הספר "בית ספר לברברים": תמרור עצור מבהיל
ספרה של אריקה מאן, שלאחרונה יצא לו תרגום עברי, מתאר את הוויית החינוך הנאצי. החדשות הטובות הן שמערכת החינוך בישראל עדיין רחוקה מזו המתוארת בספר. החדשות הרעות הן שהנאצים לא השתמשו בשום אמצעי שלא מוכר לנו היום כדי להשתלט עליה
"הילדים בגרמניה אינם מכירים אוויר צח יותר, כי האוויר הרעיל נמצא בכל מקום שהנאצים שולטים בו". חברים בהיטלר יוגנד נפגשים עם אדולף היטלר, בדצמבר 1939 (צילום: Wikimedia Commons, CC BY-SA 4.0)
לאחרונה יצא לאור תרגום עברי לספר "בית ספר לברברים", מאת אריקה מאן, בהוצאת אפרסמון (מגרמנית: ארז וולק). מאן, ילידת 1905, הבת של הסופר תומאס מאן, בגרה כיהודיה במינכן שבגרמניה, בין מלחמות העולם. לאחר עליית הנאצים לשלטון (בינואר 1933) היגרה עם משפחתה, תחילה לשוויץ ואחר כך לארה"ב.
את הספר כתבה בשנת 1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא מתאר את הוויית החינוך הנאצי, קרוב לחמש שנים מאז הונהג. בספר משובצים אין ספור ציטוטים מתוך ספרי לימוד, ביטאונים פדגוגיים, מסמכים והצהרות, אולם אין זה ספר מחקר או עיון. בכישרונה הרב, ארגה מאן את המקורות הראשוניים לכלל טקסט דמוי סיפור. תיאור חיי היומיום, העוטפים את הילדות והילדים בבתי הוריהם, בבתי הספר ובתנועות הנוער.
החדשות הטובות הן שמערכת החינוך הישראלית רחוקה שנות אור מזו המתוארת בספר. תוך שנה מעלייתם לשלטון, דרסו הנאצים את מערכת החינוך הגרמנית כליל. למשל, המורות והמורים חויבו להתפקד כחברי המפלגה, אחרת יאבדו את מקום עבודתם. כל תוכניות הלימודים וספרי הלימוד הוחלפו לכאלה המשרתים את אג'נדת השלטון. צו מיוחד קבע כי כל שיעור יפתח ויסתיים בעמידה, הצדעה וקריאת: "הייל היטלר!"
כך הרעילו את נפשם של הילדים, כפי שמתארת מאן: "הילדים בגרמניה אינם מכירים אוויר צח יותר, כי האוויר הרעיל נמצא בכל מקום שהנאצים שולטים בו, והם שולטים שליטה מוחלטת בכל מקום שהילד הגרמני נושם, ישן, אוכל, לומד, צועד וגדל בו".
החדשות הפחות נעימות מתבררות כאשר מנסים להבין כיצד הם עשו זאת? כיצד קרסה מערכת החינוך, שבה עבדו קרוב לרבע מיליון מחנכות ומחנכים, כולם משכילים, אנשי מדע ורוח?
מסתבר שהנאצים לא השתמשו בשום אמצעי יוצא דופן שאינו מוכר לנו כיום. בראשם – תודעת נרדפות, תודעת עליונות ותודעת מלחמה של להיות או לחדול. כדי לבסס את הנרטיבים השקריים, הם עטפו את הילדים בבוז להשכלה ובהאדרת הבורות. בתמצית, ערכים במקום ידע. ההיסטוריה מלמדת שאם רוקחים יסודות אלה בעוצמה טוטלית, כל אומה נופלת.
תודעת נרדפות
במקראות השפה קראו הילדים בחינוך היסודי: "ביתנו נותץ, אדמתנו חוללה" לנוכח "אלף שנים של עבדות וגלות". כך הם למדו כי שליש מהעם הגרמני (35 מיליון בני אדם) חי בגלות שנכפתה עליו, ועל כן חובתם לפעול להשיבם על ידי "הרחבת תחום המחיה הגרמני".
עטיפת הספר "בית ספר לברברים"
"עם שאין לו מדינה סופו להיות לעם שאין לו עם", הוזהרו הילדים. ועל כן הם דקלמו בשיעור היסטוריה: "דם משותף מקומו ברייך משותף". במדריך להוראת ההיסטוריה נכתב כי "מטרת ההוראה היא הכנת התלמיד לנטילת חלק במאבק העם על זכויותיו", זכויות שנגזלו ממנו בהסכם ורסאי, בסיום מלחמת העולם הראשונה. "ילד גרמני אתה, אז אל תשכח / מה האויב ממך לקח!"
תודעת הנרדפות שימשה להצדקת הגזענות. ההפרדה הלאומית והדתית בבתי הספר, שהונהגה בשנת 1935, הוסברה בצורך להגן על הילדים הגרמנים. "הסכנה לארים נראית לנו עצומה. גוזלים מהם כל רגש של צדק ואנושיות", שכן הכיתות המעורבות חסרות בשיווי המשקל הגזעי או הלאומי, "הזוקף את קומתנו".
תודעת עליונות
במקביל להיותם נרדפים, הגרמנים הם גם גיבורים, חזקים ועליונים. כבר בספרו "מיין קאמפף", משנת 1925, כתב היטלר: "יש להקדיש את כל חינוכו והשכלתו [של האזרח הצעיר] להנחלת הידיעה שהוא עליון על אחרים".
למשל, בביטאון פדגוגי הוסבר למורי המתמטיקה: "המתמטיקה המערבית, כפי שהתפתחה בשלוש מאות השנים האחרונות, היא נכס תרבות ארי, ביטוי של רוח הלחימה הנורדית". ובמקום אחר נקראו המורים "למלא את התלמידים בגאווה בכך שהעם הגרמני נחשב לנציג החשוב ביותר של הגזע הנורדי, ולעשותם שותפים פעילים להשבה חסרת מנוח של העם הגרמני".
"ההשבה" של העליונות חייבה כמובן את אחדות השורות. בשיעור לשון למדו על התחילית "בלתי" באמצעות שינון הטקסט הבא. "אם ישמור העם הגרמני על אחדותו הוא יהיה בלתי מנוצח, בלתי נלאה, בלתי ניתן לעצירה, בלתי חדיר, בלתי מוגבל, בלתי מחולק, בלתי מעורער, בלתי פגיע, בלתי מתפשר, בלתי עביר". סוף שיעור לשון.
צידה השני של האחדות היא השנאה. לספר לימוד היסטוריה, מעידה מאן, מטרה אחת: "למלא את הילדים הקטנים בשנאה כלפי אויבי גרמניה". כמובן היהודים, ולצידם "הצרפתים, האנגלים, הקתולים, הפרוטסטנטים, הסלאבים, הרוסים, הבונים החופשיים, חברי ארגון רוטרי – כולם מקשה אחת".
"בגרמניה מוכרחים לשנוא, שנאה יוקדת, מאכלת וחסרת מרפא", שנאה כלפי חוץ, נגד "אויבי הארץ העתידיים", ושנאה כלפי פנים "כלפי כל מי שחלש בגרמניה".
תודעת מלחמה של להיות או לחדול
אמצעי הכנעה נוסף שמאן מדגישה היה "אווירת המלחמה הקרבה, הנוכחת כבר למעשה". בשלב ההוא (1937), האויב היה לגמרי מדומיין, ואף על פי כן, גרמניה הוצגה במצב של "לנצח או למות".
אחד מעיתוני הנוער החשובים נקרא "עיתון המאבק של הנוער ההיטלראי", וסיסמתו: "הנוער ההיטלראי, אתם במאבק! התחמשו בקריאת עיתוננו!" בספר שירים לגילי כיתות ו'-ז' נכתב: "בחגורה מאה קליעים, כבד הנשק בידי, והרימון אחוז היטב, בולשביק רק בוא אליי!" כך גם בשיר המיועד לתלמידות: "לשלומנו אתן משמר, נגד האויב המר, אנחנו אחריכן הולכים!"
בהקדמה לספר לימוד כימיה נכתב כי הוא מיועד למורה המבקש "להנגיש את ענייני המלחמה לתלמידיו". פרקי הלימוד נוגעים "לאמצעים ולאמצעי הנגד של הלחימה הכימית". באותה גישה, הוראת פיזיקה נקראה "פיזיקת הנשק", והיה לה "תפקיד מכריע בחינוך הנוער למוכנות לקרב".
כחלק מבהלת המלחמה המדומיינת, התחלפו התפקידים שבין האזרח למדינה. אם עד כה המדינה נועדה לשרת את צורכי האזרחים, הרי עתה אלו הם – התלמידים – שצריכים לשרת את המדינה. האיום הקיומי גרם להם להשלים עם קורבנם: המחסור החמור במזון, שלילת החירות, החרמות רכוש, וכמובן נכונות למות למען החירות.
בספר לימוד היסטוריה נשאלו תלמידי בית הספר היסודי במה הם תורמים למאבק למען הרייך. תשובה לכך ניתנה בשבועון התעמולה "דר שטירמר". מנהל בית ספר דיווח בגאווה על תלמיד בן 9 שמנע מאימו לקנות בחנות בבעלות יהודית. "אם תכנסי לכולבו הזה, אספר מחר למורה שלנו". תפקיד לכל תלמיד.
מעטפת בורות ובוז להשכלה
את כל הנרטיבים האלה חובה היה לעטוף בבורות, שכן נער או נערה משכילים עלולים היו לזהות את מסכת השקרים וההטעיות. בספר "מיין קאמפף" נכתב במפורש ש"אין להכביד את המוח הצעיר בדברים שבתשעים וחמישה אחוזים מהם הוא לא ישתמש וממילא ישכח".
בספר הדרכה פדגוגי, הסביר מנהל בית ספר כי על המורים "להשתחרר לגמרי מהתפיסה שתפקידנו הראשון הוא להנחיל ידע". במקום זאת נדרשו המורים "לצרוב" ערכים, ובסדר זה: לימודי הגזע, לימודי האופי, וטיפוח הגוף. הידע, שנמצא במקום הרביעי בסדר העדיפויות, אינו זה האקדמי המוכר, כי אם צמצום "כל המדעים לכדי מדע אחד חדש, המכונה: מדע הלחימה".
במאמר על הוראת ההיסטוריה הוסבר למורים שמטרת ההוראה מעתה "היא מעשית במהותה יותר מאשר מדעית". ומה מעשי בהיסטוריה? "חינוך לציות". כך גם בשיעורי דת, מוסבר שעליהם להתרכז באמונה במקום בידע. איזה אמונה? "להאמין בשליחות הגרמנים במלחמה", "להאמין שהגרמנים נעלים על כל העמים", "להאמין שהפיהרר טהור משמיים".
"תם עידן התבונה הטהורה" ותם עידן "המדע החף מאידיאולוגיה", הסביר פרופ' לחינוך בספר הדרכה למורים.
מערכת חינוך להשמדת האדם
ככל שקוראים בספר כך גוברת החלחלה. מערכת חינוך, מהמתקדמות שהיו בעשור השלישי של המאה ה-20, קרסה לחלוטין וויתרה על ערכיה הפדגוגיים כגון השכלה, צדק, שוויון ויצירת מרחב בטוח להתפתחות הילדים והילדות. האמצעים היו פשוטים, שהרי נרדפות, עליונות, מלחמה ובורות יש גם אצלנו למכביר. העוצמה היתה טוטלית.
ממקום גלותה בשנת 1937 מאן היתה עדיין אופטימית, וסיכמה את ספרה במילים אלה: "אנחנו מאמינים בכוח ההתחדשות של העם הגרמני שכשל פוליטית, נשבה בפיתויי הלאומנות הרומנטית בעידן של אי צדק כלכלי, ומסר את עצמו בידי הנוכל המושיע שיצא לקראתו מתוך החושך". משפט בן 88 שנה, ובכל זאת כל כך אקטואלי.
"אנחנו מאמינים שאי אפשר להשמיד את היכולות הגבוהות ביותר אשר לאדם, ושלא יושתקו לזמן רב בלב העם הגרמני. בניצחון החירות והצדק אנו מאמינים, ובניצחון האמת". זה לא קרה אלא לאחר שמונה שנים נוספות, מלחמה כלל עולמית, ו-60 עד 80 מיליון חללים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
