הסוד של סמוטריץ'

במדורי הכלכלה נטען כי שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', דוחה את דיוני התקציב במשך חודשים מטעמי פוליטיקה קטנה, כי הוא חושש מעימות על קיצוצים בכספים הקואליציוניים או מהכרח לבטל תריסר משרדים מיותרים, היוצרים תוהו ובוהו בעבודת הממשלה. גם אחרי שנדחק להציג את עקרונות תקציב 2025, אמר סמוטריץ' כי רק עכשיו "יחלו במשרד האוצר בשיח אינטנסיבי עם המשרדים לגיבוש התקציב".

אבל, יש הסבר אחר, מרחיק לכת יותר: סמוטריץ אינו בלתי אחראי או פזיז או חובבני, אדרבה. שר האוצר אינו מתעלם מהתרעות הבכירים במשרדו ובבנק ישראל. הוא בוחר להחליט אחרת מתוך שיקול רציונלי, שתואם את השקפתו. דיוני התקציב נדחו כדי להסתיר סוד איום: מערכת השליטה הישראלית שוב אינה יכולה לשאת את עצמה, ואולי: לטווח רחוק, היא אינה בת קיימא. זו הפוליטיקה הגדולה.

הסוציולוג ברוך קימרלינג ז"ל קבע שאי אפשר לנתח את החברה הישראלית אלא בהקשר מרחבי מורחב, של יחידת ניתוח הבנויה על אזורי שליטה – "מערכת השליטה" הישראלית. המערכת היא תופעה דינמית המלווה את שנות המדינה ומעצבת אותה. מערכת זו הנהיגה ממשל צבאי ב"ערביי ישראל" עד 1966. ב-1967 הוקם מערך השליטה בשטחים – הממשל הצבאי וכביכול ה"מנהל האזרחי", ובצידם המשטרה. מערך זה נשען כמובן על רכזי השב"כ בכל כפר, ברצועה ובגדה המערבית, ואף בגולן ובסיני.

גבולות המערכת השתנו ועודם משתנים. בעקבות הסכם השלום עם מצרים נפסקה השליטה בסיני. הסכמי אוסלו העבירו סמכויות בגדה וברצועה לרשות הפלסטינית. אחרי ההתנתקות והשתלטות החמאס, חדלה (לפחות לעת עתה) השליטה הישירה ברצועה. בשנים מסוימות נכלל מרחב דרום לבנון במערכת, וייתכן שבחודשים הקרובים ישוב להיכלל בה. בד בבד, לאורך הדרך, מנגנוני השליטה עסקו בגלוי ובסמוי, בעוצמות שונות, בפיקוח פוליטי על הערבים בישראל, עד לשיא האלים באירועי אוקטובר 2000. גם השמאל והימין היו ועודם נתונים לפיקוח.

ב-7 באוקטובר נחשף שמערכת השליטה גדולה עלינו. היא בעומס יתר, מתוחה עד הקצה, ואולי כלל אינה עומדת בעומסים. זה החל באותו יום נמהר, כשהתברר שלא נותרו כוחות לשמירת עוטף עזה כי גדודים רבים רותקו לצורכי הדיכוי בגדה. זה המשיך כשבמטכ"ל הודו שיש קושי לנהל במקביל פלישה לעזה, עמידה מול האינתיפאדה האלימה בגדה, ומלחמה מקיפה בצפון. בנוסף, הוחלט שכ-100 אלף פועלי הגדה לא יעבדו בישראל, כי השב"כ לא מסוגל למנוע את התגייסותם לתאי טרור.

עוד ועוד אלימות, עוד ועוד עלויות

לאחרונה, המטכ"ל תבע תקציבי עתק, ובצד זאת עמד בעיקשות על גיוס החרדים. זאת, לא מטעמי "שוויון בנטל", או חמלה על מילואמניקים ש"טחנו" חצי שנה ברצועה. הצבא זקוק לכוח אדם כדי לתחזק את מערכת השליטה המתעצמת לנוכח אתגרי ענק. במקביל, לוחות הדרושים מתמלאים במודעות של השב"כ, והמשטרה יוזמת קמפיינים אינסופיים לגיוס לשורותיה.

תקציבי עתק מוזרמים להגנת יישובים בקווי עימות, לחסימת הגבול המזרחי מפני הברחות, לביצור קו התפר, ל"משמר לאומי", ועוד. כל זאת, במקביל להיערכות צבאית למערכה הרב זירתית הבאה. בנוסף, נעשו מהלכים להאריך את שירות החובה ולשפר את התגמול ל"סדירים", להעלות את כשירות המילואים, לסייע למשפחותיהם ולהבטיח להם הטבות ותמריצים מיוחדים. וכמובן, להבטיח סיוע למפונים, ולהשיבם לבתיהם המשוקמים.

מאחורי ההתבצרות לא עומדת "רק" טראומת שמחת תורה, אלא החשש המוצדק מאפקט הבומרנג. לכאורה, ישראל הגיבה למתקפה האכזרית, ו"הסירה" את סיכון החמאס. למעשה, הריגתם של כ-40 אלף איש, מהם כמחצית "בלתי מעורבים" שרובם נשים וילדים, והפיכת עזה לעיי חורבות שלא ניתן לחיות בהם, יצרה נפץ רב דורי עצום, שמעצב מחדש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אם בקרב הישראלים זינק באופן חריג שיעור המצהירים על שנאתם לערבים בעקבות אירועי אוקטובר 2023, סביר כי בעקבות "הנכבה השנייה", בקרב הפלסטינים השנאה תבער שבעתיים. ה"תמרון" הקטלני הפך את העימות ההיסטורי לוונדטה מדממת ללא סוף שבה כולנו בלב מאפליה.

מול כל אלו, נוסחת הממשלה הנוכחית פשטנית: עוד ועוד אלימות. כך, הקריאות המטורפות למחיקת עזה וחווארה; ההכשר לשיח הנקם; התביעה ההזויה להתיישבות ברצועה; הפעלת מסוקים וכטב"מים בקרב אוכלוסייה אזרחית בגדה; התרת הרסן ממתנחלים אלימים; ההכרה העיקשת בעשרות מאחזים והמטרת המשאבים על ההתנחלויות. בצידם בולטות ההתגרויות הבוטות הבלתי פוסקות במנגנוני המשפט הבינלאומי, לרבות האיומים על מוסדות המשפט בהאג, וכמובן הסירוב למו"מ לעיצוב "היום שאחרי". צעדים אלה פוגעים ביחסי החוץ ובכלכלת המדינה. בהצטברותם, הם גוררים נטל ביטחוני ותקציבי נוסף, יוצא דופן.

תקציב הביטחון כבר זינק השנה מ-83.2 מיליארד ל- 117.5 מיליארד, גידול של 41%. מערכת הביטחון דורשת תוספת של 220 מיליארד בארבע השנים הבאות. כבר עכשיו מסתמן בוועדת נגל הדנה בכך, שתקציב הביטחון ינוע בעשור הקרוב בטווח שבין 120 מיליארד ל-150 מיליארד בשנה. השנה נוספו הוצאות אזרחיות בעשרות מיליארדים לטיפול במפונים ולפיצוי נפגעי המלחמה, וכך יהיה גם בשנה הבאה. במקביל, עברה על המשק שנה קשה, לרבות ירידה בתוצר לנפש ועלייה בגירעון, ונוצר קושי במימון ההוצאות. לשירותים החברתיים נשקפת סכנה.

ומה שמדאיג במיוחד: ברמות המורכבות והאי וודאות בתרחישי מלחמה רב זירתית, שעלולה לגבות מחירים כבדים, תוספות התקציב הגדולות לא מבטיחות בהכרח הרבה יותר ביטחון.

שתיקת הכובשים

מבחינת סמוטריץ', ההרג בעזה הוא הישג רבתי, מימוש דוקטרינת ההכרעה שלו. הוא מייחל להגירה פלסטינית מסיבית, להתעצמות מלחמת המצווה בגדה, ולהתיישבות ברצועה. חיסול מדינת הרווחה הוא מחיר שישלם בשמחה עבור כך (גם ערעור הדמוקרטיה והתפוררות מערכות שלטון החוק אינם קורבן גדול עבורו, להיפך). אפילו הכרסום בקשר עם וושינגטון אינו מדיר שינה מעיניו. הגידול בהשקעות הכרוכות במערכת השליטה הוא מבחינתו מתבקש. בקיצור, מנקודת מבטו, שר האוצר מבסוט.

והתקציב? הס פן תיאלץ להודות שגבולות היכולת של מערכת השליטה נפרצו. אין לקיים דיוני תקציב רציניים, כי הם יחשפו אמת במערומיה. תחתם, הציע סמוטריץ' כלכלה אלטרנטיבית, שעיקרה "בחוקותי תלכו": "ניישם את התורה – ונזכה לשפע". סמוטריץ' ושותפו נתניהו מסכימים: קל להבטיח שפע. קשה הרבה יותר לפתוח תהליך אסטרטגי שקוף, עצום וכואב לשינוי סדרי עדיפויות.

ישנם בכירים המבינים את שתיקת הכובשים של סמוטריץ'. יו"ר ש"ס, אריה דרעי, אמר על הממשלה בדאגה שאין לה "סייעתא דשמייא". ואכן, על ש"ס מוטלת אחריות ל"שקופים" שישלמו את מחיר הקריסה התקציבית שמבשל סמוטריץ'.

יש לקוות שהשרים השפויים בממשלה יתעוררו ויבינו בהקדם שאת מחיר מימוש תוכנית ההכרעה ישלמו בסוף האזרחים שהם מייצגים, וביוקר רב.