התבוללות, סמים וסרט ערבי: מה ליברלי בעיניך?
לפוצץ את הבועות: האם הליברלים הפלסטינים של חיפה, והליברלים היהודים של תל אביב יכולים להיות שותפים?
בשמאל הפלסטיני, כמו בשמאל הישראלי, תומכים בליברליות. אך עם כל הכבוד לרצון לא להיות אויבים, שלא לדבר על שותפים, השבוע קרו שלושה דברים הממחישים את ההבדלים הגדולים בתפיסת הליברליזם בין שני סוגי השמאל הללו: כתבת "עומק" על הסצינה הפלסטינית-ליברלית בחיפה שהתפרסמה בניו יורק טיימס, הכתבה מעודדת ההתבוללות של המגזין "טיים אאוט", בה ערבים ויהודים מחליפים נוזלי פה מול המצלמות, וגרסת הכיסוי ששחרר הראפר הפלסטיני תאמר נפאר לשירו של הראפר הישראלי טונה, "סרט ערבי", מתוך אלבומו האחרון.
> צפו: קליפ חדש נגד גיוס ערבים לצבא ולשירות לאומי
מתוך הפרויקט "ערבים ויהודים מתנשקים" (צילום: איליה מלניקוב)
נתחיל מהכתבה בניו יורק טיימס. דיאא חדיד, כתבת ממוצא לבנוני המתגוררת כרגע ברמאללה, ראיינה מספר צעירים פלסטינים המתגוררים בחיפה. בכתבתה על המפגשים איתם היא מתארת את הסצינה המתירנית והאווירה הליברלית בה חיים ערביי חיפה הצעירים. הכתבה עוררה הדים רבים בקרב הבירות של שני הריכוזים הליברליים: הפלסטיני בחיפה והיהודי בתל אביב.
אלא שבאופן לא מפתיע לכל מי שמעורה בשתי הקהילות, ההדים היו שונים מאוד. בחיפה התרעמו על העובדה כי הם לא הוצגו כליברלים למרות הכיבוש אלא כליברלים בזכותו, על כך שהכותבת צינזרה את הציטוטים שלהם (או גנזה אותם טוטאלית, כפי שחלק מהמרואיינים טענו לאחר מכן) על פועלם נגד השלטון הישראלי ונגד הכיבוש ונגד העוולות שהם חווים כצעירים ערבים בישראל (ומהווים חלק בלתי נפרד מחייהם), ועל כך שאותה כתבה נושאת מאפיינים אוריינטליסטיים והסברתיים במימדים שהיו גורמים לאדוארד סעיד המנוח להקיא קצת בפה.
במקביל, חלק גדול מהישראלים הליברליים התלהבו מהכתבה וחלקים מהם אף הגדירו אותה כפורצת דרך. וכי למה? כי חיפה הפלסטינית הוצגה כמדליקה, עיר בה צעירים פלסטינים שותים, עושים סקס ומעשנים סמים בחופשיות – ממש כמו במעוז הליברליות הישראלית, תל אביב. בנוסף לכך, ישראלים רבים ביקשו להעלות על נס את העובדה שסוף סוף עיתון אמריקאי גדול מתיחס אלינו, הפלסטינים אזרחי המדינה, כקבוצה בעלת זהות לאומית ברורה, מבלי לדחוף לסיפור שלנו את היחסים עם שכנינו היהודים ודיבורי אוננות על שלום, דו קיום וכל מה שכבר לעוס ומאוס. אלו כמובן הצליחו להתעלם לחלוטין מהמימד האוריינטליסטי והסברתי-תעמולתי של הכתבה, הבא להלבין את הכיבוש ולתאר מציאות מעוותת ושקרית. כלומר, התעלמות מוחלטת ממה ש"שותפתם" הליברלית, חיפה, טוענת שקורה ושחשוב.
המקרה השני הוא פרויקט הנשיקות של טיים אאוט. על פניו, כליברלים, פלסטינים או יהודים, אין בכתבה דבר האמור לעורר אנטגוניזם. מה יכול להיות רע באנשים שונים, לפעמים גם מאותו מין, המתנשקים? אלא שגם כאן התעוררו הדים רבים, וגם הם מאוד שונים בקרב שתי הקהילות. בעוד היהודים תמכו ביוזמה של טיים אאוט, חלק גדול מהערבים החילונים בחרו להתעלם מההקשר והאווירה שגרמו למגזין לבצע צעד זה ואף העבירו ביקורת על הערבים המשתתפים בה לפיה נוח וקל לצד הפריביליגי והחזק (הכובש) להגיד כי אהבה היא תשובה לגזענות, דיכוי ואלימות פושעת על בסיס לאום. הסיפור הזה משרת אותו יותר מאשר את המדוכא, שלא מרוויח מכך כלום.
בעוד שאפשר להבין את הביקורת הפלסטינית ומהיכן היא מגיעה, הפעם, בניגוד למקרה של הכתבה על חיפה, היא קצת חוטאת בכך שהיא מתעלמת מההקשר של הכתבה (בנט והאיסור על לימוד הספר "מעודד ההתבוללות"). כלומר, הביקורת של חלקים גדולים בחברה הערבית המשתייכים לליברליזם הפלסטיני בחרה שוב לחזור לאזור הנוחות ולהתקרבן, תוך התעלמות מוחלטת מהניסיון של הצד השני להיאבק בהחלטות שר החינוך ובאווירת הגזענות הפושה במדינה.
מה שמוביל אותנו למקרה השלישי. גילוי נאות לפני שממשיכים: תאמר נפאר הוא אחד האנשים הקרובים אלי ביותר. ועוד, לדעתי גם הראפר טונה הוא הראפר הישראלי הטוב ביותר כיום. ולמרות זאת, למרות הרצון לאהוב את כל האלבום האחרון של טונה, המעולה ברובו, אי אפשר שלא לנוע באי-נחת כשמאזינים לשירו מתוך האלבום, "סרט ערבי" (ראו כאן למטה), על האלמנטים האוריינטליסטיים שבו, למרות אווירת השחרור, הליברליות והפארודיה הבאים לידי ביטוי גם בשיר וגם בקליפ. כנראה שהפערים בינינו כל כך גדולים עד שאפילו קשה לייצר פארודיה, למרות כל הרצון הטוב, מבלי לפגוע. הצד הישראלי לא מודע מספיק לפריבילגיות שבו, ולא מבין שקשה לעשות פארודיות על הצד השני מבלי לפגוע.
התשובה הפלסטינית של תאמר נפאר (ראו את הקליפ הבא), מגלמת בתוכה את הליברליזם הפלסטיני כפי שהוא אמור להיות, כולל את כל תחומי החיים. למשל, נפאר שר: "וחיאת סעידה ואליק תני לי / לחפש פמיניזם היהוד תקועים בתני לי / מתייחס לאישה כמו פרטנר ולא פלז׳ר", או "אתם עושים היפ הופ מסטריפ קלאב ואני מגאזה (עזה) סטריפ".
למרות שהגרסה של נפאר לא מכוונת כתגובה לטונה, אלא בעיקר לראפרים ישראלים גרועים המסיתים את מעריציהם להרביץ לשמאלנים, היא ממחישה את הקשר ההדוק בין עקרונות הליברליזם (פמיניזם, שוויון, חילוניות וכו׳) ובין הצורך הבסיסי שלנו להמשיך ולהיאבק בכיבוש ובדיכוי עם כל צעד קטן שאנו עושים, מה שנעלם מהליברליזם הישראלי פעמים רבות מדי. אגב, ברגע שאנו כיוצרים פלסטינים יוצאים בהצהרה פוליטית, אותו ליברליזם גם נוטה להתיחס אלינו, במקרה הזה אל תאמר נפאר, כקולקטיב בלבד – ובוחר להתעלם מהאנדיבידואל וכשרונו. אך זהו נושא לפעם אחרת.
כדי לבנות שותפות אמיתית בין שני המחנות, בין הליברליזם הפלסטיני לזה הישראלי, בין חיפה הפלסטינית לתל אביב היהודית, על הצד הישראלי להבין כי רגישות ומודעות פוליטית לעוולות הכיבוש רבות השנים היא הכרח שלא ניתן לוותר עליו, מאחר והיא מתקיימת בכל צעיר פלסטיני ליברלי ומודע. על הצד הישראלי לקבל את ערכי הליברליזם הפלסטיניים במלואם, להבין כי את המאבק בגזענות אמור להוביל בראש ובראשונה הצד הפלסטיני, ועל האחרון להבין כי התקרבנות יתר והשלכת כל העוולות בחברה שלו על הכיבוש ואל-יאהוד, תוך אטימות מוחלטת וחוסר רצון לראות את הצד השני וצרכיו, לא יוביל את החברה שלו לשום מקום. אולי מקסימום לעוד כתבה "מקוממת" בטיים אאוט.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
כאן אפשר להצטרף
לתמיכה – לחצו כאן
