newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דיווח ישיר מהונג קונג: משתלטים על כבישים, דורשים בחירות חופשיות

הם חוסמים צירים מרכזיים, מאורגנים עם ציוד, מזון ומשמרות, ומתמודדים עם אלימות משטרתית. כועסים על מצוקת הדיור, ובעיקר על המושל השנוא שדואג רק לאינטרסים של בייג'ינג. אמנון לוטן עם המפגינים בלב מהפכת המטריות בהונג קונג

מאת:

כותב אורח: אמנון לוטן, הונג קונג

אמצע הלילה, בוקר ליום רביעי, במחנה המחאה שנח על הצומת בכביש הכניסה למפקדת משטרת הונג קונג. טיפות גשם ראשונות זולגות על הלחי, מבשרות על מבול אפשרי. ממש מולי עשרים ומשהו השוטרים ששומרים על הכניסה נסוגים ומתפרסים מחדש בעמדות תחת המחסה של הבניין הגדול.

מאחורי, מעבר לשורה מחוזקת של מחסומי משטרה מברזל, הכביש עולה לרמפה שמתחברת לכביש מהיר. על הרמפה וסביבה כמאה פעילים צעירים מיד קמים מהכביש ומתארגנים גם הם: לובשים מעילי ניילון, אוספים את התיקים ומזרוני הניילון, מכסים את ערימת ארגזי המזון והציוד הגדולה ורובם קופצים מעל למעקה של הרמפה ותופסים מחסה על המדרכה הנגדית. כמובן שכולם פותחים מטריות – שהפכו זה מכבר לסמל המחאה הדמוקרטית של צעירי הונג קונג.

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת המטריות בהונג קונג (צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

כולם פועלים בשקט ובזריזות אופייניים, כאילו אין דרך אחרת לברוח מגשם שמעיר אותך בזמן שאתה חוסם כביש מהיר. אחרי עשר דקות הטפטוף נגמר, וכולם חוזרים למקומותיהם, מסדרים יריעות ניילון על האספלט הרטוב, ויושבים. חלקם אף נשכבים לישון.

זוהי משמרת הלילה של המחאה, שבמסגרתה יוצאים לרחובות זה למעלה משבוע עשרות אלפי צעירים וחוסמים כבישים מרכזיים בלב עיר העסקים הזאת. בהתחלה המשטרה עוד תקפה אותם, אבל זה כבר כמה ימים שהמשטרה מאמצת גישה פסיבית יותר, כנראה מחכה שהמפגינים יתישו את עצמם. הם יושבים פה במשמרות ותופסים את הכביש, שהוא אחד מדרכי הגישה הראשיות למפקדת המשטרה, כבר חמישה לילות וארבעה ימים, מאז מוצאי שבת לפני שבוע.

> מהטבח בכיכר טיאנאנמן להונג קונג: המאבק לדמוקרטיה בסין

צילום: אמנון לוטן

צילום: אמנון לוטן

מחאה קל"ב

השעה שלוש בלילה, בוקר ליום שישי, שהוא גם היום השישי להשתלטות על הרחובות. הנוכחות מול מפקדת המשטרה פחתה קצת לעומת אמש, אבל היא עדיין משמעותית. אני מגיע לקדמת הרמפה, קרוב למחסומים המחוזקים באזיקונים שהקימו השוטרים לפני כמעט שבוע "לצרכי הגנה".

אני ניגש לקבוצה של חמישה פעילים סטודנטים שעמדו והתדיינו על משהו בפנים חמורות סבר. "אי אפשר להמשיך ככה. להשבית כל כך הרבה כבישים מעצבן יותר מדי אנשים, שמלכתחילה לא אכפת להם כל כך מהמחאה. מה גם שהנוכחות שלנו בכבישים מתחילה לרדת".

אז מה תעשו? "אולי במקום להמשיך ולתפוס שלושה מתחמים גדולים, כדאי לסגת לשטח אחד קטן יותר שנוכל להחזיק בו יותר זמן".

