newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בתוך המצור על צפון עזה: "המוות מחכה מעבר לכל פינה"

במשך כמעט שלושה שבועות מנהל הצבא מערכה אכזרית בג'באליה ובית לאהיא. הניצולים מתארים סיוט בלתי פוסק ומחזות אפוקליפטיים: גופות מפוזרות ברחובות, מקלטים עולים באש, ומאות לכודים בבתי חולים שכמעט לא מתפקדים

מאת:
פלסטינים בורחים מבית לאהיא לעיר עזה, ב-22 באוקטובר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)

"אנחנו רק מחכים למוות שיגיע, או לנס". פלסטינים בורחים מבית לאהיא לעיר עזה, ב-22 באוקטובר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)

במשך כמעט שלושה שבועות, הצבא הישראלי מנהל את אחת מהמערכות האכזריות וההרסניות ביותר של המלחמה בצפון רצועת עזה. תושבי ג'באליה, בית לאהיא ובית חאנון חיים תחת מצור חסר רחמים, ללא מזון או מים, נעדרים כל אשליה של ביטחון. הניצולים מתארים סיוט בלתי נתפס: הפצצות מהאוויר והפגזות בתדירות גבוהה עד כדי כך שגופם אינו מפסיק לרעוד.

במבצע הצבאי, שהחל בשעות הבוקר המוקדמות ב-6 באוקטובר, נהרגו לפחות 640 פלסטינים, נכון ל-21 באוקטובר. מאז היו עוד כמה תקיפות, שבהן נהרגו עוד כמה עשרות בני אדם, והיום (שלישי) דווח על תקיפה נוספת בבית לאהיא, שבה הופצץ בניין מגורים ונהרגו 93 בני אדם. רבים באזורים הנצורים מתארים מחזות אפוקליפטיים של גופות מושלכות ברחובות, כשצוותי הרפואה אינם יכולים לפנות אותן בגלל ההפצצות המתמשכות.

בשבוע שעבר, הצבא פרסם סרטונים שמראים חיילים מקבצים פלסטינים שהסתתרו במחנות עקורים, ומכריחים אותם לברוח דרומה לכיוון העיר עזה. באונר"א (סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים) מעריכים כי כ-20 אלף אנשים נעקרו בכוח מג'באליה רק ב-18 באוקטובר. תמונות שפרסמו חיילים ישראלים ברשתות החברתיות מעידות כי הצבא הצית מחסות שבהם מצאו פלסטינים מקלט כדי למנוע מהם לחזור למקום.

ביום רביעי שעבר התפרסמו סרטונים שמציגים חיילים מצעידים עשרות גברים פלסטינים בג'באליה באיומי רובים, כשהם מכוסי עיניים ואזוקים; ככל הנראה, העצורים נלקחו למרכזי מעצר בתוך ישראל, שכבר פורסמו לגביהם עדויות על התעללות ועינויים בעצירים.

המתקפה על צפון עזה פגעה קשות בתפקוד בתי החולים באזורים הנצורים. בסוף השבוע פשט הצבא על בית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא, ועצר חלק גדול מאנשי הצוות הרפואי.

ד"ר מוחמד סלחה, מנהל בית החולים אל-עוודה בג'באליה, אמר למגזין 972+ בשבוע שעבר כי המצב במקום הוא "קטסטרופלי". לדבריו, כ-180 אנשים – צוות רפואי, חולים ומשפחות עקורים – היו לכודים בבית החולים, כשהצבא מפציץ את האזורים הסמוכים. "אנחנו רק מחכים למוות שיגיע, או לנס", הוא אמר.

"לא נשאר לנו דבר כדי לטפל בפצועים ובחולים", אמר סלחה. "אנו מתקשים לספק אף צרכים בסיסיים כמו מים ותרופות, והגנרטור של בית החולים פועל על טיפות הדלק האחרונות שלו. אם הגנרטור יפסיק לפעול, ימותו אלה שמחוברים למכונות הנשמה".

ד"ר מרואן אל-סולטן, מנהל בית החולים האינדונזי בבית לאהיא, תיאר מצב דומה. "טנקים ישראלים מקיפים את בית החולים מכל הכיוונים, וכמה כלי רכב מוצבים בשעריו", הוא אמר. ב-19 באוקטובר, משרד הבריאות העזתי דיווח שהכוחות הישראלים הפציצו את הקומות העליונות של בית החולים, אף שהיו בהם יותר מ-40 חולים וצוות רפואי. יומיים לאחר מכן, חיילים הציתו בית ספר סמוך, וגרמו לשריפה שהגיעה לגנרטורים של בית החולים ועצרה את אספקת החשמל, כך שפעילות בית החולים הושבתה.

למרות דרישת הצבא לפנות את בית החולים, אל-סולטן אמר שהוא ועמיתיו מסרבים לעזוב. "יש 45 אנשים לכודים בבית החולים, 15 אנשי צוות ו-30 חולים", הוא הסביר. "חולה אחד כבר מת בגלל הפסקת החשמל והמחסור באספקה של ציוד רפואי. החשמל הופסק לגמרי, וכוחות הכיבוש מסרבים לאפשר את הפעלת הגנרטורים. זה מסכן את חייהם של החולים, בעיקר את חיי החולים הפגיעים ביותר".

"מה שקורה עכשיו הוא לא מלחמה – זה רצח עם"

נביל אל-ח'טיב, בן 57, ומשפחתו הסתתרו בבית ספר של אונר"א בבית לאהיא כשישראל התחילה להפציץ את האזור ב-6 באוקטובר. "חשבנו שבית הספר הוא מקום בטוח", הוא אמר. להפתעתם, מצאו עצמם תחת אש כבדה. רסיסים עפו לכיוונם, ופצעו קלות שמונה מילדיו ונכדיו של אל-ח'טיב.

"חשבנו שלא נשרוד את זה", סיפר אל-ח'טיב בקול רועד. "הכל היה מלא עשן. הבת הקטנה שלי פחדה מאוד ולא הסכימה לעזוב אותי. החזקתי אותה חזק, ואמרתי לה שזה עוד מעט ייגמר, אפילו שלא הייתי בטוח שזה נכון. זה היה הלילה הארוך ביותר בחיינו".

בבוקר היתה הפסקה קלה של 15 דקות בהפגזות, והמשפחה ניצלה אותה כדי לברוח. "הרמנו את הילדים, לקחנו את כל מה שהצלחנו לשאת וברחנו", סיפר אל-ח'טיב. "עזבנו הכל מאחור – התרופות שלנו, החיים שלנו כפי שהכרנו אותם עד כה. אבל היה לנו זה את זה. זה הכי חשוב". הדרך שבה ברחו נסגרה זמן קצר לאחר מכן, ורבים נותרו לכודים מאחור.

המשפחה הצליחה למצוא מקלט בכיתה קטנה בבית הספר אבו זייתון ליד מחנה הפליטים א-שאטי, דרומית לג'באליה. "עכשיו אנחנו בעיר עזה, אבל אין בכך הקלה", אמר אל-ח'טיב. "אני רואה אנשים שכבר איבדו הכל: את בתיהם, את המשפחות שלהם, איברים מגופם. כל מה שנשאר זה הרצון לנשום, להישאר בחיים עד ההפצצה הבאה".

בילאל סאלם, צלם עיתונות שמתעד את המצב המידרדר במהירות בצפון עזה, אמר למגזין 972+ שהוא מרגיש שכל רגע עלול להיות האחרון בחייו. "אתה שומע את הכטב"ם, או את שריקת הטיל, ואז הכל הופך לאבק", הוא אמר. "אנחנו עוברים בין ההריסות כמו רוחות רפאים, מנסים ללכוד את מה שנותר מחייהם של אנשים, אבל האמת היא שלא נשאר הרבה".

פלסטינים בורחים ממחנה הפליטים ג'באליה, ב-8 באוקטובר 2024 (צילום: בילאל סאלם)

"לא היה לנו כלום – לא מזון, לא מים". פלסטינים בורחים ממחנה הפליטים ג'באליה, ב-8 באוקטובר 2024 (צילום: בילאל סאלם)

קולו נשבר כשדיבר על הילדים: האופן שבו הם נצמדים להוריהם, נואשים להגנה שההורים לא יכולים לספק להם. "אני מתעד את עזה כל החיים שלי, אבל מה שקורה עכשיו הוא לא מלחמה – זה רצח עם. כאילו שהמוות מחכה מעבר לכל פינה".

סאלם דיבר גם על המחיר האישי שהוא משלם על עבודתו: "קשה להמשיך כשאתה עד להרס כזה", הוא הסביר. "אני רואה גופות מחוצות מתחת להריסות, ילדים קטועי גפיים, אנשים מדממים ברחוב כי לא נותר אף אחד שיעזור להם. זה כמו לחיות בגיהנום, והמצב מחמיר כל יום".

למרות הסכנה התמידית לחייו, סאלם ממשיך לעבוד. "עיתונאים הם מטרות", הוא אמר. "רואים בנו אויבים מכיוון שאנחנו מראים לעולם מה קורה כאן. כבר הפסקתי לספור כמה חברים איבדתי מאז שאני עושה את העבודה הזאת. בכל פעם שאני יוצא לשטח, אני תוהה אם אשוב בחיים".

ביום רביעי שעבר טען הצבא כי שישה עיתונאים של אל-ג'זירה שמסקרים את ההתקפה על צפון עזה הם פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי. ארגון CPJ להגנה על עיתונאים ציין כי "ישראל העלתה שוב ושוב טענות לא מוכחות דומות בעבר, זאת מבלי להציג ראיות מהימנות". הצעד עורר חשש שהצבא עלול לנסות לפגוע באותם עיתונאים, כדי להוסיף ולסכל את סיקור המבצע בצפון עזה.

"הם התייחסו אלינו כמו אל חיות"

נאבין אל-דוואסה, אחות במקצועה, נלכדה בצפון עזה במשך 16 ימים, במחסה בבית הספר אל-פוקא בג'באליה. "לא היה לנו כלום – לא מזון, לא מים", היא אמרה למגזין 972+. "אנשים פרצו למחסנים רק כדי לשרוד, וכשעשו זאת, הצבא הישראלי הפציץ את השערים. הם אפילו הפציצו את באר המים בזמן שילדים מילאו בה מכלים. לא נותרה שום אנושיות".

ב-21 באוקטובר, ישראל הפציצה את בית הספר. "זה היה גיהנום", אמרה אל-דוואסה בכעס. "הם נתנו לנו שעה להתפנות, אבל הפציצו אותנו עוד לפני שהיא חלפה. לא היה להם אכפת. ראיתי את הגופות בעיניי. אני זוכרת שראיתי בערך 30 פצועים ו-10 מתים. קראנו לאמבולנסים, אבל לא הייתה להם גישה אלינו".

אחרי ההפצצה, הצבא השתמש בכטב"מים וטנקים כדי לאלץ את השורדים לברוח. "הם אמרו לנו שיש 'מעבר בטוח', אבל כשניסינו לעזוב הם צעקו עלינו מהטנקים שלהם: 'תחזרו אחורה, או שנירה עליכם!'", קולה של אל-דוואסה נשבר. "הם התייחסו אלינו כמו אל חיות. אפילו יותר גרוע". בסופו של דבר, אל-דוואסה הצליחה לברוח מג'באליה ב-22 באוקטובר, ומצאה מקלט בבית החולים אל-אהלי בעיר עזה.

מסעב אבו תוהה, משורר פלסטיני מג'באליה שחי כיום בגלות, ניסה להשתמש ברשתות החברתיות כדי להביא לידיעת העולם את מה שקורה לאנשים הלכודים בצפון עזה, ובהם בני משפחתו. "ביתה של דודתי ומשפחתו של בעלה נמצאים כעת תחת מצור של טנקים וחיילים", הוא כתב ב-17 באוקטובר. "החיילים הישראלים יורים על הקומה התחתונה. יש לה חמישה ילדים, ויש יותר מ-30 אנשים בבניין, רובם ילדים".

למחרת, הוא פרסם עדכון: "אני מדווח בלב כבד שבת דודי סאמה, בת 7, נהרגה בהפצצה על ביתה, יחד עם 18 מבני משפחתה, המשפחה המורחבת שלי". הוא הוסיף: "כתבתי על זה אתמול, לפני שהבית הופצץ. אמרתי לכולם שטנקים וחיילים צרים על המקום. אבל אף אחד לא שמע. אף אחד לא עשה דבר כדי להציל אותם".

דובר צה"ל מסר בהודעה שהצבא "מאפשר לאזרחים להתפנות בצורה בטוחה ובדרכים מאורגנות", ושהוא "נמצא בקשר רצוף עם הקהילה הבינלאומית ועם מערכת הבריאות, כדי להבטיח את פעילותם המתמשכת של מערכות החירום של בתי החולים באמצעות העברת ציוד רפואי ואספקת דלק". בדו"צ טענו כי אין להם מידע על כך שהצבא ירה על אזרחים בזמן שברחו במסלול ההומניטרי מג'באליה לעיר עזה, ולא הגיבו לבקשת מגזין 972+ לקבל מידע על ההתקפה על בית הספר אל-פוקא.

מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני מעזה, שכיום חי בגלות. הוא אחד מהכותבים בספר A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism; אולה אל-אסי היא עיתונאית, סופרת ומרצה לשפה האנגלית מעזה; איברהים מוחמד הוא עיתונאי פלסטיני עצמאי מהעיר עזה, שעוסק בנושאים הומניטריים וחברתיים. הוא מחזיק בתואר ראשון בעיתונות ותקשורת מאוניברסיטת אל-אקצא; הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"הם הרי לא מספקים מקלטים ולא כיפת ברזל ביישובים שלנו, אז מי צריך אזעקות?". אתר נפילת הטיל בתרשיחא, 29 באוקטובר 2024 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

מ"ערביי ישראל" הפכנו ל"ערביי השטחים הפתוחים"

על רקע ההתקפות הבלתי פוסקות מלבנון, בישובים הערביים אומרים שהם הופקרו לנפשם. "הפערים בהתמגנות בין הרשויות הערביות ליהודיות פשוט לא נתפסים". ובינתיים, ברשתות החברתיות יהודים חוגגים את מותם של אזרחים ערבים מירי הטילים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf