המורה שביקש לפקוח את עינינו לנכבה של פלסטין
בכיתה ז' הבין נימר מורקוס מהי דמוקרטיה, כמורה תחת הממשל הצבאי הוא נאבק למענה ופוטר. את האוטוביוגרפיה שלו "חזק מהשכחה", שיצאה לאחרונה בעברית, כתב מורקוס – לימים ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית – גם כדי לגרום ל"עם הרוב", כלומר היהודים, לפקוח את עיניהם
ספר מעודד בתקופה מאוד לא מעודדת. נימר מורקוס (באדיבות המשפחה)
היום, 15 במאי, מציינים את יום הנכבה, יום השנה ה-77 להרס, לגירוש ולביזה של כפרי פלסטין. אבל במדינת הלאום הציונית אסור לזכור ולהזכיר היסטוריה שאינה מטעם. הנכבה היא סכנה לביטחון ישראל, שכן כל שלטון מדכא חרד מיום פקיחת העיניים של נתיניו.
>> הדור הפלסטיני הצעיר גדל על סיפורי הנכבה. כעת היא מתרחשת מולו
על כן, כאשר כוחות ההלשנה הציוניים גילו שסטודנטים מבקשים לציין את יום הנכבה, שלח שר החינוך מכתב מאיים לראשי האוניברסיטאות שבכוונתו לפגוע בתקציביהם. שר המחשבות אף הוסיף בפוסט פומבי: "מי מהסטודנטים שחושב שיום הנכבה הוא יום אבל לאומי מוזמן ללמוד באוניברסיטת ביר זית ולא באוניברסיטה של העיר הציונית הראשונה".
הכרזת הטרנספר מושמעת מפי השר המופקד על המטרה השנייה בחוק חינוך ממלכתי: "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". וגם על מטרה ה-11 בחוק: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל".
אלא שטירוף הדעת הזה לא נולד היום, ולא יש מאין. הלקח ההיסטורי החשוב מצוי בהבנה שגם מנגנוני ההלשנה, ההשפלה, האיומים, הענישה, הגירוש וההרג, מציינים השבוע 77 שנות קיום. בהקשר זה, אני ממליץ לקרוא את הספר חזק מהשכחה מאת נימר מורקוס, שיצא לאור בעברית לפני כשנה בהוצאת פרדס. זוהי אוטוביוגרפיה הכתובה בלשון תיאורית קולחת, שמורקוס עצמו מגדיר את מטרתה: "לגרום לעם הרוב לפקוח את עיניו".
כוחו של מורה אנושי אחד
נימר מורקוס נולד ב-1930 בכפר יאסיף בגליל המערבי. הוא בן הדור שגדל אל תוך הדיכוי של המרד הפלסטיני הגדול בידי המנדט הבריטי, בגר אל תוך הנכבה שחוללה ישראל, והיה למורה ולמנהיג ציבור תחת הממשל הצבאי שהטילה ישראל על אזרחיה הערבים אחרי 1948.
מורקוס מספר כיצד התגבשה תודעתו החברתית והפוליטית כבר בגיל צעיר. הוא היה תלמיד בכיתה ז', ולצוות בית הספר הצטרף מורה צעיר ושמו אליאס עַוְד. בדרך כלל, הילדים פחדו מהמורים, ובמיוחד מהמנהל. האחרון החזיק תמיד מקל בידו, והיה מכה את התלמידים באכזריות על כל טעות, פליטת פה, ולעיתים גם ללא סיבה.
מעולם לא התקיימה שיחה בין מורים לתלמידים, והתקשורת היתה חד צדדית: המורה מסביר, המורה מצווה, המורה שואל וכך הלאה. מורקוס מעיד שהתלמידים העדיפו לא להבין את השיעור, מאשר להעז ולבקש מהמורה הסבר נוסף.
"עם בואו של המורה הצעיר קרה דבר שלא הורגלנו בו. בזכותו היו היחסים שלנו איתו והאינטראקציה בינינו שונים תכלית השינוי מיחסינו עם שאר המורים, ולא רק במהלך השיעור, אלא גם מחוץ לכיתה. כאשר יצאנו להפסקות בין השיעורים, יצא אף הוא לחצר, ניגש אלינו ובא איתנו בדברים. שוחחנו איתו ודיברנו אליו כשווה אל שווים, כאילו היינו חבריו. היה זה השיעור הראשון שלי במה שנקרא דמוקרטיה, מושג שנודע לנו עליו רק מאוחר יותר".
השב"כ הוא זה שאישר מי יוכל ללמד בחינוך הערבי. סמינר למורות ערביות, חיפה, ספטמבר 1966 (ארכיון לע"מ)
חיי השפלה ודיכוי
בשנת 1952 התמנה מורקוס למורה בעראבה, שם התוודע לפעילי המפלגה הקומוניסטית, ולעיתון המפלגה אל-איתיחאד. התודעה הפוליטית של הילד הצעיר התחזקה, שכן כותבי המאמרים היו עבורו מופת "בזעקת החמס ובשמירה על כבודנו וזכויותינו. האדם הרי חי רק פעם אחת, למה עליו להשלים עם חיי השפלה ודיכוי?"
אחד מתלמידיו, נור א-דין בן התשע, החסיר שיעורים רבים. חבריו אמרו שהוא חולה, אולם מורקוס חשד בהסבר זה. הוא הלך לבקר בביתו, ולמד כי הילד חי לבדו עם סבו וסבתו הקשישים. הוריו ואחיו היו פליטי הנכבה שנמלטו ללבנון, ולא הורשו לחזור.
למעשה גם הוא, הילד, היה במעמד "מסתנן", והשוטרים ניסו שוב ושוב לתופסו. כאשר מכונית המשטרה היתה מטפסת במעלה הדרך לכפר, הילד היה מתחבא שעות ארוכות, ולכן החסיר לימודים.
"אולם בשבוע האחרון כיבו השוטרים את האור הכחול המהבהב של מכוניתם והתגנבו בחשיכה לבית הסב. הפעם הצליחו לתפוס את הילד המהווה איום על ביטחון המדינה ומפר את חוקיה והשליכוהו אל מעבר לגבול לבנון. כששמעתי מה קרה חשך עליי עולמי. בקושי רב התעשתי וחזרתי בלב כבד לבית הספר".
המורים התלויים בשלטון השב"כ
בסיום כל שנת לימודים קיבל מורקוס, כמו מרבית המורות והמורים הערביים, מכתבי פיטורים. זה היה אחד ממנגנוני הדיכוי, שמנע מהם יציבות וביטחון קיומי, וחיזק את תלותם בשלטונות. בסופו של הקיץ הם נדרשו להתייצב במשרדי המחלקה לחינוך ערבי, שהיתה זרוע של הממשל הצבאי והשב"כ ולא של משרד החינוך, ולבקש הצבה חדשה.
בשש שנות עבודתו כמורה, עבר מורקוס חמישה בתי ספר. המורים היו לעולם חדשים, זרים ותלויים ברצון השלטון. כך מנעו מהם ליצור המשכיות רב שנתית בחינוך הילדים, להתערות בחיי היישוב שבו לימדו ולצמוח כמנהיגים מובילים בקהילותיהם.
הסתדרות המורים שיתפה פעולה עם הממשל הצבאי ונמנעה מהגנה על זכויות המורים הערביים. על כן, בקיץ 1952 ייסד מורקוס עם כמה מחבריו חוג מורים, שנקרא "עמיתים נאמנים". החוג פרסם עלונים שבהם כתבו על מצבם. העלונים החשאיים נשלחו בדואר אישי למורות ולמורים ברחבי הגליל.
שנה אחר כך הלשין אחד העמיתים על חוג המורים. אותו מורה היה מובטל במשך שנה, ובמצוקתו החליט לשתף פעולה עם השב"כ, ולהעביר לידיהם את רשימת המשתתפים בחוג. על כך קיבל המלשין "משרה של מורה, והיה לכלב ציד בשירות אדונו".
חברי החוג שנחשפו נענשו. מורקוס הוצב לשמש כמורה בברטעה, רחוק מאוד ממקום מגוריו. "היה ברור כי מטרתם של מנגנוני השלטון בהחלטתם השרירותית להעבירנו לבתי הספר במשולש לא היתה רק למרר את חיינו, אלא גם להלך אימים על שאר המורים לבל ילכו בדרכנו הנלוזה ולהרתיע את אלה שמזדהים עם תנועתנו".
המורה מתבטא נגד המדינה
באחד הבקרים הוא נקרא לשיחה עם מנהל בית הספר. הסתבר כי המנהל ננזף על ידי מוח'תאר הכפר, שננזף בתורו בידי השב"כ: הטענה היתה שהמורה מורקוס מסית את התלמידים נגד המדינה.
"למוח'תאר היה בן בכיתה הגבוהה של בית הספר היסודי. לימדתי כיתה זו אזרחות, ובמסגרת תוכנית הלימודים היה עליי ללמד על הדמוקרטיה, על משמעותה ועל יישומיה. הסברתי לתלמידים את הנושא ובתוך כך התייחסתי למציאות חיינו, המנוגדת תכלית הניגוד לדמוקרטיה והופכת את הדיבור עליה לפארסה. כפי הנראה הילד נדרש להעביר את מה שראה ושמע מפי מורהו החדש, הקומוניסט, לאביו ולפקיד הבכיר – כך כונה קצין שירותי הביטחון – שביקר אותו בקביעות".
מורקוס מעיד שלא שינה דבר בתוכנית ההוראה שלו. "ידעתי שהתלמידים זכאים לכך שאוביל אותם אל האמת, ואכין אותם לזמנים אחרים. הייתי נחוש בדעתי למלא את חובתי כלפיהם".
מסלול התנגשות היה ברור גם למורקוס. ב-1958 סירב הממשל הצבאי לאשר את הפגנת ה-1 במאי, שכן באותו יום חגגה המדינה את יום העצמאות העשירי. אף על פי כן, רבים התכנסו במרכזי הכפרים לציין את האירוע. מורקוס נעצר, והואשם שפרסם בעלון חוג המורים תוכן אשר "עשוי ללבות את רגשי השנאה בין הערבים ליהודים בישראל, ושאינו הולם מורה בבית ספר ממלכתי". הוא פוטר מהוראה בשל דעותיו.
אינו מבין מה נדרש ממנו על פי חוק. שר החינוך, יואב קיש (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
לגרום לעם הרוב לפקוח עיניו
בשנים הבאות היה מורקוס פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא היה בין מייסדי סיעת המורים הדמוקרטיים, סיעה יהודית ערבית בהסתדרות המורים; בין מקימי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש); ובין מקימי ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי.
החל מ-1979 ולמשך 20 שנים כיהן כראש המועצה המקומית כפר יאסיף, ואף שימש מזכיר הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. הוא נפטר ערב יום הולדתו ה-83, בשנת 2013.
את ספרו האוטוביוגרפי כתב ב-1999 בערבית, וכעבור 25 שנים תורגם הספר לעברית בידי ברוריה הורביץ, ובמימון קרן רוזה לוקסמבורג. אני ממליץ להקשיב למספר הרצאות שהוקלטו בערב ההשקה של הספר במרץ 2024. מנחה הערב, אריאל עמר, תיאר את הספר "כספר מאוד מעודד בתקופה מאוד לא מעודדת".
המעודד הוא בהבנה של מורקוס את כוח האנושיות. לדעתו, ישועת הפלסטינים ומדינת ישראל לא תבוא מבחוץ, אלא בכוח המצטבר מלמטה. כך כתב: "גורם השינוי המכריע נמצא בתוך עמך ובתוך עם-הרוב שעליו נשענים העריצים שבשמו הם מדברים. הם הטריפו את דעתו והוליכוהו שולל […] סימאו את עיניו ומנעו ממנו לראות את האמת על שקרה ועל מה שקורה ולחשוב בצורה מפוכחת על העתיד".
"עליך לגרום לעם הרוב לפקוח את עיניו כדי שיוכל לראות את זכויות העם האחר ואת העוול ההיסטורי שנעשה לו. זוהי המטרה שלשמה אתם פועלים, ולכן אתם מהווים סכנה לביטחונם של הטפילים העריצים האלה". זאת גם התשובה לשר החינוך הנוכחי, הטפיל העריץ התורן.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
