מערכת החינוך: אחדות בגרונה, הפרדה ואפליה במעשיה
עתירה שהוגשה לבג"ץ לאחרונה נגד שר החינוך ומשרד החינוך דורשת לעגן את חלוקת התקציב לבתי הספר על פי קריטריונים גלויים ושוויוניים. במסגרתה נחשפת מערכת של הפרדה עמוקה על רקע דתי, עדתי ומעמדי, שמפרקת את החברה בישראל
הסיפור האמיתי הוא אליטיזם מעמדי. שר החינוך, יואב קיש (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
החודש הוגשה עתירה לבג"ץ נגד שר החינוך ומשרד החינוך, בדרישה לעגן את חלוקת התקציב לבתי הספר על פי קריטריונים גלויים ושוויוניים. בעתירה מתואר התקצוב העודף והשופע של החינוך הממלכתי דתי. אלא שהכסף הוא רק קצה הקרחון. התקצוב המפלה מעיד על תרבות של מיון והפרדה של ילדות וילדי ישראל על רקע דתי, עדתי ומעמדי. מערכת החינוך מפרקת את החברה בישראל, וזאת ליבת העתירה להבנתי.
מי יודע להסביר מדוע בישראל ילד יהודי שהוריו דתיים אינו יכול ללמוד חשבון עם ילד שבא מבית חרדי? חילוני? או מוסלמי? ולמה לא ביחד עם ילדה דתייה כמוהו? וזאת רק ההתחלה, שכן מתסבר שילד דתי לא יכול ללמוד אף לא עם ילד דתי אחר, לכאורה בגלל מידת הדתיות של ההורים, ובפועל בגלל מעמדם הכלכלי. הסיפור האמיתי הוא אליטיזם מעמדי, ולאו דווקא תפיסה תורנית.
כך למשל מוצגת בעתירה הדוגמה של מגדל העמק: שלושה בתי ספר נפרדים במרחק של פחות מקילומטר זה מזה, שלושתם חטיבות עליונות לבנות של החינוך הממלכתי-דתי. בשלושתם יחד, לפי אתר המשרד, פחות מ-300 תלמידות ב-17 כיתות. אחד של חב"ד, שבו תשלומי הורים בגובה 235 שקל, אחד שמקורב לחב"ד שבו ההורים משלמים 2,944 שקל, ושלישי שהוא חסידי אבל לא משויך לחב"ד. לא יכולות ללמוד יחד?
העתירה (בג"ץ 28948-02-25) הוגשה בשם קרן ברל כצנלסון ומשמר החינוך הממלכתי הפועל מטעמה, וכן חברי הכנסת ולדימיר בליאק (יש עתיד) וגלעד קריב (העבודה), באמצעות משרד עורכי דין קלעי רוזן. גילוי נאות: לעתירה צורפה חוות דעת שלי, שבה ריכזתי נתונים על פערי התקצוב המגזריים במערכת החינוך.
ארבע רעות חולות ביסוד האפליה
ביסוד כל הדברים ניצבת העובדה שמערכת החינוך בישראל כלל אינה "ממלכתית" כפי שנהוג לכנותה, אלא מערכת של הפרדות לזרמים דתיים, עדתיים ומעמדים. אלא שמרגע מתחילים להפריד, אין לכך סוף, שכן תמיד אפשר למצוא עוד הבדלים שאי אפשר לחיות איתם. על בסיס חולה זה, יש הורים שדורשים לבדל את ילדיהם כך שילמדו רק עם ילדים כמותם. הדרישה לבדלנות מניבה בתי ספר קטנטנים, שהם יקרים יותר להפעלה, דבר המסתכם במערכת תקצוב מפלה.
הדרישה לבדלנות מוצאת כר נוח לפעולה באותם מגזרי חינוך שקשורים למפלגות פוליטיות. הזיקה הפוליטית אינה מסתכמת רק בתוכן החינוך המגזרי, אלא משמרת את האינטרס של הפוליטיקאים לחזק ולתעדף את מוסדות החינוך של קהילותיהם.
מטה משרד החינוך הוא הגורם הרביעי בשרשרת הבדלנות והאפליה. חלוקת התקציב של משרד החינוך אינה מעוגנת בחוק או בתקנות, ואינה שקופה לציבור. כפי שנכתב בעתירה, החלוקה נעשית "מכוח ערב רב של חוזרים ומכתבים היוצאים [מדי שנה בשנה] ממשרד החינוך, ורכיבים רבים בתקצוב אינם ניתנים לזיהוי באופן ברור במסמכים השונים". המשמעות היא שבעלי תפקידים במשרד החינוך (הרשות המבצעת) מקבלים החלטות שאין עליהן בקרה של הרשות המחוקקת, ודאי לא דיון ציבורי פתוח.
אפליה תקציבית מ-16% ועד 70%
לזכותו של משרד החינוך ייאמר שהוא אינו מסתיר את האפליה התקציבית. בעמוד שקיפות בחינוך באתר משרד החינוך מוצגת חלוקת התקציב לתלמיד, לפי מגזרים ולפי פיקוח. ממוצע ההשקעה בתלמיד בממלכתי דתי הוא 29,139 אלף שקל בשנה, לעומת 24,931 שקל לתלמיד בממלכתי שאינו דתי. כבר כאן התלמיד הדתי מקבל 16.8% יותר מחברו שאינו דתי.
אלא שהממוצע מסתיר את מקרי הקיצון. אלה מוצגים במצגת שיקוף התקציב שמפרסם משרד החינוך. מהנתונים עולה שהפערים בין המגזרים גדלים ככל שהתלמידים בוגרים יותר, וככל שמדד הטיפוח נמוך יותר.
למשל, בכלל חטיבות הביניים התקציב לתלמיד בשנה בחינוך הממלכתי דתי גבוה ב-23.9% מהתקציב לתלמיד החינוך העברי. בחמישון התחתון של חטיבות הביניים, הפער קופץ ל-32% לטובת התלמיד היהודי הדתי על פני הערבי.
בתיכון הפערים גדולים עוד יותר. בממוצע כלל התלמידים, תלמיד בחינוך הממלכתי דתי מקבל תקציב הגבוה ב-28.1% מתלמיד ממלכתי עברי, ו-39.5% מתלמיד ממלכתי ערבי. לפי מחקר שפרסם מרכז טאוב, בחמישון התחתון של החטיבה העליונה, הפער כבר מגיע ל-70% יותר לטובת התלמיד הדתי: 55.2 אלף שקל בשנה, לעומת 32.5 אלף שקל לתלמיד הערבי.
תנאי לימוד משופרים
מאחורי התקציב השופע, מסתתרים תנאי למידה והוראה איכותיים יותר, המפורטים בעתירה. כך למשל, לפי נתוני למ"ס, בחינוך היסודי הממלכתי דתי 12.7 תלמידים לכל משרת הוראה, לעומת 13.6 תלמידים בחינוך הערבי. ובתיכון: 7.9 תלמידים למשרת הוראה בדתי, לעומת 10.8 תלמידים בחינוך הערבי (פער של 36.7% לטובת הדתי).
בהתאם, בכיתת חטיבת ביניים בממלכתי דתי ממוצעת לומדים 24.1 תלמידים, לעומת 26.2 בחינוך הערבי ו-28.2 בחינוך העברי. לא רק הכיתות קטנות, אלא גם בתי הספר. למשל, לפי מחקר מרכז טאוב, חטיבות עליונות קטנות שבהן פחות מ-179 תלמידים מהוות 37% מהמוסדות בחינוך הדתי, לעומת 7% בחינוך העברי. אין אף חטיבה עליונה דתית גדולה שבה יותר מ-650 תלמידים, לעומת 44% מהמוסדות בחינוך העברי.
החינוך הממלכתי דתי מקבל גם יותר שעות לימוד מתוקצבות. בשעות הבסיס המשרד מממן לחינוך הדתי שעה אחת יותר בכל שבוע ביסודי, שלוש שעות יותר בחטיבת הביניים, ו-4 שעות יותר בתיכון. הפער הזה גדל כאשר בוחנים את כלל השעות (הבסיס והנוספות) שממומנות על ידי משרד החינוך. שיאם בפער של 28.7% לטובת החינוך הממלכתי דתי בחטיבת הביניים, על פני החינוך העברי.
תקציבים קואליציוניים – אפליה מהמקפצה
עד כאן היו אלה דוגמאות לפערים המתהווים לנוכח החלטות של הרשות המבצעת. לאלה מצטרפים תקציבים עודפים שהפוליטיקאים המקושרים למגזרי החינוך מצליחים לגייס. קוראים להם בשם המכובס "כספים קואליציוניים".
