newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העליונות היהודית של סמוטריץ השאירה את עבאס בידיים ריקות

אין לזלזל בהישג הסימבולי של הנאום של מנהיג רע"ם, אבל אחרי הווטו של סמוטריץ', מה שנותר לראש המפלגה האסלאמית הוא הצטרפות למחנה "רק לא ביבי", שבו אין יתרון למהלך שהוביל

מאת:

אחרי שנגמרו החגיגות ואחרי שהושג ההישג הסימבולי שאי אפשר לזלזל בו (נאום בשידור חי בפריים טיים מנצרת עם דגל התנועה האסלאמית מאחוריו, הנפתח בפסוק מהקוראן), ההישג הפוליטי של מנסור עבאס נשאר מוגבל למדי.

מנסור עבאס במסיבת עיתונאים בנצרת 1.4.21 (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

מנסור עבאס במסיבת עיתונאים בנצרת 1.4.21 (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

שיח ההשפעה של עבאס התבסס על הרעיון שהוא "לא ימין ולא שמאל", ולכן – בניגוד לרשימה המשותפת ובעיקר לחד"ש שהיו מחויבות רק לשמאל – הוא יוכל לשמש לשון מאזניים, לסחור בכוח שלו, ולהשיג הישגים גדולים יותר.

אבל הנוסחה הזו היתה מוליכת שולל מראש. עבאס לא באמת יכול היה לשמש לשון מאזניים בין ה"ימין" ל"שמאל". כי הרי אם החלוקה היתה כזו, הימין היה מרכיב קואליציה תוך יום. לקואליציה שבסיסה בימין ובליכוד יכולים להיות וריאנטים שונים – עם בצלאל סמוטריץ' והחרדים ובלי ליברמן, בלי החרדים ועם ליברמן וכחול לבן, בלי סמוטריץ' והחרדים ועם כחול לבן ויש עתיד. באף אחד מהווריאנטים האלה רע"ם לא מופיעה, ואיש לא היה חושב אפילו לפנות אליה.

עבאס, אם כך, יכול היה לשמש לשון מאזניים לא בין הימין לשמאל, אלא בין "רק לא ביבי" ובין "רק ביבי". את כל כוחו הוא שאב מכך שהוא זה שיכול להעניק לבנימין נתניהו את ראשות הממשלה ולכן נתניהו יעניק לו, לפחות על הנייר, הישגים מופלגים. חבירה לנתניהו היתה הרציונל שעמד מאחורי כל תאוריית ההשפעה שלו.

אבל עכשיו מתברר שגם לתאוריה הזו אין היתכנות פוליטית. תוצאות הבחירות יצרו מצב שכדי להרכיב ממשלה, נתניהו זקוק גם לעבאס וגם לסמוטריץ'. זה היה צפוי במידה רבה, אבל עכשיו זו מציאות. אינני יודע אם נתניהו הוליך את עבאס שולל והבטיח לו שיצליח לרסן את סמוטריץ', או שעבאס שגה בהבנת הימין הישראלי וחשב שסמוטריץ' יתרכך או שעבאס ידע בדיוק מה הולך לקרות והוליך שולל את הציבור שלו.

כך או כך, השורה התחתונה היא שסמוטריץ' לא השתכנע מהנאום המתקתק של עבאס ושלח אותו חזרה למחנה השמאל. "הערבים, שיהפכו בחסות הימין לשותפים לגיטימיים, יחברו קרוב לוודאי לשמאל", כתב סמוטריץ' בפוסט החד להפליא שלו שבו הסביר מדוע הוא מסרב לרעיון הישיבה עם עבאס, אפילו אם היא תביא עכשיו להקמת ממשלת ימין. "הסיבה היא פשוטה: הימין נותן להם רק את המישור האזרחי ואילו השמאל גם את המישור האזרחי וגם את המישור הלאומי".

עבאס נותר ללא קלפים

אחרי הווטו של סמוטריץ', ששלל את האפשרות של הקמת ממשלת "רק ביבי", עבאס נאלץ עכשיו לחזור למחנה ה"רק לא ביבי" או בשמו החדש "מחנה השינוי". אבל הוא מגיע למעשה ללא קלפים של ממש. הקמת ממשלת בנט עד מרצ אינה תלויה רק בו. ארבעת המנדטים שלו יכולים להביא את הממשלה הזו ל-62 מנדטים, אבל חמשת המנדטים של המשותפת (בלי בל"ד שכבר הודיעה שלא תשתתף במשחק) יכולים להביא אותה ל-63. אפילו אם רק חד"ש תתמוך בה בהצבעת האמון, ממשלה כזו תגיע ל-61.

אם זה יהיה המצב, ואכן תוקם "ממשלת שינוי" כזו – רק עם רע"ם, רק עם המשותפת או חלקים ממנה או עם שתיהן – תישאל השאלה למה היה שווה כל המהלך הזה של עבאס. הרי אם לא היה פורש, היה סיכוי סביר שהמשותפת היתה שומרת על 15 המנדטים שלה ואולי אפילו מגדילה את כוחה. אם המטרה של עבאס היתה "להשפיע", הרי ברור שעם ארבעה או אפילו עשרה מנדטים אפשר להשפיע הרבה פחות מאשר עם 15 או 16 או 17 מנדטים. כל שיח ההשפעה שלו ייראה ריק מתוכן.

גם אם לא תוקם בסופו של דבר "ממשלת שינוי" ונלך לבחירות חמישיות, לא ברור למה זה ייחשב הישג לעבאס. בעצם הפיצול במשותפת הוא מנע אפשרות – שאולי היתה תיאורטית אבל לפחות היתה קיימת – להקים ממשלה בלי סער ובנט.

אז כן, ההישג הסימבולי של עבאס הוא חשוב. במודע או שלא במודע, עבאס עזר מצד אחד לחשוף את הצביעות של נתניהו – שהיה מוכן לנטוש את הרטוריקה האנטי ערבית ועוד יותר מכך האנטי אסלאמית שלו במחיר הישארות בשלטון – ומצד שני לחשוף את תזת העליונות היהודית של הימין שבאה לידי ביטוי מזוקק בפוסט של סמוטריץ'.

לליכוד ולחרדים יהיה קשה מעכשיו והלאה להטיל וטו או להסית נגד שותפות של מפלגות ערביות בקואליציה ואולי אפילו בממשלה, אחרי שנתנו את ברכת הדרך למפלגה האסלאמית ולדגל הירוק שלה. אבל ייתכן שלא עבאס ירוויח מזה, אלא דווקא המשותפת וכל הכוחות הפוליטיים, הערביים והיהודיים, המאמינים בשותפות, מה שאמיר פאח'ורי ואני קראנו פעם "זרם השותפות". זרם שכמו שסמוטריץ' אבחן יפה, יקדם את השותפות גם במישור האזרחי וגם במישור הלאומי. כמו שעבאס רכב למעשה על שיח ההשפעה שהוביל איימן עודה, ככה ייתכן שבסופו של דבר אחרים ירכבו על המהלך שלו.

ואולי בסופו של דבר, מה שייזכר מהמופע של עבאס הוא לא הנאום עצמו, שהיה דליל למדי, אלא מה שהתרחש באולפן של ערוץ 12 מייד אחרי תום הנאום. אחרי שמוחמד מג'אדלה, הפרשן המבריק מרדיו א-נאס שם את הנאום בקונטקסט הנכון, המשיך אחריו יאיר שרקי ואמר בטבעיות: "כמו שאמר מוחמד, אז"…  כל כך פשוט – "כמו שאמר מוחמד". כמו שאמר מנסור, כמו שאמר עמית, כמו שאמר איימן, כמו שאמרה דנה, כמו שאמרה עאידה, כמו שאמרה רינה, כמו שאמר אחמד, כמו שאמר סמי, כמו שאמרה סונדוס.

בבתי חולים שיח כזה – "מוחמד אמר", "רינה אמרה" – הוא כבר מובן מאליו. גם בבתי המשפט ובמקומות עבודה לא מעטים. עכשיו הוא מגיע לאולפנים של ערוץ 12, 13 ו-11, אל יצרני התודעה. הממשלה, מרכז הכוח המדינתי, נשארה מחוסנת מפני השיח הזה, נותרה מעוז של עליונות יהודית. סמוטריץ' רוצה בכל כוחו לשמור על המעוז הזה טהור. עבאס אולי ייזכר כמי שפורר אותו עוד קצת, אבל כדי שהוא ייפול, צריך קואליציה הרבה יותר רחבה, הרבה יותר מגובשת ומאמינה בעצמה. לא סתם טריק להרוויח קולות.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf