אבא של הדיל לא מצליח לדבר עליה בזמן עבר

כותב אורח: סאמר בדאווי, עזה

הגבול המזרחי של עזה עשיר במראות של הרס. מהקצה הצפוני ועד לעיר הדרומית רפיח, לאורך כל 40 הק״מ של הרצועה, רחובות שלמים הושטחו לחלוטין. כך נעקרו מבתיהם מאות אלפים, שנדחסו עד אפס מקום במקומות המחסה הזמניים של סוכנות הסיוע של האו״ם, מה שעשוי להוביל לדחיית פתיחת שנת הלימודים כאן.

הטראומה אמנם משותפת לכל העקורים החדשים, אבל תושבי מחנות הפליטים בעזה מתמודדים עם גורל אכזר במיוחד מאז החלה ישראל במבצע הצבאי לפני כחמישה שבועות. הדבר ניכר במיוחד בג׳באליה, שם הפגזות ממושכות מצד ישראל השמידו משפחות שלמות, והשורדים נותרו חסרי בית ועם אפשרויות מאוד מוגבלות לבנייה מחדש.

״סוכנות הסיוע של האו״ם יכולה לעזור לאנשים רק בבתי הספר שהיא מפעילה״, אומר יוסוף בלטה, ששהה ליד ביתו כאשר הפגזות ישראליות הרגו את כל 11 בני המשפחה שהיו בבית, כולל חמישה ילדים. בלטה ובני דודיו חוזרים למקום כל יום מאז ההתקפה ב-29 ביולי, לחפש בין ההריסות מזכרות מיקיריהם ההרוגים.

אחמד בלטה, 18, אוחז בסינר ומספר לי שזה היה שייך לבן דודו בן השנה, אשר גופתו נקברה בחלקים. אחמד מתנשא לגובה של שני מטר אבל נראה כמתכווץ רק מהמחשבה. הוא מתכופף שוב ומוצא תעודת לידה, מרשם רפואי, טבלת חיסונים – כולם נושאים את שמו של בן הדוד הפעוט.

> כתיבה מעזה: מה עושים כשנגמרות המלים?

אחמד בלטה, ג'באליה, מוצא את הסינר של בן דודו בן השנה (סאמר בדאווי)

מחנה הפליטים בג׳באליה הוא הגדול בעזה והיה עד לאחרונה ביתם של יותר מ-100 אלף אנשים. מוצאם של רוב תושביו בכפרים וערים אשר נהרסו במהלך הקמת מדינת ישראל או ״טוהרו״ מתושביהם הפלסטינים ומותגו מחדש עם שמות עבריים. אבל אם תשאלו כל אחד בשטח הזה, אשר גודלו 1.4 ק״מ מרובע, תמצאו שכולם עדיין יוכלו למנות את שמות היישובים בהם בתי משפחתם ניצבו פעם.

זה אינו פרט שולי עבור אוכלוסיית מחנות הפליטים אשר, כמו עזה עצמה, רובה מתחת לגיל 29 – ובהחלט צעירה מכדי לזכור את אירועי הנכבה מ-1948. בניגוד לדור הראשון של העקורים, צעירי ג׳באליה מכירים רק את החיים הארעיים האלה, שבהם שורות של בטון ופלדה מקומטת הן קורת הגג היחידה שיש. עכשיו אפילו את זה כבר אין להם.

בתחילת המתקפה הקרקעית מחנה הפליטים הזה נפגע מכמה מהפגזות הטנקים ההרסניות ביותר, ובהן המתקפה ב-30 ביולי על בית הספר של האו״ם שעלתה בחייהם של 19 בני אדם, שחיפשו שם מחסה והגנה. יום לפני כן לפחות שתי הפגזות טנקים פגעו בביתו של בלטה, על פי עדויות של שכנים וחברי משפחה שעזרו לחלץ את ההרוגים מההריסות.

> הקשיבו לפס הקול של החיים בעזה

כל המשפחה הומדה בהפגזה. עלא בלטה, 17, ג'באליה (סאמר בדאווי)

עלא בלטה, 17, נזכר כיצד נשא את אחיו יחיא בן השמונה לבית החולים כמאל עדוואן. ״החזקתי אותו בתוך שמיכה״, מספר עלא. ״הוא עדיין נשם, אבל המעיים שלו החלו ליפול החוצה״, יחיא נפטר מאוחר יותר בדרך לבית החולים אל-שיפע בעיר עזה, לפני שהרופאים הספיקו לתפור את פצעיו.

כשפגשתי את עלא פחות משבועיים לאחר המתקפה הוא היה עם דודו, שלקח את עלא תחת חסותו. עבדל כרים, 51, סיפר לי על בתו הדיל, שהוא היה מכנה ״דילו״. היא נהרגה במתקפה ב-29 ביולי, אבל אביה עדיין מדבר עליה בלשון הווה, מספר לי שהיא ״רוצה להיות רופאה״. הוא מצביע על כתובת על הקיר: ״אתה רואה, היא כתבה את זה״.

על הקיר כתוב: ״דוקטור דילו״.

> תמונות השבוע: עזה מנסה לחזור לחיים מבין ההריסות

הדיל הייתה בת 17. הכינוי שלה היה דילו. היא רצתה להיות רופאה. בכניסה לחדרה כתבה "ד"ר דילו". אביה, עבדל כרים, לא מצליח לדבר עליה בזמן עבר (סאמר בדאווי)

"אני לא מבין למה הם תקפו אותנו״, עבדל כרים אומר. כמו קורבנות נוספים של הפגזות ישראל, הוא מתאר את נפילות הארטילריה כ״אקראיות״ – טענה שזוכה לגיבוי של מומחים צבאיים האומרים שאין שום דרך לחזות היכן הפגזים יפלו. עבדל כרים מספר לי שחוקרים מטעם ארגוני זכויות אדם (הוא לא הצליח להיזכר בשם אבל אמר שהם היו ״זרים״) ביקרו במקום האירוע ימים מספר לפני כן ואמרו שהם בודקים את הטענות לביצועם של פשעי המלחמה.

זה בהחלט מתקבל על הדעת: הפגזות טנקים אקראיות לתוך אזורים אזרחיים הן דבר נורא בפני עצמו. הן מבהילות ומאיימות עוד יותר כאשר הטנקים מפגיזים מחנות פליטים.

* סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגמה: מיכל מוגרבי.