בעתירה מוזכר כי על פי נתונים שהתקבלו ממשרד החינוך במסגרת בקשת חופש מידע, בשנים 2017 עד 2022 קיבל החינוך הממלכתי-דתי, ורק הוא, 115 מיליון שקל בכל שנה מכוח הסכמים קואליציוניים.
בכסף זה, בין השאר, הוכפל התקציב עבור שעות רב לשיעורים בנושא יהדות, הוכפל התקציב לשעות תגבור לבגרות במוסדות הדתיים, ושולש התקציב עבור משרות רבנים במוסדות על יסודיים. עוד משמש התקציב למימון חוגי העשרה שמעבר לשעות הלימודים – כולם שירותי חינוך שניתנים רק לחינוך הממלכתי-דתי.
סגרגציה מעמדית בכוח ההורים
במחקר שפרסם משמר החינוך הממלכתי נטען כי גורם מרכזי לתקצוב היתר של החינוך הממלכתי-דתי הוא באישור שניתן להפעלת בתי ספר קטנטנים. במחקר נדגמו כמה ערים, ונמצא כי בתי הספר הקטנים נמצאים בסמיכות מקום, ואין הצדקה דמוגרפית להקמתם.
טענה דומה עולה גם בנייר עמדה של נאמני תורה ועבודה מ-2020. באותה שנה, אישר משרד החינוך הפעלתם של 27 בתי ספר חדשים, כולם בחינוך הממלכתי-דתי. בממוצע נרשמו לכל בית ספר 80 תלמידים, והקטן בהם – חטיבת ביניים בירושלים שבה שמונה תלמידים בלבד.
מדוע מוקמים ומאושרים להפעלה בתי ספר קטנים, שהם בהגדרה בלתי יעילים מבחינה כלכלית? בדיון בכנסת בשנת 2000 (שעליו כתבתי בנפרד) הוסבר כי קבוצות הורים דתיים מבקשות להתבדל מכלל הציבור הדתי, ולוחצות על המערכת הפוליטית המקומית והארצית לאשר להן להפעיל בתי ספר נפרדים.
אחד התירוצים לצורך בהפרדה הוא מידת הדתיות של המשפחות, הנמדדת, בין היתר, גם באמצעות סגנון ההפרדה המגדרית. במחקר של אריאל פינקלשטיין מ-2021, נמצא כי יש שבע דרגות שונות של הפרדה מגדרית, המכונות בשמות: מעורב, מתחלף, הפרדה צומחת, משולבת, לא אחידה, כיתות נפרדות, ומוסדות נפרדים. כל דרגה מאפיינת הורים שלא מוכנים שילדיהם ילמדו עם הורים מדרגת חומרה אחרת.
שלא במפתיע, באותו מחקר נמצא קשר בין דרגת ההפרדה המגדרית לבין הרקע החברתי כלכלי של ההורים. ככל שסגנון ההפרדה נוקשה יותר, כך התלמידים מגיעים ממדד טיפוח גבוה יותר. למשל, רוב התלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך (61%) לומדים בבתי ספר דתיים מהדגם שנקרא "מעורב", ורוב התלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה (53%), לומדים בבתי ספר מדגם כיתות נפרדות או מוסדות נפרדים.
בסיכום המחקר מובאים דברים מתוך מחקר ד"ר תמי הראל בן שחר ואייל ברגר (פורסם באנגלית). בתי ספר נפרדים הפכו לאמצעי עבור הורים ממשפחות מבוססות לבריחה מהאינטגרציה. המניע העיקרי להקמת בתי ספר קטנים "הוא אליטיזם ולא תפיסה תורנית".
סגרגציה בידי פקידים, פוליטיקאים והורים
לסיכום, החינוך הבדלני הדתי בישראל זוכה לתקציבי יתר בזכות הנחיות אד הוק לחלוקת התקציב של משרד החינוך, תקציבים שהושגו על ידי פוליטיקאים באמצעות לחצים קואליציוניים, ודרישות הורים להפרדה דתית ומעמדית. כל אלה מתאפשרים לנוכח היותה של מערכת החינוך מערכת שאינה ממלכתית בעליל, מערכת שביסודה היא מופרדת על רקע דתי, עדתי ומעמדי.
העתירה הנוכחית ממוקדת בחלוקת התקציב, אבל מהותה הרת גורל: הדרישה למערכת חינוך מכלילה, על פני מערכת חינוך המפרקת את החברה בישראל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
