השיטה: כך משתלטים המתנחלים והמדינה על אדמות פלסטינים
הונאה וזיוף מסמכים, תפיסות אדמות לצרכי "ביטחון", תפיסות "זמניות" או "לצרכי ציבור", חוקים עותמאניים מוזרים, גיבוי של בג"ץ, אלימות ועבריינות. אלה הם הכלים שמשמשים את מפעל ההתנחלויות של המדינה כבר עשרות שנים במערכה לנישול
כותב אורח: דרור אטקס
גם בתשיעי לפברואר של שנת 2004, עבד אל לטיף חסן סמארין, תושב הכפר בורקא, הבנוי על שלוחה הררית, קילומטרים בודדים מזרחית לרמאללה, התעורר לפני עלות השחר. לאחר שהתפלל כהרגלו את תפילת השחר ושתה שתי כוסות תה מתוק שבתוכן שחו עלי נענע דשנה, שאמורות היו לפוגג במעט את צינת הבוקר החורפי, ארז את מעט בגדיו אל תוך המזוודה החדשה שבנו הצעיר ביותר – בן ה-78 באותה עת – קנה לו יום קודם לכן בכפר דיר דבואן הסמוך.
הנסיעה לרמאללה, ומשם לגשר אלנבי ומשם במעבר הרגלי שבין אשנבי הצד "הישראלי" והצד הירדני של הגבול, הותירה אותו תשוש. כה תשוש, עד שהנסיעה בת השעה וחצי מגשר אלנבי לשדה התעופה על שם המלכה עליאא מדרום לעמאן, חלפה עבורו כהרף עין, שכן הוא ישן במהלכה שנת ישרים. הוא התעורר רק לאחר שהנהג, אותו עבד אל לטיף זיהה מייד עם עלייתו למונית השירות (בשל דרך הגייתו את האות כ'), כמי שמוצאו מאחד מכפרי נפת טולכרם, טילטל את כתפו באדיבות תקיפה, והודיע לו שהנסיעה תמה וביקש את עשרת הדינרים עבור הנסיעה.
אך למרות העייפות הרבה ואלפי הקילומטרים שעוד היו לפניו, עבד אל לטיף לא שקל ולו לרגע לסגת מתוכנית מסעו. לא איש כמוהו, שכבר ראה הכל, יירתע מיום וחצי של נסיעה. הוא הרי היה בן 37 או 38 (מי יודע? הרי תעודות לידה לא הנפיקו לאמו שילדה אותו במערה בה הוריו חיו כאשר נולד), כאשר התורכים סולקו על ידי הבריטים, בשלהי שנת 1917. בן 67 היה כאשר הבריטים עזבו וחיילי הלגיון הירדני הגיעו לקראת אמצע שנת 1948. ובן 86 כאשר ראה את אותם ירדנים ניגפים מפני הישראלים בשנת 1967.
> מי מקבל יותר כסף מהאיחוד האירופי: השמאל או הכיבוש?
אל השלטון הישראלי, אשר במחיצתו הוא בילה כמעט שליש ממניין שנותיו, הוא כבר התרגל. בינו לבין עצמו הוא אפילו העריך מדי פעם – באופן מוזר משהו – את הצ'ומוד העקשני של ה"מוסתוטנין" (המתנחלים). אפילו אל נוכחותם של שכניו החדשים, אלו שכ-18 חודש קודם לכן הגיעו לגבעה ממול והתגוררו במה שנראה לו מרחוק כקוביות פלסטיק לבנות, הוא כבר התרגל. זאת למרות שהשם אותו העניקו למקום, "מג'רון" או "מג'נון" נשמע לו מוזר, וגם על אף העובדה שהמשאיות של השכנים פרקו והניחו חלק מאותן קוביות פלסטיק מוזרות, בין היתר גם על החלקה הגדולה בת 23 הדונמים אותה הוא ירש מאביו, לאחר שזה מת בשנת 1897.
38 שעות אחר שיצא מביתו, נחת עבד אל לטיף בנמל התעופה הבנילאומי של לוס אנג'לס. כשעתיים מאוחר יותר הוא כבר היה במלונו בעיירה טוסטין במחוז אורנג' – אחד מפרבריה הדרומיים של לוס אנג'לס. יום למחרת הגעתו, הינו ב-12 לפברואר, עשה עבד אל לטיף נמרצות את דרכו למשרד דואר קטן במרכז העיירה, שם חיכה לו הנוטריון הפקיסטני החביב ד.ק שאה שניהל את המקום.
הפגישה בין השניים היתה קצרה ועניינית. עבד אל לטיף הזדהה בפני הנוטריון היעיל וחתם בפניו על יפוי כח בלתי חוזר שבו העניק את כל זכויותיו בחלקת הקרקע שהירדנים בשנת 1957 רשמו בספרי הכפר כחלקה 26 בגוש 23, לחברת "אל וטאן". עבד אל לטיף, כמו רוב בני דורו, אומנם לא ידע לקרוא ולכתוב, אבל לשרבט באופן מגושם את חתימתו הוא למד מאחד מניניו, שחזר באחד הימים מוקדם מבית הספר והחליט לקחת את עניין החתימה של אבי סבו כאתגר אישי. מאותה סיבה עבד אל לטיף גם לא שם לב שעל יפוי הכח הבלתי חוזר עליו הוא חתם, שמו נכתב עם מספר טעויות ואף לא צוין עליו מה הוא הסכום אותו הוא קיבל עבור 23 הדונמים שלו. כך או כך, לאחר מספר דקות עבד אל לטיף שהיה בן ה-125 באותה עת, יצא מבסוט ממשרדו של הנוטריון שאה, ונעלם בלא להותיר עקבות בסאונה של העיר השנייה בגודלה בארה"ב.
יש שופטים בירושלים
סביר כי לא רק חדי העין ודקי ההבחנה מבין קהל הקוראים הנכבד, הספיקו בשלב זה של הסיפור להסיק כי סיפורם של עבד אל לטיף, ד.ק שאה וחברת "אל וטאן" המתואר כאן, "לא היה ולא נברא אלא משל היה", אם להיתלות בדברי חז"ל באשר לאמיתותו ההיסטורית של ספר איוב. אגב, את הסיפור המלא של האופן שבו ניסו מתנחלי המאחז מגרון בסיוע המועצה האזורית בנימין ואמנה, להשתלט על אותה חלקה של עבד אל לטיף, שבמציאות נאסף אל אבותיו בכפרו בורקא בגיל 80 בשנת 1961, (43 שנים קודם ל"ביקורו ההיסטורי" בקליפורניה), ונקבר תחת עץ הזית בבית הקברות המקומי, ניתן לקרוא כאן.
סיפור זה אינו אלא אחד מתוך כמה עשרות סיפורי זיוף בהם נתקלתי במהלך עבודתי בגדה בשנים האחרונות. שמות "המוכרים", "הקונים" והמקומות בהם "העסקאות" "נעשו" משתנים ממקרה למקרה, אבל בחלק לא מבוטל מהמקרים, אותה חברת מתנחלים בבעלות המועצה האזורית בנימין ו"אמנה" – הקרויה למרבה האירוניה המרושעת "אל וטאן" (המולדת) – היא זו שהיתה מעורבת במעשי המרמה. למותר לציין כי עד כה, למרות ששמות האנשים המעורבים מוכרים היטב למשטרה, אף לא אחד מהם הועמד לדין, וחגיגת זיופי הרכישות (במיוחד של קרקעות הסמוכות להתנחלויות הנמצאות בין גדר ההפרדה והקו הירוק), נמשכת.
לא היה זה מקום להידרש לעניין זיופי רכישות הקרקע בגדה, אילולא הם היו בגדר "היוצא מן הכלל המעיד על הכלל". אחרי הכל, הרוב המוחלט מבין אדמותיה השדודות של הגדה המערבית שהועברו לידי מתנחלים, לא נקנו מעולם על ידי מתנחלים ורכישתם אף לא זויפה. לא היה צורך בכך. מדינת ישראל המציאה ומיסדה במהלך השנים מספר כלים רשמיים שבאמצעותם מהלך הנישול וההשתלטות נעשה ביעילות רבה הרבה יותר:
> תמיד חלמתם לנפוש במאחז לא חוקי ללילה אחד? חפשו ב-AirBnb
הראשון מבין אותם כלים, הוא מה שנקרא "תפיסת אדמות לצרכים צבאיים". במהלך קצת למעלה מהעשור הראשון לאחר 1967, מפקדיה הצבאיים של הגדה המערבית חתמו על עשרות צווי תפיסה לצרכי בטחון שבאמצעותם הוקמו למעלה מ-40 התנחלויות, על עשרות אלפי דונם שהיו בעלות של תושבים פלסטינים.
צווי התפיסה הללו הוגדרו על ידי הרשויות הישראליות כ"צורך בטחוני", תוך התבססות על הטענה ששופטי בג"צ אימצו, שהמתנחלים עשויים לסייע לצה"ל לשלוט בשטח שאוכלוסייתו המקומית עוינת". בעלי הקרקעות הפלסטינים שהיו ערים כמובן לפארסת הטיעון הביטחוני הזה, עתרו כנגד צווי התפיסה המופרכים, ובג"צ מצידו עשה בעקביות ובחריצות את אשר היה מוטל עליו לעשות ודחה את העתירות. בכך נפתחה הדרך בפני הבולדוזרים לעשות את מלאכתם והופ – התנחלות חדשה באה לעולם.
פסטיבל תפיסות הקרקע "לצרכי בטחון" היה יכול מן הסתם להימשך עוד הרבה שנים, אלמלא מתנחלי גרעין "אלון מורה" היו מתעקשים לומר לבג"צ את האמת, בעתירה שהוגשה נגד תפיסת הקרקע שהתנחלותם הוקמה עליה. בתשובתם לעתירה המוכרת בשמה בג"צ אלון מורה, טענו המתנחלים בכנות ובניגוד לעמדתה הרשמית והשקרית של המדינה, כי ההתנחלות כלל אינה מוקמת לצרכי בטחון, אלא מטעמים אידיאולוגיים. וכן, שלא מדובר כלל בהתנחלות "זמנית" כפי שהמדינה טענה בבג"צ, על מנת לאפשר לו להמשיך ולהמחיז את פרודית "הביקורת השיפוטית" שהועלתה בהצלחה כה רבה במהלך העתירות כנגד תפיסות קודמות.
כך קרה, שבניגוד לציפיותיהם המקוריות של כל הצדדים המעורבים, בג"צ נאלץ לבטל את צו תפיסת הקרקע לצרכי הקמת אלון מורה, וראש הממשלה מנחם בגין יצא בהכרזתו המפורסמת כי "יש שופטים בירושלים" וכי המדינה תפנה את ההתנחלות הסוררת. כך נסוגה המדינה באופן רשמי מפרקטיקת התפיסות הצבאיות לצרכי הקמת התנחלויות, אך למעט פינויה של ההתנחלות אלון מורה עצמה, המדינה לא נדרשה מבג"צ וכמובן גם לא התנדבה מרצונה הטוב, לפנות את כל ארבעים ומשהו ההתנחלויות שהוקמו באותו אופן בעשור שקדם לפרשייה זו.
התאדות שלטון החוק
במקביל לשימוש הסיטוני בצווי התפיסה לצרכי בטחון, עשתה ישראל שימוש גם בצווי הפקעה ל"צרכי ציבור" לשם הקמת התנחלויות. מדובר במעלה אדומים שלמענה הופקעו כ-28 אלף דונם מאדמות הכפרים מזרחית לירושלים, ובהתנחלות עפרה שלמענה המדינה הפקיעה כ-300 דונם שהופקעו לראשונה עוד בשנת 1966, על ידי הצבא הירדני לשם בניית בסיס צבאי.
מה שבגין לא טרח לציין בהכרזתו המפורסמת, הוא כי חוץ משופטים היו באותה עת בירושלים גם כמה פקידים תחמנים, גם הם בעלי השכלה משפטית. אותם תחמנים שהכירו את חוקי האדמות התורכים שחוקקו במהלך הרפורמות הארגוניות במחצית השנייה של המאה ה-19, ידעו שחוק האדמות התורכי מחייב עיבוד רציף של הקרקע על מנת לשמור על זכות עיבודה, וכי קרקע שאינה מעובדת במשך שלוש שנים רצופות, חוזרת לרשות אוצר המדינה. על סמך מצב זה, פיתחו הרשויות הישראליות תיאוריה משפטית נפתלת שמאפשרת להן לטעון ששטחים בהיקף של אולי כשני מליון דונם ואולי אף למעלה מכך, הם "אדמות מדינה".
האמת היא שאיש כיום אינו יודע כמה "אדמות מדינה" יש באמת ברחבי שטח סי של הגדה המערבית, מכיוון שרובם הגדול של אותם שטחים לא מעובדים או "מעובדים למחצה", מעולם לא הוכרזו על ידי ישראל באופן רשמי כ"אדמות מדינה". אם נתייחס רק לשטחים שישראל אכן הכריזה עליהם כאדמות מדינה עד כה, אזי מדובר בכ-700 אלף דונם אשר כולם למעט חריגים מועטים ומצומצמים ביותר בהיקפם, הועברו עד היום לשליטתם של המתנחלים.
התפיסות, ההפקעות וההכרזות היו שלושת האמצעים הרשמיים המרכזיים שבאמצעותם ישראל השתלטה על האדמות שהוקצו למתנחלים רשמית. אך בנוסף להם קיים אמצעי אחד חשוב נוסף שישראל עשתה ועושה בו שימוש נרחב על מנת להשתלט על עשרות רבות מאוד של אלפי דונם מאדמות הגדה: האמצעי הוא הפרת חוק שיטתית וממוסדת שמתבצעת בחסות וסיוע של המדינה.
תרומתה של המדינה לתופעה זו, היא הן באמצעות מימון ההשתלטויות – המועבר לרוב או באמצעות החטיבה להתיישבות או באמצעות המועצות האזוריות והמקומיות – והן באמצעות הימנעות גורפת מאכיפת חוק כנגד מתנחלים פרטיים וגופים ממוסדים המשתלטים על אדמות שאף הרשויות הישראליות מכירות בהן כאדמות פלסטיניות פרטיות שלכאורה יש להגן עליהן מפני פלישות.
מדובר בתופעה שההגדרה היאה לה היא "התאדות מערכת שלטון החוק". התאדות זו אינה מקרית ואינה נקודתית. מאחוריה ניצב רציונל ברור הנמשך מזה עשרות שנים כחוט השני השזור לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. שלטון החוק "מוקרב" לטובת הגשמת האינטרסים הטריטוריאליים של מפעל ההתנחלות.
דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן