הממלכתית שהציע שזר מבוססת אם כך על הסובלנות ההדדית כלפי השוֹנוּת. בנוסף, הוא הציע שהניהול של כל מערכות החינוך יהיה משותף, ששפת ההוראה בכל הזרמים היהודים תהיה עברית, וכן שיהיה מסד משותף של חינוך חלוצי, ציוני ויהודי, שאת תכולתו לא פירט.

ראש הממשלה דוד בן גוריון חשב אז ברוח דומה. הוא ראה לנגד עיניו מערכת חינוך ממלכתית אחת, אבל טען נגד "דיכוי של מיעוט בענייני הרוח", והציע מינימום חינוכי חובה על כולם, לצד "מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות". לעומתם, היו קולות במפא"י שתמכו בהאחדת החינוך. חלקם אף הציע את זרם חינוך העובדים, שהיה אז הגדול ביותר מבחינת מספר תלמידים, כמסד לחינוך האחיד של כל הזרמים.

שזר הבין היטב את מגבלות הכוח של הקבוצה השלטת. הוא השיב: "האם בזה רוצים מתנגדי הזרמים? האם לא נוכחתם לדעת, ששלום הבית ואושר המדינה, והתפתחותו החופשית האמיתית של העם בשטח החינוך – אפשריים רק אם לא נלך בדרך של רוב ולא נתגעגע על אחידות מופרזת, ולא נרצה דווקא לעקור דבר הנתון בשורש המציאות הארץ ישראלית של האומה, אלא ניתן חופש, חופש אמיתי והגדרה אמיתית לכל אב לחנך את בנו כפי שמצפונו ולבו מצווים עליו!" (הדגשה שלי, ג"ג)

לדעתו, אין קשר ישר בין חינוך אחיד לבין אחדות האומה. "אחידות זו כבר קיימת ובלי שפגעה כהוא-זה באוטונומיה הרוחנית של הזרמים. שכן השפה היא אחת, והלימוד היסודי הוא אחד, וכל הסמכות החינוכית הזאת נתונה במרות כספית ואדמיניסטרטיבית אחת, וכל זרם רק מוסיף משלו ובלי לגרוע מן המשותף הרב והמאוחד, ומן רוח האמת השליטה בכולם. ורוח זו היא הרוח שבמדינה".

השאלה היתה מי ישלוט במחנות שבהם יושבו העולים. מעברת נהריה (צילום: פריץ כהן, ארכיון התמונות הלאומי)

"מחתרת בלתי פוסקת של החינוך"

האתגר השלישי שניצב בפני שזר היתה להחליט איזה זרם חינוכי יקלוט את הילדות והילדים במחנות שבו שוכנו מאות אלפי העולים שהגיעו אז לישראל. ברוח הפלורליזם של שזר, הוא טען כי אם מרבית יושבי המחנות, שרובם מהגרים מארצות ערב, הם מסורתיים או דתיים, הרי שבית הספר הראשון שיוקם בכל מחנה צריך להיות דתי.

ברוח זאת הצליח שזר להגיע להבנות עם חזית המפלגות הדתיות. אולם ההסכם שהשיג נדחה על ידי חברי מפלגתו. שזר, כך כותב יקותיאל, לא הצליח להשליט את מרותו על פעילי המפלגה במחנות, שהנהיגו בהם חינוך חילוני.

מכאן והלאה זכה שזר ליחס מנוכר משני הצדדים. חברי מפלגתו ביקרו אותו על היותו פשרני מדי, וחברי הכנסת של החזית הדתית ביקרו אותו על כך שחילון הילדות והילדים במחנות נמשך תחת אחריותו. בסופו של דבר, כוחו הפוליטי לא עמד לו לממש את חזונו, והוא בחר להתפטר מתפקיד שר החינוך.

המעניין הוא שכבר באותו נאום להצגת החוק בכנסת הוא חזה נכון את העתיד לקרות, לנוכח העמדות הלעומתיות של הצדדים. במקום האחדות שהציע, הנשענת על הכרה הדדית בשונות, נקבל תחרות תמידית, ניסיונות הכרעה של כל צד הזוכה לרוב זמני בכנסת – שלא יניבו לא חינוך אחיד ולא אחדות בציבור.

כך אמר: "סטנדרטיזציה לעולם לא תהיה שליטה בעולם הרוח – אותה [את הרוח] אי אפשר לכלוא, היא מוכרחה להיות חופשית, ורוח ישראל ורוח מדינתנו היא-היא המאפשרת חופש זה. האם חושב מישהו, שאפשר להכריח בכוחה של רבולוציה אחת […] לנוסח אחד של חינוך? זו תהייה מחתרת בלתי פוסקת של החינוך, זה יהיה כשלון נפשי וכפייה נפשית, ומבלי שהמדינה והאומה תרוויח מזה לשלימותה ולהתפתחותה במלוא נימה".

השר קיש רק מוכיח כמה נכונה היתה הנבואה. מחתרת בלתי פוסקת, ללא שום תועלת חינוכית או חברתית.

—
הספר החדש: צבי יקותיאל (2025), בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה. מאגנס.

ציטוטים מנאומו בכנסת מתוך הספר: זלמן שזר (1982), ממשמרת למשמרת – דברים בענייני חינוך בארץ ובגולה. מרכז זלמן שזר. עמ' 82-61.