ההשתלטות היא על הכבישים סביב שלושת מתחמי העסקים והמסחר הגדולים בעיר: החשוב שבהם הוא סנטרל, שבו יש כשני קמ"ר של כבישים מושבתים, ובתוכו כלול בניין הממשל וחלק מהבנק המרכזי. בנוסף חסומים מתחם מפרץ קוז-וואי ומתחם מונג-קוק.

ועדיין, בגורדי השחקים שמעלינו, אנשים ממשיכים להגיע לעבודה כרגיל. כבישים ואוטובוסים רבים מושבתים אבל לפחות התחתית זורמת. כלומר, גם בשבוע החג הלאומי היחיד בשנה, הרבה מאוד אנשים נאלצים לעבוד. "לעבוד שעות נוספות זו הדרך ההונג קונגית", אומרים לי חברי החדשים כאן. אחד מהבחורים בחסימה עובד ממש בבניין שלידנו מול המשטרה. מחאה קל"ב.

> שנה בתמונות: תושבי גבעת עמל נאבקים על הבית

מהפכת המטריות (צילום: Pasu Au Yeung, פליקר  CC BY-SA 2.0)

מהפכת המטריות (צילום: Pasu Au Yeung, פליקר
CC BY-SA 2.0)

קצת רקע: עד 1997 הייתה הונק קונג קולוניה בריטית, ובאותה שנה העבירה הממלכה רשמית את השליטה על המושבה לסין. העברת הטריטוריה לוותה בהצהרות בומבסטיות על כינון שיטת ממשל של "מדינה אחת, שתי שיטות", ועל שמירה על האוטונומיה המיוחדת של המחוז הסיני החדש.

מאז ועד היום הונג קונג נהנית משגשוג כלכלי מואץ, ורמת החיים עלתה בכל רבדי החברה. במקביל, ובדומה למקומות אחרים בעולם, רוב העושר והכוח רוכזו בידיים של קומץ טייקונים המקורבים לשלטון בבייג'ינג, ונשמעים יותר ויותר דיווחים על שחיתות שלטונית.

למרות השגשוג והיציבות, רבים מוטרדים מהאפשרות שבמוקדם או במאוחר סין תשלים את מיזוג המחוז עם שאר המדינה, ותשלול את זכויות הפרט והחופש האישי הנרחבים יחסית, המקובלים פה כיום. המגמה הזו בולטת במיוחד בפועלו של "ראש הרשות המבצעת" (מעיין מושל המחוז), לאונג צ'ון יינג, שנתפס כמי שדואג רק לאינטרסים של הבוסים בבייג'ינג. די הגיוני, להתחשב בעובדה כי הם מינו אותו.

הסטודנטים דורשים בחירות חופשיות

בשנים האחרונות גברה במיוחד התסיסה הדמוקרטית בקרב קבוצות של פעילים צעירים: סטודנטים, תיכוניסטים ובוגרי אוניברסיטה. הרבה מהם כועסים על מצוקת הדיור ויוקר המחייה בעיר, על הרס הסביבה ומשאבי הטבע המצומצמים של המחוז, ועוד מגוון נושאים. רק לאחרונה ממש התגבשה כאן מנהיגות בולטת, סביב שניים-שלושה סטודנטים, והתגבש בקרבם קונצנזוס שצריך למקד את המחאה הציבורית בדרישה לבחירות חופשיות והוגנות לתפקיד ראש הרשות, וכמובן למקד את הכעס נגד דמותו השנואה של המושל הנוכחי.

דמותה ואופייה של המחאה הזו, שהשבוע השתלטה ומחזיקה ללא עוררין על שטחים אדירים ברחבי העיר, לא עוצבו בין לילה. הן חושלו משך שנים רבות של הפגנות וקמפיינים סיזיפיים, שבמהלכן הסטודנטים נאלצו להתמודד עם התקפות בתקשורת ובדעת הקהל על כך שהם "לא ממוקדים", "לא מחונכים", "צעירים תמימים שמישהו מושך אותם בחוט", "אלימים", "מקבלים כסף מ…", והאשמות דומות. נשמע מוכר.

> תושבי שכונות עג'מי וג'בליה ביפו יוזמים בחירות לוועד שכונה

צילום: אמנון לוטן

צילום: אמנון לוטן

ביוני האחרון התקיימה הפגנה גדולה ומתוקשרת מאוד ליד בניין הממשל, שבמהלכה המשטרה פיזרה בברוטליות את המפגינים, ועצרה רבים מהם, באשמת כמו "הפרעה לסדר הציבורי" ו"התפרעות". האירוע והסיקור של אלימות המשטרה העצימו את הזעם נגד המושל בקרב תושבים רבים בכלל, ובפרט בקרב קהילת הפעילים. רבים מהם עדיין נכנסים ויוצאים מידי פעם מדיונים בבית המשפט בעקבות התיקים שנפתחו להם, אשר מסכנים את עתידם המקצועי.

ברחבי הקמפוס היפהפה של אוניברסיטת הונג קונג, סביב שטחי אגודת הסטודנטים, מפוזרים מסכים גדולים שמציגים חדשות והודעות חשובות. על המסכים גם מקרינים כל כמה דקות את המראות הקשים מאותה הפגנה. זה הוא רק חלק מפעילות ההסברה וההפגנות השוטפות בנושא.

עם זאת, הקמפוס לא בדיוק מבעבע מרוב פעילות. קודם כל, רבים מהסטודנטים כאן הם בכלל זרים, והמחאה לא מדברת אליהם. שיחות רבות עם צעירים מקומיים לימדו אותי שרובם תומכים במחאה (בחזקת "אין סיכוי שנצליח, אבל אין ברירה אלא לנסות"), אך רק מיעוט קטן היה פעיל בדרך כלשהי. עד השבוע.

(צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

(צילום: Alex Leung, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

על הרקע הזה נפתחה שנת הלימודים בספטמבר, עם תוכנית גלויה של הפעילים להכריז על שביתת סטודנטים למשך שבוע, החל מה-22.9. ביום הלימודים האחרון שלפני תחילת השביתה שאלתי סטודנטים אקראיים בקמפוס על הפעולה, ביניהם יושבת ראש אגודת הסטודנטים, אבל אף אחד מהם לא ידע לומר לי מה צפוי, כמה אנשים ישתתפו בה, מה תהייה השפעתה וחשיבותה. העיקר, כולם אמרו לי, הוא שבתום שבוע מנהיגי המחאה יובילו השתלטות על מתחם "סנטרל", הלב הפיננסי, התחבורתי והמסחרי הכי חשוב בעיר.

מתי מתכוונים להשתלט? היו שמועות שזה יקרה ביום העצמאות, ה-1.10, אבל אף אחד לא יכול היה להתחייב על זה, וכולם חיכו לשמוע מהמנהיגים, ששמרו את הפרטים המדויקים בסוד כדי להקשות על דיכוי המחאה על ידי המפלגה הקומוניסטית. מה שקרה בפועל כנראה באמת הפתיע את כולם.

מחסומים של המפגינים מול מחסומים של המשטרה

בחזרה לצומת בלילה. הפעילים שאיתם אני מדבר אומרים לי שהם לא נשמעים ל"מנהיגים" המוכרים של המחאה. "ה'מנהיגים' האלה לא מנוסים בפוליטיקה. כולם סטודנטים צעירים, חוץ מפרופסור אחד, שגם הוא חסר ניסיון במחאה שכזו", אומר לי אחד מהם. הפעילים האלה באו לפה על דעת עצמם, יחד עם אלפים רבים, מיד לאחר האלימות הקשה שבה המשטרה ניסתה לדכא את ההשתלטות הראשונה, במוצאי שבת לפני שבוע. הם מתמידים בכל משמרת לילה מאז, למרות שניכר שהרוב כבר פחות כאן.

"אנחנו פה כי אנחנו מאמינים בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. זה מובטח לנו בחוקי היסוד של הונג קונג", אומר אחר. אני שואל אם יש איזו מנהיגות או ועדה שמתאמת את כל עמדות הציוד והמזון שרואים בכל מקום, שמחולקים חינם ובשפע לכל דורש. "לא", הם עונים ללא היסוס. "אנשים מתאמים הכל באמצעות כמה קבוצות פייסבוק. לכל אזור שדורש איוש, ולכל משמרת של יום או לילה, יש עמוד לפרסום בקשות לעזרה, ציוד ומתנדבים". בדקתי, ולעמודים האלה יש בערך בין 10-30 אלף לייקים כל אחד. די מרשים. "אנחנו עם שנוטה לסדר", הם צוחקים. בנוסף כולם חוששים להיות מואשמים בחוליגניות. הם שמחים מאוד שאני מתעניין וכותב עליהם.

> אפליקציית גרינדר מזהירה את משתמשיה במצרים מפני שוטרים מתחזים

צילום: אמנון לוטן

צילום: אמנון לוטן

בשיחה אני מציין שיש פה יותר שוטרים מהרגיל. בפרט אני שם לב לחצי תריסר קצינים באמצע הצומת, שמדברים ביניהם ומסתכלים עלינו. החבר'ה מרגיעים אותי ואומרים שהנוכחות המשטרתית פה עולה ויורדת כל הזמן. הם משתדלים להיות ביחסים טובים עם השוטרים.

"שמע, גם לשוטרים לא קל… לשמור פה כל הלילה במקום לצאת לחופשה השנתית [בשבוע של חג לאומי]. הם גם תושבים וקרובי משפחה שלנו… מצד שני שוטר טוב תמיד מציית לפקודות. וכולם פה רוצים להיות טובים בעבודה שלהם. אז כשהם יקבלו פקודה לתקוף אותנו, ברור מה יקרה". המשטרה פה, יש לציין, כפופה לממשל הונג קונג אבל בסופו של דבר, כאמור, הממשל מציית לבייג'ינג.

צילום: אמנון לוטן

צילום: אמנון לוטן

תוך כדי השיחה מתחיל בצד הכביש שקרוב למשטרה מצעד של זוגות של שוטרים, יוצאים מהתחנה, וסוחבים מחסומי משטרה וקושרים אותם באזיקונים מסביב לרמפה של המפגינים. "הם בונים פה שכבות-שכבות של מחסומים מסביבנו בכל הבלוק הזה", מסביר לי אחד המפגינים. "זה לצורכי יחסי ציבור. כדי לייצר לעיתונאים מחר תמונה כאילו אנחנו חוסמים את כל הכבישים פה עם מחסומים מאיימים. בעצם אנחנו רק חוסמים חלק מהכניסות והיציאות לצומת הזו בגופנו, וזו המשטרה שהקימה את כל המחסומים. יכול להיות גם שזה נועד לחסום לנו דרכי מילוט מפה, בשביל השלב שהמשטרה תחליט לפנות אותנו מפה".

גם אם מה שאומר לי המפגין כאן נכון, נכון לא פחות שהמפגינים עצמם הקימו ומאיישים מחסומים לתפארת בהרבה מקומות אחרים בעיר, בכניסות הראשיות למתחמים הנשלטים. המטרה המוצהרת היא להגן על המפגינים בפנים ועל השטח התפוס מפני עוד התקפה משטרתית. לצד כל מחסום גדול שחוסם כביש ראשי יש נתיב צדדי או שניים שנותרו פתוחים, או עם מחסום קטן ונייד יותר, למקרה שאמבולנס יצטרך לעבור.

(צילום: Ka ga Mi, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

(צילום: Ka ga Mi, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

קפצתי לצד השני של הרמפה לצלם את השוטרים הבנאים מקרוב, וחזרתי לחבורה שלי. אנחנו מדברים עוד קצת, עד שקצין מבוגר אחד מגיח מאחורינו, נשען קדימה על המעקה ופותח בשיחה בקנטונזית – הוא בטון מונוטוני, הם בטון מחיוך ונינוח יותר מהרגיל. אחרי שתי דקות הוא פתאום מתמקד רק בי, עובר לאנגלית טובה, ופוצח בחקירה ידידותית בנוסח "מה אתה עושה בהונג קונג? מאיפה אתה? אתה חושב שלשכב על הכביש זה בילוי תיירותי….?"

אחרי קצת פינג פונג והתחמקויות אני מברך את כולם בלילה טוב ונעלם בחופזה אך באלגנטיות. אחד הפעילים מספיק להגיד: "מצטער שאתה צריך לעבור את החוויה הזו".

אלפי תיירים סינים מ"היבשת" מבקרים בעיר, ולא מתרשמים מהמחאה

בהוסטל בו אני מתאכסן יושבת לידי סינית צעירה מגווילין. אחת מאלפים רבים של תיירים מ"היבשת" שצובאים את העיר בשבוע חג העצמאות עכשיו. האנגלית שלה בינונית, אבל בעזרת שילוב של מתורגמן שבא והולך וקצת גוגל טרנסלייט אני מתחקר אותה על המצב. בהתחלה היא מאוד לא רוצה לדבר, חושדת שאני מרגל או עיתונאי. לא ברור מה גרוע יותר. אחרי שהבטחתי לה שלא אשאל לשמה, השיחה זורמת יותר.

היא מבטיחה לי שהיא לא מפחדת לדבר על הממשלה שלה, ושהיא באמת אוהבת את המולדת שלה ומסמפטת את הממשלה. היא אומרת שלמרות האיפול התקשורתי רבים בסין יודעים על ההפגנות גם מבלי להגיע להונג קונג, אבל ש"רוב האנשים לא יודעים כי זה פשוט לא מעניין אותם. דעה סינית רווחת סביבה היא שחבל הונג קונג הוא חלק אינטגרלי מסין, וצריך לציית לממשלה כמו כולם".

התיירת הסינית לא מתרשמת כלל מהמחאה. היא מאמינה שבחירות זה דבר חשוב, אבל שצרכי הלאום גוברים על הצרכים של קבוצות מיעוט כאלה או אחרות, ושסין ממילא גדולה מדי בשביל דמוקרטיה. "אבל מה אם זה עובד בהודו?" אני שואל. "אני צריכה לחשוב על זה. ובכלל, למה אכפת לך בכלל ממה שקורה פה?", היא סוגרת את השיחה.

במסעדה עממית אני יושב לקערת מרק עם אדם מבוגר, שמספר לי את סיפורו. ב-1949 הוא ברח מהמהפכה בסין לכאן. כשהתחילו הצעדים הסיניים לצמצם את הדמוקרטיה במחוז הוא היגר שוב, הפעם לאוסטרליה. בנו, שנשאר כאן, כבר התרגל למחשבה שיבלה את חייו תחת דיכוי סיני. הפעילים במחסום ליד תחת המשטרה אומרים לי שרבים מהם הם בני דור שני או שלישי לפליטים שברחו מסין, והשאלה היא אם הם מוכנים לחזור לחיים תחת שלטון המפלגה, או מנסים דרך אחרת.

עוד אני מנסה להתעמק ולהבין את המניעים למחאה מתברר לי, באמצעות דוגמא אחת קטנה, חלקה החשוב של הונג קונג בכלכלה העולמית. בימים אלה ממש מתבונן העולם כולו לנמל הונג קונג, ממנו יוצאים בקצב הולך וגובר מכשירי אייפון 6, שמיוצרים ממש פה באזור. כמו שתיארתי קודם, מכשירים כאלה ורשתות חברתיות הם חלק אינטגרלי בתנועת המחאה, ורק סמלי שהם מיוצרים למעשה ממש פה.

הפעילים ברחוב בעצמם לא יודעים מה יילד יום, ומתדיינים בזה הרבה. כולם אומרים ש"צריך להילחם על הזכויות שלנו", ו"אנחנו עושים את זה למען הילדים". כולם אומרים שכמובן שישמחו להיפטר מהמושל הנוכחי, אבל לא ברור להם לגמרי מי צריך להחליף אותו, ודי ברור שבחירות חופשיות לא יהיו פה, לא משנה כמה יפגינו. המוטו העצוב חוזר שוב ושוב: אין סיכוי, ואין ברירה.

אמנון לוטן הוא פעיל בתנועות סולידריות בישראל-פלסטין, ובמקרה לגמרי מצא את עצמו בלב הונג קונג בתחילת ההפגנות וקפץ על המציאה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf