"השכונה שלי היתה אחת מהיפות בעזה. כל מה שנותר זה הריסות"

"ייקח שנים לבנות מחדש". פלסטינים חוזרים לג'באליה אחרי הכניסה לתוקף של הסכם הפסקת האש, ב-19 בינואר 2025 (צילום: עומאר אל-קטאא)

ברגע שהסכם הפסקת האש בעזה נכנס לתוקף ביום ראשון, 19 בינואר 2025, חמזה עותמן חשב על דבר אחד בלבד: ללכת לראות אם ביתו עדיין עומד.

עותמן, בן 22, סירב לעזוב את שכונת פאלוג'ה במחנה הפליטים ג'באליה במשך יותר משנה – גם אחרי שנפצע בהפצצה ישראלית, שבה נהרגו אימו ואחיו, כשמכרו ממתקים בדוכן מול ביתם במאי. אך באוקטובר, כשהכוחות הישראליים הגבירו את המתקפות על צפון הרצועה והתקרבו לשכונה שלו, עותמן החליט שאין לו ברירה אלא לברוח דרומה, לעיר עזה, עם משפחתה של דודתו.

עותמן ידע שקיים סיכוי גבוה שביתו נפגע. מחנה ג'באליה היה אחד מהמוקדים העיקריים של קמפיין ההשמדה בן 100 הימים בצפון רצועת עזה. אבל ההרס שגילה כשחזר למקום היה מעבר לכל מה שדמיין לעצמו. "כשהגעתי לשכונה שלי, לא יכולתי אפילו לזהות איפה עמד ביתי", הוא אמר למגזין 972+. "כל השכונה הושטחה לחלוטין".

עותמן לא הצליח לדבר במשך כמה שעות אחרי שגילה שביתו הפך לערימת הריסות. משפחתו, שמונה 14 נפשות, אינה רק עקורה כעת אלא גם חסרת בית. "הייתי אדם ביתי", סיפר עותמן. "הזמן האהוב עלי ביום היה כשישבתי בסלון ודיברתי עם אימי. עכשיו גם הבית וגם אימי אינם".

אחרי שהתגבר על הזעזוע הראשוני, עותמן הלך לבתים של דודתו ודודו, וגילה שגם הם נהרסו לגמרי. "הלכתי לבדוק את הקברים של אימי ואחי בבית הקברות בפאלוג'ה, ואפילו עליהם עבר בולדוזר", הוא אמר.

אביו של עותמן, רופא במקצועו, נסע למצרים ב-2 באוקטובר 2023 כדי להשתתף בכנס רפואי, ונאלץ לשהות שם כבר 15 חודשים, אחרי שישראל ניתקה את רצועת עזה מהעולם בעקבות התקפת חמאס כמה ימים לאחר מכן. האב המתין בציפיה לעדכונים בדבר מצב הבית אחרי כניסתה של הפסקת האש לתוקף, אך עותמן היסס לספר לו על היקף ההרס, מחשש שזה יגרום לו לסערת רגשות.

"לאבא שלי יש מחלת לב והותקן לו סטנט", הסביר עותמן. "חדשות רעות גורמות להידרדרות משמעותית במצב בריאותו. הוא פרץ בבכי כשסיפרתי לו לבסוף שהבית הופצץ".

בינתיים, עותמן ומשפחתו הקימו אוהל על הריסות ביתם, ומתכוונים לגור בו עד שיוכלו לבנות מחדש את הבית. ברגע שייפתח מעבר רפיח, עותמן מתכנן לנסוע למצרים לבקר את אביו ולהתחיל לימודי תואר במשפטים.

"עזה היתה יפהפיה, ועכשיו ייקח שנים לבנות אותה מחדש", הוא אמר. "אני מתכוון לנסוע, אבל אחרי השיקום אחזור".

"לא יכולתי למצוא את גופותיהם של שני בניי"

פלסטינים רבים, שנעקרו מצפון הרצועה לעיר עזה בחודשים האחרונים, התחילו לחזור לבתיהם מאז הפסקת האש – רק כדי לגלות שלא ניתן לזהות את הבתים בגלל ההפצצות, השריפות או ההריסות שביצעו הכוחות הישראליים. משפחות צריכות לחפור בהריסות בניסיון לאתר חפצים אישיים, או שרידים של אהובי ליבם שנהרגו בהתקפות, כדי להביא אותם לקבורה ראויה. את חלק מההרוגים ניתן לזהות לפי בגדים שלבשו. מאחרים נותרו רק עצמות.

עבדולכרים עומאר, בן 31, היה להוט לחזור לביתו באל-צפתאווי, ליד ג'באליה, כאשר הפסקת האש נכנסה לתוקף. גם הוא נעקר מביתו מאז תחילת אוקטובר 2024, והתגורר בבית של קרוב משפחה במחנה הפליטים שאטי שבעיר עזה. לאחר שקרוב משפחה אמר לו שביתו עדיין עומד, עומאר לקח את מעט החפצים שעוד נותרו לו ומיהר ללכת לשם, בתקווה לנקות את הבית לפני ששאר המשפחה תחזור.

"חשבתי שהבית יהיה מכוסה באבק מההפצצות", אמר עומאר למגזין 972+. "אבל כשהגעתי אליו, אחרי שנאבקתי כדי לעבור ברחובות מלאי ההריסות, גיליתי שהבית נפגע קשות מפגזים ולא ניתן לגור בו. השכונה שלי, שהיתה אחת מהיפות ביותר בצפון רצועת עזה, היא עכשיו ערימה של הריסות".

30 מבני משפחתו צפויים לחזור מדרום הרצועה לעיר עזה השבוע, לפי תנאי הפסקת האש, ועומאר מנסה נואשות למצוא בית להשכרה שבו יוכלו לגור. אבל כמעט כל הבתים באזור תפוסים או הרוסים. "ניסיתי להקים מחסה מאולתר באמצעות כיסוי פינה בבית שלי ביריעות ברזנט, שיגנו עלינו מהקור ומכלבים משוטטים", הוא הסביר. "זה כל מה שניתן לעשות נכון לעכשיו".

חסן סאלח (שביקש להתראיין בשם בדוי מחשש לביטחונו), אב לשבעה בן 61 שנעקר ממחנה הפליטים ג'באליה לשכונת שיח' רדואן בעיר עזה, איבד שני בנים, שנהרגו בהפצצה ישראלית בנובמבר 2024 בזמן שבדקו את מצב ביתם במחנה. "שכן אמר לי שראה אותם הולכים לכיוון הבית זמן קצר לפני שהפצצות אינטנסיביות הרסו את השכונה", הוא סיפר.

סאלח חיכה להפסקת האש כדי ללכת לחפש את גופותיהם, או מה שנותר מהן, ולהביא את בניו לקבורה, אבל לא באמת האמין שתהיה עסקה. "ישראל מחבלת במשא ומתן ומאשימה את חמאס [בחבלה] כל השנה, כאשר הם אלה שאינם מוכנים להתחייב להפסקת אש", הוא אמר. "הם תכננו להרוס את עזה ולגרש אותנו לסיני, אבל תוכנית האלופים נכשלה".

ביתו בן שבע הקומות של סאלח כבר נפגע קשות לפני המצור על צפון רצועת עזה, אבל הוא הצליח להמשיך לגור בו עם משפחתו המורחבת, עד שנאלץ לברוח תחת הפגזות עזות באמצע אוקטובר. כשחזר למקום בתחילת השבוע שעבר, "לא הצלחתי למצוא את גופותיהם של שני בניי, וכל הבית שלי נהרס עד היסוד. התפללתי לאלוהים שייתן לי סבלנות".

סאלח לא יודע לאן ללכת, כשמשפחתו המורחבת תחזור מהדרום, ולא הצליח עד כה למצוא מקום מגורים הולם להשכרה. "אני צריך מקום שבו אוכל להגן על משפחתי, כולל שמונת נכדי שאיבדו את אביהם, מהקור, מהגשם, מהאבק ומהפחד", הוא אמר.

"כל העולם נטש אותנו"

מאז שנכנסה הפסקת האש לתוקף, תושבי הערים הצפוניות ההרוסות ג'באליה, בית חאנון ובית לאהיא מבלים את הימים בפינוי הריסות הבתים שלהם. חלקם מקימים אוהלים במקום שבו היה ביתם וישנים שם, ורובם חוזרים למקלטים המאולתרים שלהם בעיר עזה לפני השקיעה. מכיוון שהרחובות מלאים בהריסות והתשתיות בצפון קרסו לחלוטין, קשה מאוד למצוא מי שתייה נקיים ודרכי מעבר בטוחות.

יוסיף יעקוב (שם בדוי), מומחה לבריאות הנפש בן 48, מיהר ללכת צפונה ממזרח העיר עזה כדי לבדוק מה מצב הבתים של שלוש אחיותיו – שתיים מהן מבית לאהיא והשלישית מג'באליה – שברחו באוקטובר ושהו איתו ועם משפחתו מאז.

התנאים היו קשים: "אנחנו 42 איש בבית של 111 מ"ר", הוא סיפר. "אחת מאחיותיי ישנה עם משפחתה על רצפת המטבח, כי אין מקום". יעקוב אמר למגזין 972+ שהבעלים של שתיים מאחיותיו נהרגו בהפצצות, "אז רציתי לבדוק אם הבתים ניצבים במקומם. התאכזבתי לגלות ששלושתם נהרסו לגמרי".

כמו כל הפלסטינים שנאלצו לשרוד ג'נוסייד ב-15 החודשים האחרונים, יעקוב היה נואש להפסקת אש. אבל בניגוד לרבים אחרים, שהלכו לחגוג את מסירת החטופות הישראליות לצלב האדום, ליעקוב אין שום חשק לחגיגות, והוא מרגיש מרוסק לנוכח כל מה שאיבד.

"מעולם לא כעסתי בחיי כמו בזמן שראיתי אותם חוגגים", הוא אמר. "אני תוהה איך הם מעיזים לחגוג אחרי כל הקורבנות שהקרבנו במהלך המלחמה. כשרואים את הסרטונים האלה, בעולם חושבים שעזה לא הושפעה מהמלחמה. הם לא מבינים שהטילים שחמאס שיגר על ישראל לא מתקרבים אפילו לכוח ההרסני של הטילים הישראליים.

"אחרי שראיתי את ההרס בצפון, בכיתי על כך שכל העולם נטש אותנו. אם היה לנו ניצחון כלשהו במלחמה בת 15 החודשים האלה, זה רק שנשארנו בחיים".

אחמד אחמד הוא שמו הבדוי של עיתונאי מהעיר עזה, שביקש להישאר בעילום שם מטעמי ביטחון. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס