newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התפטרות אבי מעוז: הפשיזם נפל בבור ההפרטה

אבי מעוז רצה לשלוט בתוכניות הלימוד החיצוניות כדי "לנקות אותן מהשפעת השמאל והפרוגרס". אבל אז הוא גילה שההפרטה השאירה אותו בלי תקציבים, ובלי תקציבים אין כוח. הימין ניצח את עצמו

מאת:
התפלא לראות שהקופה שלו ריקה. ח"כ אבי מעוז (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

התפלא לראות שהקופה שלו ריקה. ח"כ אבי מעוז (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

במבנה האידיאולוגי של קואליציית הימין הנוכחית אפשר להבחין בשתי מגמות סותרות, ושתיהן מקבלות ביטוי מובהק במערכת החינוך: מצד אחד, הדת והלאומנות חותרות להאחדה תרבותית; ומנגד, הקפיטליזם והליברטריאניזם חותרים להפרטה ולפירוק הממשל המשותף.

כאשר ביקש אבי מעוז לנקות את מערכת החינוך מההשפעה של הקידמה ולחזק את הזהות היהודית כפי שהוא מבין אותה, התברר לו שהכסף לעשות זאת אינו מצוי בידיו, כלומר בידי השלטון המרכזי. התקציבים האלה פוזרו זה מכבר לחשבונות הבנק של בתי הספר, והם משתמשים בהם לפי בחירתם. ובאין כסף, אין כוח השפעה.

שתי המגמות – הדתיות והלאומנות מצד אחד והקפיטליזם מצד שני – הן נצלניות ופועלות לרעת האוכלוסיות המוחלשות והמיעוטים. במקום האחדה ראוי לאמץ מדיניות רב-תרבותית והכללה (inclusion), ובמקום הפרטה וזריקת אחריות יש לבנות מנגנונים של קבלת החלטות משותפת, בתמיכה הדדית מצד דרגי המטה והשטח.

קיצור תולדות אבי מעוז

ההיסטוריה של אבי מעוז בממשלה היתה קצרה, ונמשכה חודשיים בלבד. בסוף דצמבר 2022 הוא קיבל הבטחה לשלוט ביחידה לתוכניות חיצוניות, כלומר תוכניות שמחוץ לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. באותו מועד הוא הגדיר לעצמו יעדים ברורים: הבעיה, להבנתו, היתה "ההשפעה של השמאל, וההשפעה של הפרוגרס הרדיקלי… (ש)חדרה לכל המערכות הציבוריות".

כדי לפתור זאת, הוא תכנן בשלב ראשון "לבדוק מה קורה שם", כלומר במאגר התוכניות החיצוניות. בשלב שני, הוא אמר, "אם למשל אני אמצא ש-90 אחוז מתוכניות הלימודים האלה שייכות לשמאל […], אני אשתדל להגביר את תוכניות לימודים שנמצאים בהן יהדות, שנמצאת בהן מורשת, שנמצאת בהן מסורת, שנמצאים בהן ציונות."

בסוף פברואר 2023 התפטר מעוז מתפקידו והסביר: "גיליתי שאין כוונה רצינית לקיים את ההסכם הקואליציוני ביחס לרשות לזהות לאומית יהודית".

יש כמה תשובות לשאלה מדוע מעוז נכשל. הראשונה היא שלמעוז אין באמת אויב. הוא העצים את "ההשפעה של השמאל" כדי ללכד את שורות תומכיו, אבל השפעה כזאת לא קיימת. ממש כשם שיש מעט מאוד נשות ואנשי שמאל בציבור ובכנסת, כך יש מעט מאוד "שמאל" בתוכניות הלימודים.

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מבקר בבית הספר דתי בתחילת שנת הלימודים, ב-2 בספטמבר 2018 (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

הרוב המכריע של תוכנית הלימוד החיצוניות עוסק בציונות או מורשת. הנשיא לשעבר רובי רבלין בביקור בבית ספר, ספטמבר 2018 (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

הבדיקה פשוטה מאוד: במאגר התוכניות החיצוניות של משרד החינוך רשומות 29,649 תוכניות שונות (נכון ליום פרסום הכתבה). 591 תוכניות תואמות את מילת החיפוש "יהדות", 593 תוכניות עונות למילת החיפוש "מסורת", ו-955 תוכניות למילת החיפוש "מורשת".

לעומת זאת, רק 373 תוכניות נענות למילת החיפוש "שוויון", 161 תוכניות תואמות את מילת החיפוש "דמוקרטיה", 66 תוכניות את המילה להט"ב, ורק תוכנית בודדה אחת עולה כשמילת החיפוש היא "פלסטין".

הכל הולך למכרז

סיבה נוספת לכישלון של מעוז היא שהיחידה לתוכניות חיצוניות, שעליה ביקש לשלוט, אינה קובעת אילו תוכניות ייכללו או ייפסלו מלהיכלל במאגר הממוחשב, שדרכו בוחרות מנהלות ובוחרים מנהלי בתי הספר את התוכניות.

הכללת תוכניות במאגר נעשית באמצעות מכרז, המנוהל על ידי מינהל הרכש הממשלתי, השייך למשרד האוצר. היחידה פועלת לפי חוק חובת המכרזים, "הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו [במכרז]". כמו בכל מכרז, ישנם תנאים שונים למיון הניגשים, כגון ניסיון מקצועי, ניהול ספרי חשבונות כחוק או התחייבות לקיים את החקיקה בתחום העסקת עובדים. מתברר כי "מוצא חן בעיני אבי מעוז" אינו תנאי קביל.

זה לא חדש. שרי החינוך מהימין – נפתלי בנט, רפי פרץ ויואב גלנט – חיפשו בנרות אפשרות משפטית שתמנע מארגונים כגון "שוברים שתיקה" להתארח בבתי הספר. חיפשו, ולא מצאו. הם הבינו מהר מאוד, שכל תנאי שהם יציבו, יפסול קודם כל את ארגוני הימין. למשל התנאי: "פועלים בניגוד למטרות החינוך של מדינת ישראל" פוסל את כל הימין הישראלי, שכן פעולתו נוגדת את הסעיף בחוק המדבר על "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק ולהשקפותיו של הזולת".

בדקה את תפיסות השלום אצל ילדים יהודים ויהודים פלסטינים. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון כניסתה למשרד (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

העבירה את התקציבים לבתי הספר. שרת החינוך לשעבר יפעת שאשא ביטון (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

התקציב לבחירת תוכניות הופרט

סיבה שלישית לכישלון של מעוז נעוצה בכך שלא היה באפשרותו לסבסד בכסף ממשלתי תוכניות מסוימות על פני אחרות, מתוך תקווה שמנהלות ומנהלים יתפתו לרכוש את התוכניות הזולות יותר. כמו המכרז, גם התקציב לרכישת התוכניות כלל אינו נתון בידי היחידה לתוכניות חיצוניות.

את תרגיל סבסוד התוכניות הרצויות לשלטון מפעיל משרד החינוך, למשל, בסבסוד מסיבי של טיולי "מסע ישראלי", שנועדו "לחולל חוויות מפתח ולשנות את זהותם של המשתתפים בו".

אלא שהכסף של מעוז הופרט. במאי 2022 השיקה שרת החינוך דאז, יפעת שאשא ביטון, את תוכנית הגמישות הניהולית (גפ"ן). בתוכנית הוקצו למנהלות ולמנהלי בתי הספר 2.1 מיליארד שקלים ועוד 0.3 מיליארד שקלים לרשויות המקומיות.

בתקציב זה יכולים המנהלים לממן את המענים שהם זקוקים להם בכל בית ספר בנפרד. למשל, רכישת ספרים לספריית בית הספר, הרחבה של מלגות לתלמידים נזקקים, רכישה של ציוד ספורט או ציוד למעבדות, ליווי וייעוץ של מומחים לצוות החינוכי, וכן גם רכישה של תוכניות חינוכיות המופעלות על ידי גורמים חיצוניים.

הבחירה של התוכניות נעשית מתוך המאגר, אולם התקציב שייך לתוכנית גפ"ן ולא למאגר. על כן הבחירה מה לעשות עם התקציב נתונה בידי כל מנהלת ומנהל בנפרד, ולא בידי שום גורם במשרד החינוך או מחוצה לו. הרי זה כל מהותה של הגמישות הניהולית.

המקרה של לימור לבנת

את הכישלון של מעוז אפשר להסביר, כאמור, לאור המתח המובנה באידיאולוגיה של הימין בין מגמת ההאחדה התרבותית-לאומית לבין מגמת ההפרטה הכלכלית. אפשר לראות את הדברים בצורה ברורה במהלכי המדיניות שהובילה לימור לבנת, שרת החינוך הראשונה שכיהנה מטעם הליכוד בשנים 2001 עד 2006.

כפתה ביד אחת, הפריטה ביד השנייה. שרת החינוך לשעבר לימור לבנת (צילום: אורן זיו)

מצד אחד לבנת קידמה את "תוכנית מאה המושגים". על פי תוכנית זאת, נדרשו כל תלמידות ותלמידי כיתות ח' ללמוד בעל פה הגדרות אחידות ומקובעות של מאה מושגים מתחום המורשת, הציונות והדמוקרטיה. ההנחה היתה שכל ילדות וילדי ישראל צריכים לדעת באופן אחיד את הגדרות הלקסיקון שנוסחו עבור מושגים כגון "זמירות ופיוט", "מנחם בגין" או "בתי דין דתיים".

לצד האחדת הדעת הלאומית, הובילה השרה לבנת גם את "ועדת דברת", שחתרה להפרטה ולביזור של מערכת החינוך. בין השאר המליצה הוועדה לפרק את משרד החינוך הממשלתי, ולהעביר את מרבית סמכויותיו למינהלי חינוך אזוריים, "שיקבלו סמכויות ואחריות כוללת על מערכת החינוך באזורם".

במסגרת זאת, הוועדה המליצה שמשרד החינוך יקבע תוכנית לימודים חובה בהיקף של כמחצית זמן הלימודים, בעוד שאר התכנים ייקבעו על ידי המינהלים האזוריים או על ידי כל מוסד חינוכי בעצמו. בפרק שנקרא "גמישות ניהולית" המליצה הוועדה ש-87 אחוז מכספי תקציב המשרד, המוקצה להפעלת מוסדות החינוך, יועברו למוסדות החינוך עצמם (גנים ובתי ספר), וינוהלו על ידם.

אותה גמישות ניהולית, שהתוותה בשנת 2005 השרה לבנת, ויושמה על ידי השרה שאשא ביטון בשנת 2022, היא שהביאה להתפטרותו של מעוז, שכן הוא גילה שלא נותרו בידיו הסמכויות ליצור את האחדה התרבותית שקיווה לה.

שני המהלכים של הימין הם פסולים. ההפרטה פוגעת באוכלוסיות המוחלשות, שנותרות עם פחות כסף; ההאחדה התרבותית פוגעת במיעוטים, שתרבותם אינה מקבלת הכרה.

הדרך הראויה במדינה דמוקרטית היא מערכת חינוך מכלילה המכירה בשונות התרבותית, ומערכת חינוך שיתופית, שבה גורמי המטה והשטח אחראים יחד על פיתוח תוכניות הלימודים, על הערכה ועל תהלכי קבלת החלטות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום לע"מ)

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf