כתיבה מעזה: מה עושים כשנגמרות המלים
הלכתי בין ההריסות של שכונה-לשעבר, ואז מצאתי חתיכה של קיר. ידעתי שכבר ראיתי אותה בעבר, ופתאום הבנתי איפה. על כתיבה באזור אסון
כותב אורח: סאמר בדאווי, עזה
אלף מלים לא יוכלו לתאר את המראות של האפוקליפסה בעזה. קום והתהלך בין ההריסות עם עט ביד, ותמצא את עצמך מייחל שהיה לך כלי חזק יותר שעמו תוכל להסיר משקל של טונות מהזכרונות הקבורים תחתם ולזרוק את הטראומה המצטברת אל הים.
אבל כותב – כותב. אין בכוחו להשיב את הנעשה. כל כתבה שנכתבת מעידה על כך. היום, כשחלפתי דרך הריסותיה של עוד עיירה לשעבר, קבוצת גברים ממשפחת אל-עג'לה קראו לי וביקשו עזרה. כשהתמהתי מלהושיט יד, כפי שאין לי ברירה אלא לעשות בין כל הנואשים האלה, הם אמרו: "ספר לעולם, לפחות. ספר להם מה שקרה לנו". את זה אני יכול לעשות. אבל האם זה מספיק?
בערבית יש אמרה, חדית' של הנביא מוחמד, שאומרת: "אם אתה רואה עוול, תקן אותו בידיך. אם אתה לא יכול, תקן אותו במילותיך. ואם נכשלו כל החלופות – תקן אותו בלבך". האפשרות האחרונה, קובעת האמרה, שמורה לקטני האמונה.
כך שהכותב נמצא באמצע – לא גיבור, לא חסר אונים. ובכל זאת לפעמים המלים נכשלות. היום הוא יום כזה.
> תושבי עזה שאיבדו את בתיהם מנסים להבין מה הלאה
משפחת אל עג'לה בהריסות ביתה (סאמר בדאווי)
היום הלכתי לשעף, קהילה שיושבת קצת מערבית למקום מושבה הזמני של יחידת טנקים ישראלית, סביר להניח שאותה יחידה שהשטיחה את בתי הקהילה. בניינים בני שש קומות נכתשו כדי גובהי. חתיכות פח תלויות באוויר קשורות לכבלי טלפון מנותקים. ומכל עבר פני האנשים – מיוסרים, מאובקים – מחפשים זכר למה שהיה כאן פעם.
ואז מצאתי משהו. לצד מה שהיה פיר מעליות מצאתי חתיכת קיר בצבע תכלכל, גוון שכבר ראיתי מתישהו, איפשהו. בעודני מנסה לדלות מהזיכרון איפה זה היה מצאתי חתיכת נייר קבורה מתחת לאבן, מסמך קרוע ועליו הכיתוב "אל-ואפא".
אז כאן זה היה. פה ממש כתב הד"ר בסמאן עלאשי, מנהל בית החולים השיקומי אל-ואפא, על חוויית החיים בבית חולים תחת מצור. כשראיינתי אותו בתחילת המלחמה – מלחמה זו שבה היה רק צבא אחד – הוא סיפר לי על 14 חולים קשישים, "חייהם של כולם תלויים לגמרי בהשגחה של 24 שעות ביממה", הוא אמר. "אנשים נשארים פה ביחד, ונעזוב את העולם ביחד".
כשהתחילה ההפגזה הם הלכו, ברחו תחת אש לבית חולים אחר. אני תוהה אם הזדמן לו לחזור לכאן מאז, עכשיו עם תחילת הפסקת האש. האם חשבו לחזור למקום הזה, שאיש לא היה מעלה על דעתו להפציץ? כלומר, איש חוץ מהצבא הישראלי?
> המוני משפחות מוצאות מחסה בין חדר המיון לחדר המתים
הריסות בית החולים אל-ואפא (סאמר בדאווי)
מונזר אל-עג'לה, שגר מאחורי בית החולים, ישב עם שני בניו על ספה בשמש. זה כל הרכוש שהצליחו לחלץ מביתם ההרוס. כששאלתי אותו מה הוא חושב על כל ההרס הזה שמסביבנו, הוא חזר על אותה מנטרה עליה חוזרים עזתים רבים כיום: "אלוהים הוא מספיק עבורנו".
אם יש עוד מלים מתאימות בעולם כדי לתאר את המראות האלה, אני לא האיש שמצא אותן.
> ללא הסברים, הצבא השמיד את בית החולים אל-ואפא
הריסות בית החולים אל-ואפא (סאמר בדאווי)
סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגם: חגי מטר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
