הצבעה בבחירות היא חלק ממאבק הקיום הפלסטיני בישראל
בצל רצח העם בעזה, הדיון הפוליטי אינו יכול עוד להסתכם בשאלה אם להשתתף או להחרים. על הפרק ישנן שאלות יסודיות יותר: כיצד מגינים על החברה הפלסטינית וכיצד בונים מחדש את הפוליטיקה הפלסטינית
כיום אולי נכון יותר לשאול כיצד אפשר להשתמש באזרחות, חרף מגבלותיה, כדי לחזק את עמידתה האיתנה של החברה הפלסטינית. מצביעה בבחירות לכנסת, ב-1 בנובמבר 2022 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)
ב-27 באוקטובר ילכו אזרחי ישראל לקלפיות בבחירות הראשונות שיתקיימו לאחר מלחמת ההשמדה בעזה. אולם השאלה העומדת בפני הפלסטינים אזרחי ישראל אינה רק אם להשתתף בבחירות או להחרימן, אלא סוגיה עמוקה הרבה יותר: כיצד מגדירים מחדש את הפוליטיקה הפלסטינית לאחר רצח העם?
אני חוששת שהדיון שהחל להתגבש בחברה הפלסטינית, על אף חשיבותו, עדיין שבוי בשאלות הישנות: האם ההשתתפות בבחירות מעניקה לגיטימציה למשטר? האם החרם תואם יותר את העמדה הפטריוטית? רשימה אחת או שתי רשימות? כל אלה שאלות לגיטימיות, אך אין בהן די כדי להבין את הרגע ההיסטורי שבו אנו חיות.
מה שהתרחש מאז 7 באוקטובר, עם פרוץ מלחמת ההשמדה בעזה, אינו רק מלחמה נוספת או מעבר לממשלה קיצונית יותר. רצח העם בעזה חשף תמורות מבניות במערכת הישראלית, ובהן האצה חסרת תקדים בהתמזגות בין הפרויקט הקולוניאלי-התיישבותי לפשיזם הפוליטי וצמצום המרחב הציבורי עד כדי איום על עצם הקיום הפלסטיני.
בו בזמן, חשפה התקופה הזו גם את שבריריותו של המרחב הפוליטי הפלסטיני בישראל ואת האתגרים כבדי המשקל העומדים בפני מי שמחזיקים ומחזיקות באזרחותה של מדינה המנהלת מלחמת השמדה נגד בני ובנות עמם. זהו הפרדוקס שהופך, לדעתי, את הבחירות הללו לשונות מכל קודמותיהן.
החברה הפלסטינית בישראל אינה מיעוט לאומי קלאסי המשתתף בבחירות במדינה שאת אזרחותה הוא נושא, אלא קהילה פלסטינית ילידית החיה בתוך מדינה קולוניאלית-התיישבותית, שבשלב זה ממשיכה לנקוט מדיניות של רצח עם כלפי בני ובנות עמה. מציאות זו מחייבת את החברה הפלסטינית לחשוב מחדש על משמעותה של האזרחות עצמה.
השאלה השגורה בפי הפלסטינים בישראל היתה מה האזרחות מעניקה; כיום אולי נכון יותר לשאול כיצד אפשר להשתמש באזרחות, חרף מגבלותיה, כדי לחזק את עמידתה האיתנה של החברה הפלסטינית, לארגן את כוחה הפוליטי, להגן עליה – ואולי גם על העם הפלסטיני – ולהתמודד עם משטר ההולך ונעשה קולוניאלי ופשיסטי יותר ויותר.
ברצוני להבהיר כבר בתחילת הדברים: אינני סבורה שהבחירות ישנו את אופייה של המערכת הישראלית, ומעולם לא סברתי כך. הפרויקט הקולוניאלי-ההתיישבותי אינו תלוי בזהות הממשלה. כל ממשלות ישראל, על אף ההבדלים ביניהן, חולקות יסודות מבניים משותפים. עם זאת, אין פירוש הדבר שכל הממשלות משפיעות באותה המידה על חיי היומיום של הפלסטינים. ההבדלים ביניהן אינם משנים את מהות המשטר, אך הם משפיעים על יכולתם של האנשים והנשים לחיות, להתארגן, למחות, ללמוד, להגן על הרשויות המקומיות, להיאבק על אדמותיהם.ן, וכן על היקפם של מרחבי הפעולה הקולקטיבית. אלה אינם פרטים שוליים, אלא תנאים המעצבים את חיי היומיום ואת אפשרויות ההישרדות.
עבור חברה החיה תחת אפליה מבנית במדינה קולוניאלית-התיישבותית, הבדלים אלה נוגעים לעצם יכולתה לעמוד איתן. עמידה איתנה אינה נמדדת רק ביכולת להתמודד עם פרויקטים רחבי היקף, אלא גם ביכולת להמשיך לחיות, להישאר במולדת, לבנות בה עתיד ולשמור על מוסדותיה ועל המרחב הציבורי.
בהקשר זה אי אפשר לבחון את עמידתה האיתנה של החברה הפלסטינית במנותק מן הפשיעה והאלימות המשתוללות בה ומן המדיניות הממשלתית שאפשרה את החרפתן ונמנעה מלהיאבק בתופעה. הפשיעה אינה משבר חברתי-פנימי בלבד, שכן בעקבות מדיניות של מחיקה, הזנחה, אפליה והתרשלות היא הפכה לגורם המערער את ביטחונם של האנשים, שוחק את המרקם החברתי והופך את חיי היומיום לשבריריים יותר. היעדר ביטחון בבתים וביישובים הוא אחד הביטויים החמורים ביותר לערעור העמידה האיתנה (הצומוד).
אין זו הגזמה לומר שמדיניות זו תורמת בעקיפין גם להגירה כפויה. כאשר למדיניות הצמצום בתחומי הקרקע, הדיור והתכנון מצטרפות התפשטות האלימות והפשיעה, היחלשות תחושת הביטחון והצטמצמות האופק הכלכלי והפוליטי – יש משפחות שעזיבת המולדת נעשית עבורן תוצאה של הצטברות לחצים ולא החלטה מתוך בחירה חופשית. זה לא מקרי שבשנים האחרונות גדל מספר הפלסטינים בישראל הבוחרים להגר. אין מדובר רק בהחלטות אישיות או כלכליות, אלא בתהליך המשקף את שחיקת תנאי הקיום ואת היחלשות התחושה שניתן לבנות עתיד במולדת.
רצח העם בעזה חשף תמורות מבניות במערכת הישראלית. הרס במחנה הפליטים אל-מע'אזי במרכז רצועת עזה אחרי התקפה ישראלית, ב-12 ביוני 2026 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
משום כך, ההגנה על תנאי החיים היומיומיים אינה רק סוגיה הנוגעת למתן שירותים או למינהל, אלא חלק בלתי נפרד מהפרויקט הלאומי. המאבק למען הביטחון האישי ונגד הפשיעה, ההגנה על הזכות לדיור ולתכנון והשמירה על החינוך ועל הרשויות המקומיות – כל אלה אינם נפרדים מהמאבק הלאומי, אלא הם תנאים להמשך קיומה של החברה הפלסטינית על אדמתה. כאשר עצם ההישארות הופכת למעשה של התנגדות, ההגנה על התנאים המאפשרים אותה היא חלק ממאבק השחרור הפוליטי והחברתי.
לכן, לדעתי, אין לראות בהשתתפות הפוליטית הימור על האפשרות לשנות את ישראל, אלא חלק ממאבקה של החברה הפלסטינית בישראל לשמירה על יכולתה להמשיך להתקיים, להתארגן ולהגן על עצמה.
להפוך את הפחד מכלי משתק לכוח מניע
אך יש סיבה נוספת לכך שבעיניי השתתפות בבחירות היא כיום הכרח פוליטי.
בעבודתי האקדמית התייחסתי לקולוניזציה של הרגשות – הדרך שבה הקולוניאליזם מבקש לשלוט לא רק באדמה ובמוסדות, אלא גם ברגשות ובגבולות האפשרי בתודעת הנשלטים. רצח העם מייצג את שיאו של פרויקט זה. מטרתו אינה רק להרוג בני אדם או להרוס ערים, אלא גם ליצור חברה מפוחדת, המהססת לדבר, שוקלת את מחירה של כל מילה ונסוגה מהמרחב הציבורי כאילו זו הדרך היחידה לשרוד.
בשנים האחרונות הצליח המשטר הקולוניאלי במידה רבה להחזיר אל החברה הפלסטינית בישראל את הפחד, בעוצמה המזכירה את תקופת הממשל הצבאי. המעצרים, הרדיפות, הפיטורים, המתקפה על חופש הביטוי וההסתה היומיומית לא נועדו לפגוע רק ביחידים, אלא גם לדכא את רוחה הקולקטיבית של החברה. לכן אחת השאלות העומדות בפנינו היא: כיצד מונעים מהקולוניזציה של הרגשות לנצח? כיצד משיבים לאנשים את האמון בעצמם? כיצד מחזירים להם את יכולתם לפעול יחד? וכיצד הופכים את הפחד מכלי משתק לכוח מניע בארגונה מחדש של החברה?
כאן, לדעתי, מתחילה הפוליטיקה – לא רק כתחרות על מושבים בכנסת, אלא כתהליך של בנייה מחדש של אמון הציבור. משום כך החברה הפלסטינית זקוקה כיום למנהיגות יותר משהיא זקוקה לחברי כנסת: מנהיגות המבינה שהיא נושאת באחריות היסטורית, ולא רק באחריות אלקטורלית; מנהיגות בעלת חזון לאומי, המסוגלת לבנות אמון, לאחד את החברה ככל האפשר ולנהל את המחלוקות כשאין מנוס מהן.
עם זאת, אינני סבורה שעמדה זו גורעת מן הלגיטימיות של הקריאה להחרמת הבחירות. החרם אינו ביטוי לשלילה גרידא או להסתלקות מהפוליטיקה, אלא לעמדה עקרונית שלפיה ההשתתפות במוסדותיו של משטר קולוניאלי-התיישבותי מעניקה לו לגיטימציה מסוימת או יוצרת אשליה שאפשר לתקנו מבפנים. זוהי עמדה פוליטית ואינטלקטואלית בעלת שורשים עמוקים, ואין לפסול אותה. אני עצמי דגלתי בעמדה זו בתקופה מסוימת בחיי, ועדיין אני סבורה שהיא לגיטימית וחשובה.
אולם כשם שלגיטימיות ההשתתפות נבחנת לא רק בעצם הבחירה בה, אלא גם ביכולתה להציע חזון פוליטי שלם, כך גם לגיטימיות החרם תלויה בהצגת תפיסה מעשית להתמודדות עם המציאות: כיצד להתמודד עם האתגרים היומיומיים של הפלסטינים בישראל? כיצד להגן על החברה, לארגן אותה, לחזק את עמידתה האיתנה ולבנות את מנהיגותה ומוסדותיה מחוץ לשדה הפרלמנטרי?
המחלוקת האמיתית איננה בין פטריוטים למי שאינם כאלה, ואף לא בין מי שהאמת בידיהם למי שאינם מחזיקים בה, אלא בין אסטרטגיות פוליטיות שונות, שכל אחת מהן מבקשת בדרכה להגן על החברה הפלסטינית ועל זכויותיה. מה שנדרש כיום אינו הדרתו של אחד הקולות הללו, אלא דיון ביקורתי ואחראי בשאלה איזו אסטרטגיה מסוגלת להתמודד טוב יותר עם התמורות העמוקות שחוללה ההשמדה, למנוע את התפוררות החברה ולחדש את הפעולה הפוליטית הקולקטיבית.
התקופה שלאחר רצח העם מחייבת להסיט את הדיון מהשאלה "להשתתף או להחרים?" לשאלה יסודית יותר: כיצד מגינים על החברה הפלסטינית וכיצד בונים מחדש את הפוליטיקה הפלסטינית, תהא הדרך הנבחרת אשר תהא? בסופו של דבר, אמת המידה איננה העמדה האלקטורלית כשלעצמה, אלא יכולתה להצמיח פרויקט פוליטי המגן על האנשים, מחזק את עמידתם האיתנה ומעניק להם אופק קולקטיבי.
אולם אחריותה של ההנהגה הפלסטינית כיום אינה מסתכמת בניהול ענייני היומיום של החברה, חשובים ככל שיהיו. בשלב היסטורי זה אי אפשר להפריד בין המאבק לחיים בכבוד, לביטחון אישי, לחינוך ולדיור ובין המאבק הלאומי הרחב יותר. ההנהגה שאנו מבקשים.ות להעניק לה מנדט חייבת לקדם פרויקט פוליטי ברור, המציב בראש סדר העדיפויות את השימוש בכל האמצעים הפוליטיים, המשפטיים והדיפלומטיים הזמינים כדי להביא להפסקת רצח העם בעזה, לעצור את מדיניות העקירה, הגירוש והטיהור האתני ההולכת ומחריפה בגדה המערבית ובירושלים, ולצד זאת להגן על הזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים בישראל.
ייתכן שיכולתה של ההנהגה הפרלמנטרית לשנות את מדיניות המדינה מוגבלת, אך אין במגבלה זו כדי לפטור אותה מאחריותה לנקוט עמדה ברורה, לכרות בריתות, לגייס את דעת הקהל בישראל ובעולם, להגן על הנרטיב הפלסטיני ולהשתמש בכל מרחב פוליטי אפשרי כדי להיאבק במדיניות זו. מנהיגות אינה רק ניהול האפשרי, אלא גם הרחבת גבולות האפשרי ועיצוב אופק פוליטי ומוסרי שאינו כרוך בהשלמה עם פשעי רצח עם.
במובן זה, ההשתתפות הפוליטית אינה מתמצה בהגנה על החברה הפלסטינית בישראל, אלא היא גם חלק מאחריות לאומית רחבה יותר כלפי העם הפלסטיני כולו. לרשות הפלסטינים בישראל, מכוח מעמדם האזרחי, עומדים כלים פוליטיים ומשפטיים שאין לאחרים, וחובתם להשתמש בהם עד תום כדי להגן על עמם, להותיר את סוגיות רצח העם, העקירה והטיהור האתני בלב סדר היום הישראלי והבינלאומי, ולא לאפשר לנתק את מאבקם מן המאבק הצודק של בני ובנות עמם בעזה, בגדה המערבית ובירושלים לשחרור מהכיבוש.
ההנהגה לא פטורה מאחריות להגן על הנרטיב הפלסטיני ולהשתמש בכל מרחב פוליטי אפשרי למאבק במדיניות הממשלה. ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
מעל הכול, הפלסטינים והפלסטיניות זקוקים.ות להנהגה היודעת שהלגיטימיות שלה אינה נשענת רק על מספר הקולות שקיבלה, אלא גם על יושרה המוסרי, שקיפותה, נכונותה לתת דין וחשבון, טוהר מידותיה ויחסה לקבוצות מודרות, ובהן נשים. אי אפשר לצפות מחברה המתמודדת עם פרויקט קולוניאלי בסדר גודל כזה לתת אמון במנהיגות שאינה מגלמת בהתנהלותה היומיומית את הערכים שהיא מצהירה עליהם. לא פחות חשוב מכך, על ההנהגה לשקף את החברה שהיא מתיימרת לייצג.
ייצוג נשים אינו סוגיה קוסמטית ואינו רק מילוי דרישה פורמלית; הוא חלק מבנייתה מחדש של הפוליטיקה הפלסטינית עצמה. אי אפשר לדבר על פרויקט משחרר המשעתק הדרה בתוך מוסדותיו, או על הנהגה לאומית המדירה מחצית מן החברה ממוקדי קבלת ההחלטות. נוכחותן של נשים בהנהגה אינה רק עניין של צדק, אלא גם מקור להרחבת הדמיון הפוליטי, להעשרת הניסיון הקולקטיבי ולחיזוק הלגיטימיות של ההנהגה ויכולתה לייצג את החברה על כל גווניה.
לכן הדיון בשאלה אם תתמודד רשימה אחת או שתי רשימות, חשוב ככל שיהיה, אינו צריך להאפיל על השאלה העמוקה יותר: איזו הנהגה אנו רוצות? לאיזה פרויקט פוליטי אנו מבקשות להעניק מנדט? וכיצד אפשר להפוך את הבחירות להזדמנות לבנות מחדש את האמון בין החברה להנהגתה, ולא לעוד תחנה במסלול של פילוג ואכזבה?
משום כך אני סבורה שההצבעה בשלב זה אינה מעניקה לגיטימציה למדינה קולוניאלית-התיישבותית ואינה מבטאת אמון בדמוקרטיה הישראלית, שמעולם לא היתה קיימת. בראש ובראשונה, היא מעניקה מנדט להנהגה הפלסטינית. מנדט זו מותנה באחריותיות, ביכולת לייצג את החברה בכבוד, במחויבות לעקרונות צדק ושוויון עבור נשים וגברים, ערבים ויהודים, ובנקיטת פעולות להגנת החברה הפלסטינית בישראל באחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה.
הבחירות לא ישנו את טבעו של המשטר הישראלי, אך הן עשויות לתרום לארגונה מחדש של החברה הפלסטינית, לחידוש אמונתה בעצמה ולהשבת המרחב הפוליטי שהפחד מנסה להפקיע ממנה.
אם רצח העם מבקש לפגוע בקיומה החומרי של החברה הפלסטינית, הרי שהאחריות כיום היא למנוע ממנו להמשיך לפגוע גם בתודעתה, באמונתה בעצמה וביכולתה לפעול. אולי זהו מובנה העמוק ביותר של הפוליטיקה הפלסטינית לאחר רצח העם: היכולת לחלוק על האמצעים מבלי לאבד את המצפן המשותף שלנו – הגנה על החברה, חיזוק עמידתה האיתנה, כינונה של הנהגה ישרה ומניעת ניצחונו של הקולוניאליזם לא רק על הקרקע, אלא גם בתודעתנו, ברגשותינו וביכולתנו לפעול יחד.
פרופ' אריז' סבאע'-ח'ורי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובאוניברסיטה העברית בירושלים, וחברה בפורום אל-כרמל – בימה לחשיבה פוליטית וחברתית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
