הקמפיין #כשירצחו_אותי נגד רצח נשים: גול עצמי עם כוונות טובות

כותבת אורחת: חנה בית הלחמי

יש ימים, בהם אני קמה בבוקר, מציצה בפיד הפמיניסטי שלי ותופסת את הראש בתדהמה. הבוקר היה בוקר כזה, למול ההאשטאג #כשירצחואותי, שעלה בעקבות השרשרת האחרונה של רצח נשים בידי גברים. נשים מודעות, חזקות, חלקן בתוך מערכות יחסים שוויוניות שמראות מעל ומעבר לכל ספק שיש אלטרנטיבה לפטריארכיה, מספרות שזה יכול לקרות לכל אחת, והנה מה שיכתבו בעיתון כשירצחו אותן.

חשבתי לרגע: "חנה, תסתמי. את תמיד אומרת מה שאת חושבת, וחוטפת על זה. באמת יש לך זמן לזה הבוקר?". על הכתף השנייה (כתף שמאל, אלא מה?) ישבה הטרולית הלחשנית הקבועה שלי, שהזכירה לי ארבע נשים שנרצחו מתחילת השבוע, וממש לא כי "זה יקרה לכולנו", אלא כי זה קרה להן, בחברה שעוסקת בקופירייטינג צפונבוני מתחכם, במקום בשריפת ניידות משטרה שלא טרחו להגיע לקריאת מצוקה של אישה מוכה או מאוימת.

> תושבי עזה הפכו לבני ערובה בידי האינטרסים הפוליטיים של ישראל והרשות

ניכוס פטרוני של האלימות הזו נגד נשים לא ימנע את הרצח הבא. הפגנת מחאה של פרויקט "תזכור" בעקבות רצח מיה גורן (צילום: פלאש90)

כמה מילים על שפה ותודעה: שפה מעצבת תודעה. תודעה מנסחת מחשבה. מחשבה יוצרת מציאות. קמפיין, כל קמפיין, נועד לעצב מציאות נשאפת, מועדפת. אין לי מושג מי הגו את הקמפיין הזה, יש לי מושג לאיזו מציאות הוא עלול להשתמע כחותר: זו שבוודאות אנחנו נירצח בה. יש בהאשטאג הזה השלמה, קבלה, נבואה שמגשימה את עצמה, אנדר-דוגיות מקוממת. אחת הגולשות בקיר הפייסבוק שלי הצמידה לזה את המטאפורה המושלמת: "התרנגולות מריצות קמפיין לחזה עוף".

המסר שעולה מהקמפיין הוא של תסכול פאסיבי וחוסר אונים. זה מה שאנחנו מרגישות באמת? אני מרגישה כעס. זעם. כעס וזעם הם רגשות חשובים, טובים לנו, מניעים לפעולה. והם לא באים לידי ביטוי בקמפיין, שהמציאות שהוא מעצב אינה של מיגור התופעה. יש משהו אפילו ילדותי במחשבה שהתיאורים על "מה יכתבו עלי בעיתון כשארצח" מזעזעים מישהו. הרי זה מה שכתוב תמיד בעיתון, וזה לא מזעזע אף אחד. אלברט איינשטיין אמר על כך לפנינו: "טיפשות זה לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה".

האשטאג חלופי? בבקשה

לקח בערך שתיים וחצי דקות עד שבאו נשים לומר לי שאני "לא סולידארית" בביקורת הזו שלי. כן, אני יודעת שאנחנו בעידן בו פרקטיקות של השתקת ביקורת הן הבון-טון. אז בואו נדבר על זה. סולידרית למי? הסולידריות שלי מופנית לנשים שנרצחו, לנשים שמאוימות, לנשים שחיות תחת דיכוי, לנשים מוחפצות, לנשים שחוות אלימות, לנשים תחת כיבוש פטריארכלי מכל סוג שהוא. לבוא מהמקום ההגמוני, החזק, זה שמצא את הגבר הפמיניסט האולטימטיבי (או האישה) שיחכה לך עם אוכל מבושל חם כשאת חוזרת מהפגנה רדיקלית בכיכר, וילך אתך לגישור ולהורות שוויונית משותפת כשתרצי לעזוב אותו, ולומר "כשירצחו אותי"? סורי, לא קונה.

למרות שאני לא נביאה, אני יכולה לשער בסבירות גבוהה, שלא ירצחו אותי, כנראה. ניכוס פטרוני של האלימות הזו נגד נשים לא ימנע את הרצח הבא. וזה לא שאני מצקצקת מול אלימות באשר היא: פמיניזם אינו פציפיזם. אפילו הצעתי האשטאג חלופי: #לחתוך_את_הזין_לאנסים_ורוצחי_נשים, ואת התקדים של הגולאבי-גאנג, הכנופיה הוורודה בהודו, שהבינו שמהגברים במערכות השלטון והחוק לא תצא להן הגנה, ויצאו להגן על עצמן. אין מניעה יעילה יותר מלהשליט פחד. כשהם מפחדים, הם גם יושבים בשקט להקשיב, מה שייתן אולי צ'אנס לחינוך.

ונחזור לקמפיין: איך עוזר #כשירצחואותי  למיה גורן, לאודליה בכר, לדליה ברוך ולהנרייט קרא, שנרצחו השבוע? איך זה נחשב לעשייה? איך זה עוזר למנוע את הרצח הבא? העלייה ברצח נשים נובעת מכך שזה אפשרי, ושיש רשת ביטחון חברתית רחבה לרוצחים, המעניקה להם לגיטימציה אידיאולוגית וערכית, מאדירה את תפיסת האני והצדק התרבותי שלהם, ופוטרת אותם בעונשים סמליים. במקום להחזיר שוב את האצבע המורה אלינו, מנהג בעל משמעות מגדרית עמוקה – בואו נפנה אותה אליהם.

חנה בית הלחמי, יועצת אסטרטגית ופעילה פמיניסטית

> מציתי המועדון הקומוניסטי בעראבה העלו באש גם את מיטב זכרונות נעוריי