בחברה הערבית משוכנעים: הפשיעה אינה מחדל. היא תוכנית שלטונית
בחברה הערבית דוחים את הטענות בדבר אוזלת היד של המדינה מול הפשיעה הגואה. מדובר במדיניות מתוכננת היטב, אומרים מומחים ופעילים, במטרה לפרק את החברה הערבית מבפנים ואף לעודד אותה להגר מהמדינה
"הפשיעה היא פרויקט אסטרטגי של המדינה". שלט באום אל-פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, 5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)
האזרחים הערבים חלוקים ביניהם בסוגיות רבות – בעמדות הפוליטיות, בשאלת השותפות הערבית-יהודית, במידת שיתוף הפעולה עם המפלגות הציוניות, ביחסים עם המדינה ומוסדותיה, בתפיסות האזוריות. אבל בדבר אחד יש הסכמה כמעט מלאה: הפשיעה המאורגנת שמכה בחברה הערבית בשנים האחרונות אינה תוצאה של רפיון מערכתי או מחדל, אלא של תכנון. זו תוכנית שמבוצעת בקפדנות על ידי מוסדות השלטון, בעיקר תחת ממשלות הימין. את חוסר המעש מול כנופיות הפשע והרוצחים אין לראות ככישלון המדינה וזרועותיה בהגנה על אזרחים, אלא כהצלחה בפרויקט שמטרתו לפרק את החברה הערבית מבפנים ולהרוס אותה.
היום (חמישי) נרצח בנצרת צעיר בן 25 לאור היום. מתחילת השבוע נרצחו 12 אזרחים ערבים בתוך חמישה ימים בלבד – 18 איש מתחילת חודש אפריל, ממוצע של הרוג ביום. 77 קורבנות מאז תחילת השנה. עלייה חדה במיוחד בשיעור הפשיעה נרשמה לאחרונה בערים לוד ורמלה, עד כדי כך שראש עיריית לוד, יאיר רביבו, המזוהה עם הליכוד, תקף את הממשלה והאשים אותה בניסיון לגרש את החברה הערבית.
>> רוצחים מסתובבים חופשי, והמשטרה רודפת את מי שנלחם באלימות
"מה שקורה לאחרונה ברמלה הוא בעיקר הסלמה בסכסוכים בין משפחות", אומר הפעיל ע'סאן מניר. "זה מתאפשר בעיקר בגלל הזמינות הגבוהה של כלי נשק ומפני שהמשטרה לא עוצרת את הרוצחים. ברגע שאין אכיפה – הרוצח מרגיש חופשי לפעול שוב ושוב. יש תחושת חסינות. השוטר מגיע, סופר את הקליעים והולך. זה המצב כבר שנים, אבל מאז כניסתו של בן גביר זה החמיר משמעותית."
מניר מוסיף: "הוזמנתי לשיחה בשב"כ, שם הזהירו אותי להפסיק את פעילותי במסגרת ועדת 'הפצת השלום' – ועדה שטיפלה בסכסוכים והצליחה למנוע הידרדרות לאירועי רצח. כלומר במקום לרדוף אחרי הרוצחים או לעצור את הפושעים שמסתובבים עם נשק חם, רודפים אחרי מי שמנסה לפתור את הבעיות. כך מפרקים חברה. כך נראית מדיניות מכוונת. והאמת – זה הצליח: החברה הערבית כבר לא יוצאת להפגנות, לא מוחה, לא דורשת."
מדיניות מכוונת ושיטתית
המספרים שוברים שיאים וחוצים כל קו אדום – אבל עצם הדיבור על הנרצחים כמספרים פוגע בקורבנות ובמשפחותיהם.
"אלה לא רק מספרים – אלה חיים שנגדעו, משפחות שהתפרקו וקהילות שנשברות פעם אחר פעם", אומרים בעמותת יוזמות אברהם, שעוקבת אחרי הפשיעה בחברה הערבית. "אירועים טרגיים כאלה הפכו למציאות יומיומית שאסור לנו להתרגל אליה. זו מציאות שמערערת את תחושת הביטחון של כל אזרח ערבי, בכל מקום בארץ. הפשיעה בחברה הערבית כבר מזמן לא מסתכמת ב'חיסולים בין עבריינים'. היא זולגת לרחובות, לבתי הספר, למרפאות, למרכזי נוער וספורט. היא פוגעת בכל מי שעומד בדרכה – וגם בתחושת השוויון, האמון והסולידריות שכל כך נחוצים כאן.
"כשרוצחים אנשי חינוך, שר החינוך לא יכול לשמור על שתיקה. כשנפגעים אנשי צוות רפואי – שר הבריאות חייב לפעול. וכשאזרחים נרצחים לאור יום – כולם צריכים להתעורר ולפעול. החיים של האזרחים הערבים לא שווים פחות. האלימות הזו ניתנת לעצירה, אבל זה מחייב רצון פוליטי אמיתי".
מאז כניסתו לתפקיד המצב החמיר משמעותית. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בדרום תל אביב ב-3 בספטמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
"זה כבר מזמן לא 'התרשלות' של הממשלה או המשטרה – ההגדרה הזו רק מטשטשת את עומק הבעיה. מדובר בתופעה רחבה בהרבה, שלא עוסקת רק בפשיעה ובאלימות, אלא חוצה כמעט כל תחום חיים. כל זה לא מקרי – זו מדיניות שיטתית", אומרת ניבאל ערדאת, רכזת קידום מדיניות במרכז מוסאוא, שהובילה בשבוע שעבר עתירה לבג"ץ נגד נציבות שירות המדינה. בעתירה נחשפו נתונים מביכים במיוחד: הנציבות, שאמורה לאכוף את חוק הייצוג ההולם במשרדי הממשלה, מעסיקה בעצמה רק 2% ערבים. "כשמציבים את הנתונים האלה לצד אחוזי התעסוקה הנמוכים, הקיצוצים בתקציבים, ההגבלות השיטתיות, הרדיפות הפוליטיות וההתעלמות המתמשכת מהפשיעה המאורגנת, מתקבלת תמונה ברורה: זו לא תקלה – זו מדיניות.
"רואי כחלון למשל, האיש שכשל בתפקידו כראש המטה הממשלתי למאבק בפשיעה בחברה הערבית, שבתקופת כהונתו רק עלה מספר הנרצחים, ממונה למ"מ נציב שירות המדינה במעין גמול על פעילותו. ככה נראית מערכת שמתייחסת לחברה הערבית כאילו היא לא קיימת".
בשנים האחרונות חלה עלייה במספר האזרחים הפלסטינים שמבקשים להגר. עלעול קצר בקבוצות הפייסבוק העוסקות ברילוקיישן מגלה עשרות – ולעיתים מאות – פניות מצד אזרחים פלסטינים שמבררים אפשרויות הגירה.
"הפשיעה היא פרויקט אסטרטגי של המדינה, שמטרתו הסופית היא מה שמכונה 'הגירה מרצון' של הפלסטינים", אומר הפובליציסט והפעיל הפוליטי אמיר מח'ול. "המדיניות הזו אינה מוגבלת לעזה או לגדה, אלא מופעלת גם נגד האזרחים הפלסטינים החיים בתוך הקו הירוק. ההגירה הזו כבר מתרחשת בפועל – במיוחד בקרב צעירים משכילים ואנשי מקצוע בתחומים כמו רפואה והיי-טק.
"מדובר בתופעה חריגה בחברה הערבית: הנכונות לעזוב, התפוררות קהילתית, וגם 'הגירה פנימית' לערים כמו חיפה, תל אביב, יפו, נצרת ונוף הגליל – עיר שהוקמה במקור כדי לייהד את הגליל, אך הפכה לעיר מעורבת בעקבות מצוקת הדיור, התנאים הכלכליים הבעייתיים והפשיעה הגואה".
מעבר להיבטים של הגירה, לדברי מח'ול מדובר בתהליך רחב יותר של "הנדסה פוליטית" – שמטרתו לדחוק את האזרחים הפלסטינים אל שולי השיח הציבורי, להרחיק אותם מהפוליטיקה, מהעיסוק בסוגיות לאומיות ומההצבעה בבחירות.
"הימין הישראלי, בהובלת נתניהו, פועל באופן שיטתי כדי לדחוף את הפלסטינים לייאוש מוחלט – כי הם מהווים גוש אלקטורלי שמסכן את המשך שלטונו. גם אם אינם יכולים להקים ממשלה – הם בהחלט יכולים למנוע ממנו להרכיב ממשלה. לכן, מה שאנחנו עדים לו היום הוא כבר מזמן לא רק עניין של פשיעה – אלא פרויקט פוליטי.
>> אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"
"כל אזרח פלסטיני בתוך ישראל חי תחת איום יומיומי", אומר מח'ול. "תחושת האיום הזו משתלבת במדיניות רחבה של דיכוי ורדיפה פוליטית נגד כל הכוחות הפוליטיים הפועלים בשטח. תקציבי המשטרה שמוקצים ל'מאבק בפשיעה', משמשים בפועל לרדיפת מי שנאבק בפשיעה באמת". הוא מזכיר כדוגמה את ועדת "הפצת השלום", שפעלה במסגרת ועדת המעקב, אך הוצאה מחוץ לחוק לפני כמה שבועות ונאסר עליה לפעול. "גם צווי מעצר מנהליים הפכו לכלי שגרתי – כמו במקרה של יו"ר תנועת בני הכפר, רג'אא אגבריה, שהועבר למעצר מנהלי.
"הבעיה היא לא רק התפשטות של כנופיות וירי – מה שקורה כאן הוא פעולה של ארגוני פשיעה חמושים היטב, שמזכירים צבאות קטנים. מדובר במאות ואפילו אלפי צעירים – מהחברה הערבית בתוך הקו הירוק וגם מהגדה – שפועלים באופן מאורגן. רוב הנשק והתחמושת שלהם מגיעים מהצבא הישראלי – מוברחים מבסיסים צבאיים ונמכרים בשוק האזרחי. אין כיום יישוב ערבי אחד שנותר בטוח – הפשיעה הגיעה לכל פינה בחברה. זוהי מערכת כלכלית שלמה שמכניסה מיליארדי שקלים: גביית דמי חסות, השתלטות על מכרזים של רשויות מקומיות, שליטה בעסקים ועוד. מדובר במנגנון שלם – ולא באירועים מבודדים".
"כל אזרח פלסטיני בתוך ישראל חי תחת איום יומיומי". מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית, 28 באוקטובר 2021, תל אביב (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)
תוכנית הטרנספר החדשה
הטענה לפיה היעדר הטיפול בנגע הפשיעה נובע מהחלטה פוליטית מכוונת שמטרתה, בין היתר, להביא להגירה של האזרחים הפלסטינים כבר אינה נחלתם של פעילים פוליטיים בלבד, אלא עמדה רווחת בחברה הערבית, שיש סביבה כמעט קונצנזוס.
בפוסט שהופץ ברשתות החברתיות בימים האחרונים וזכה למאות שיתופים – מבלי לציין את שמו של הכותב – נכתב כי קצב הרציחות היומיומי אינו מקרי: "ההחלטה התקבלה כבר בשנת 2000 – שהאזרח הפלסטיני בתוך גבולות 1948, נושא תעודת הזהות הישראלית, הוא אויב שיש לגרש. השלב הראשון בגירוש הזה הוא חיסול תחושת הביטחון האישי והשתלטות תחושת הפחד הקיומי על כל תחושה אחרת. זה מה שמביא להיעלמותו של המעמד הבינוני מהחברה הערבית – אותה שכבה שיכולה להרשות לעצמה לברוח מהמעגל האלים והמדמם אל ערים מעורבות, או מחוץ למדינה.
"אותה תופעה נוגעת גם לעסקים בכפרים הערביים, שנאלצים לשלם דמי חסות עד שסוגרים את שעריהם ובעליהם עוזבים את הכפר ואפילו את המדינה. כך מתרחש תהליך שיטתי של חיסול היכולת הכלכלית של החברה הערבית. פגיעה בתחושת הביטחון האישי, הרס הכלכלה, וריקון החברה מהשכבות היצרניות – זוהי תוכנית טרנספר חדשה, מאורגנת ומתוכננת היטב. על ההנהגה הערבית בישראל להפסיק להתייחס לנעשה כאל עניין פנימי בלבד, ולפנות לזירה הבינלאומית – לדרוש הגנה רשמית ממוסדות האו"ם".
הפוסט גם תוקף ישירות את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר: "מדובר באדם שהורשע בתמיכה בטרור, חסיד של תנועת 'כך' הקיצונית, שמחזיק באידאולוגיית טרנספר לערבים. כל דם ערבי שנשפך הוא הצלחה עבורו, לא כישלון. מבחינתו, כל קורבן נוסף הוא הוכחה לכך שהתוכנית מתקדמת בהצלחה. לכן הדיווחים היומיומיים על מספר הנרצחים לא יטרידו אותם – לא את בן גביר, לא את נתניהו ולא את הציבור היהודי בישראל. עבורם, זו הוכחה להצלחת המהלך."
לבסוף, הפוסט מותח גם ביקורת קשה על ההנהגה הערבית: "הנהגת הציבור הערבי לא עומדת ברגע ההיסטורי הזה. חסר לה האומץ להיאבק מעל כל במה – מקומית ובינלאומית. אנחנו בחרנו בהם לא בשביל נאומים בכנסת עם חליפות יוקרה, אלא כדי שילחמו על חיינו. אנחנו בעיצומם של ימים דרמטיים, והדרישה שלנו ברורה: התייחסו לנושא הזה כפי שצריך להתייחס אליו – כאירוע לאומי בקנה מידה היסטורי".
"לא בחרנו בהם בשביל הנאומים". חברי כנסת באוהל המחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית מול משרד ראש הממשלה בירושלים, 3 בנובמבר 2019 (צילום באדיבות הרשימה המשותפת)
לא העדר מדיניות, אלא מדיניות כפולה
לפני כמה ימים נרצחו ברמלה שני האחים ג'לאל ומתין א-שמאלי. בשנים האחרונות נרצחו גם שני אחיהם, כלומר ארבעה אחים מאותה משפחה. בחודש שעבר נרצח וסים מרוַאת מנצרת יחד עם עבד אבו אחמד, כשעשו את דרכם לעבודה בבוקר. גם וסים היה האח השלישי במשפחתו שנרצח בתוך שנתיים.
התופעה הזו – של שניים, שלושה ואפילו ארבעה נרצחים מאותה משפחה – הפכה שכיחה להחריד בשנתיים האחרונות. האלימות כבר לא מופנית רק כלפי יחידים, אלא כלפי משפחות שלמות. לעיתים מדובר בנקמה שמכוונת לכל בני המשפחה, ולעיתים מדובר בלחץ שמופעל על אחד מבני המשפחה המעורב בעולם הפשע. בכל פעם מגיע גל חדש של הסלמה – בביצוע, באכזריות, בהיקפים. בכל פעם נחצה קו אדום נוסף. החברה הערבית עומדת חסרת אונים מול מציאות שהופכת לבלתי נתפסת.
"אנחנו מתמודדים עם מציאות שבה ההסלמה באירועי הפשיעה אינה חד פעמית, אלא תהליך מתמשך. בכל פעם היא מקבלת צורה אחרת, או מגיעה לשיא חדש של אלימות" אומרת עו"ד ראויה חנדקלו, מנהלת המטה למאבק באלימות ובפשיעה מטעם הוועדה הארצית של ראשי הרשויות המקומיות הערביות וועדת המעקב.
"אי אפשר להמשיך להתייחס לפשיעה כבעיה חברתית או כלכלית בלבד, מדובר קודם כול בבעיה פוליטית. אובדן הביטחון וההתפרקות החברתית הם תוצאה ישירה של מדיניות מפלה ומכוונת נגדנו, אזרחי המדינה הפלסטינים. אנחנו לא מתמודדים עם היעדר מדיניות, אלא עם מדיניות פעילה: מדיניות שמתעלמת מהפשיעה ונותנת לארגונים למלא את הוואקום שהמדינה יוצרת ביודעין.
"הצטברות העובדות – כמו כישלון המשטרה בפיענוח של כ-85% ממקרי הרצח, ההסתה הציבורית והשתלטות המדינה על המרחב הפוליטי שלנו – מעמיקה את משבר האמון מול מוסדות השלטון. בתוך מציאות זו, התחושה שמדובר בקונספירציה נגדנו כבר אינה נשמעת כמו פרנויה. היא מתקבלת כחלק לגיטימי לחלוטין מתודעה פוליטית".
באשר לדרכים האפשריות להתמודדות עם המצב, חנדקלו מזכירה את פעילות המטה שהיא מנהלת: "אנחנו מודעים היטב להיקף האתגרים ולמורכבות המציאות, ובכל זאת מתעקשים להמשיך בעבודה רבת מסלולים למאבק בפשיעה ובאלימות. ברור לנו ששינוי אמיתי לא יקרה בלי התערבות ממשלתית רצינית ומקיפה, אבל אנחנו לא תולים תקוות בממשלה הנוכחית שהוכיחה שוב ושוב כי הביטחון והחיים שלנו לא נמצאים על סדר יומה. לכן אנחנו מתמקדים במה שביכולתנו לעשות – שינוי מדיניות מלמטה, בניית כוח קהילתי, יצירת ידע וכפיית מציאות חדשה מהשטח ועד למוסדות שבהם מתקבלות ההחלטות".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
