הכרזה על ארגוני הפשיעה כארגוני טרור היא לא יותר מהונאה

ברור שהכוונה היא להטיל כתם של "טרור" על כלל החברה הערבית. השר איתמר בן גביר בסיור בנצרת אחרי מקרה רצח, ב-3 בפברואר 2023 (צילום: רוני עופר / פלאש90)

בכל פעם שמתקבלת החלטה חדשה בנוגע לאופן שבו מתמודדת המדינה עם תופעת הפשיעה בחברה הערבית, עולות מחדש אותן השאלות: מהו שורש הבעיה? ולמה הערבים לא רוצים שהשב"כ יתערב? והשאלה החדשה, בעקבות ההחלטה האחרונה של ועדת השרים לענייני חקיקה – למה הערבים לא מקבלים בברכה את ההכרזה על ארגוני הפשע כארגוני טרור?

למען האמת, כעיתונאי, איני מוצא עוד טעם להציג שוב את אותן השאלות למומחים ולקבל כמעט תמיד את אותן התשובות. הלא כל ילד בחברה הערבית מבין ויודע מה קורה כאן. הוא מבין שהבעיה היא שהכנופיות הן אלה ששולטות, הן אלה שמכתיבות את הכללים והן אלה שמייצגות את החוק, תוך היעדרות בלתי מוסברת – או שמא מכוונת ומודעת – של סמכות המדינה, המיוצגת על ידי המשטרה.

>> הפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?

או שהתשובות מיועדות בכלל לחברה הישראלית היהודית? הבעיה היא שהחברה היהודית חיה בנפרד מהחברה הערבית בתוך ישראל ורואה בה עולם אחר לגמרי. במקרה הטוב, הפשיעה המשתוללת בחברה הערבית נתפסת מבחינת יהודים רבים כעניין שולי, ובמקרה הרע – כדבר טוב, כמו שאומרים, "פחות ערבים". המקרים הנדירים שבהם לפעמים נפגעים גם אזרחים יהודים, או שהאלימות מגיעה לאזורים שבהם גרים יהודים, נתפסים כמקריים ולא מצדיקים שום מהלך רציני.

את היהודי מנוף הגליל לא מעניינת העובדה שאני, כאבא, חושש להיכנס עם בני לכל מאפייה בנצרת; ואת היהודי מכרמיאל לא מעניין שמצלמה בבית של תושב סכנין עלולה להוביל לרציחתו, כי תיעדה פשע; לא מעניין יהודי מחיפה ששכנו הערבי החליט להפסיק לשלוח את ילדיו לבית הספר כי אחד מקרוביו הסתבך עם ארגון פשע שמאיים להרוג בני משפחה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אני אפילו יכול להבין זאת: האמת היא שאילו תופעת הפשע המאורגן היתה מתרחשת בחברה היהודית בלבד ולא מגיעה לערבים, לא היינו רואים עניין גדול בה מצד החברה הערבית, לא הפגנות ולא מחאות. הקרע בין הקהילות גדול מאוד, והוא הלך והתרחב בשנים האחרונות. ואולי זה לא קרע, אלא פשוט מציאות: שתי חברות נפרדות לחלוטין, שתי תרבויות שונות, שורשים שונים, שפה שונה, ברוב המקרים באזורי מגורים שונים, ומעל כל זה – מחלוקת פוליטית והיסטורית עמוקה שהולכת ומחריפה. את כל זה לא ישנו עובדות אחרות, למשל, שאנחנו חיים יחד, שאנחנו צריכים לגלות סולידריות זה עם זה, או שיש בינינו – משני הצדדים – אנשים שמתעניינים בצד השני ובעתיד שלו.

אני סולד מהטענה שנגע הפשיעה עלול להגיע גם ליהודים. זו טענה שלמעשה גורסת כי המחאה נגד הפשיעה חיונית רק מפני שהיא עלולה לפגוע ביהודים. ואם לא – אז אין צורך במחאה, ושתמשיך הפשיעה לקטול ערבים.

אנחנו לא מאשימים את החברה הישראלית על חוסר הפעולה שלה, אבל אנחנו כן מאשימים את המדינה, וגם את התקשורת הישראלית, המנסה בכל פעם, דרך הפרשנים שהיא מזמינה – כשהיא כבר טורחת להתייחס לסוגייה – להטיל את האשמה על החברה הערבית עצמה, בטענות מופרכות ומקוממות. למשל, שהאלימות קשורה ל"תרבות הערבית". מה ההבדל בין התרבות באום אל-פחם לבין זו בג'נין – מרחק של כמה קילומטרים בלבד ביניהן – או בין טייבה לטולכרם? מדוע בגדה המערבית, שבה מספר התושבים כפול ממספר הפלסטינים אזרחי ישראל, שיעור הפשיעה הוא בערך עשירית מזה בחברה הערבית בישראל? התשובה היא מפני שהמשטרה הפלסטינית שם פותרת כמעט 100% מהפשעים ותופסת את הרוצחים, למרות הכלים המוגבלים שלה, ואילו המשטרה הישראלית כאן מפענחת רק 10%–20% מהפשעים.

המשטרה מפענחת רק 10%–20% מהפשעים. מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית בתל אביב, ב-28 באוקטובר 2021 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

ממתי השב"כ צריך את אישור הערבים?

טענה נוספת שחוזרת היא שהערבים אינם משתפים פעולה. עם מי בדיוק הם אמורים לשתף פעולה? האם אתם יודעים כמה ערבים נרצחו בשנים האחרונות, נורו ונפצעו, או שנפגע רכושם רק מפני שהמצלמות בביתם תיעדו פשע מסוים והמשטרה השיגה את התיעוד? האם אתם יודעים שאנשים הגיעו למצב שבו הם חוששים בכלל לפנות למשטרה כדי להגיש תלונה או עדות, כי זה יסבך אותם עם הפושעים? כי עד שהמשטרה תתערב, אם בכלל תתערב, הפושעים כבר יספיקו להעניש את המתלונן. אז על איזה שיתוף פעולה ניתן לדבר אם התוצאה ידועה מראש? האם המדינה דרשה מהיהודים בעבר "לשתף פעולה" כאשר ניהלה מלחמה נגד כנופיות הפשע היהודיות?

גם את הטענה שהערבים מסרבים לכניסת השב"כ שמענו לא פעם בשנים האחרונות. אבל מה פירוש "מסרבים"? ומי אמר שהשב"כ לא נוכח כבר בחברה הערבית? נניח שמישהו מחזיק נשק ומתכנן לבצע פעולה על רקע לאומני – אתם יודעים היטב שברוב המקרים השב"כ יחשוף אותו, הוא ייעצר ויועמד לדין. יש לכך אינספור דוגמאות. כלומר, השב"כ יודע מה קורה, מי מחזיק בנשק, מי סוחר בנשק ומי מתכנן פעולה, אבל הוא לא מתערב כל עוד הנשק מופנה לערבים. נראה שביטחונם של הערבים אינו חלק מ"הביטחון הכללי".

מי אמר שהשב"כ לא נוכח כבר בחברה הערבית? ראש השב"כ הנכנס, דוד זיני (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

השב"כ לא צריך "אישור" מהערבים כדי להתערב. וזה נכון גם לגבי המיזם החדש שמקדם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, בתמיכת ראש השב"כ הנכנס דוד זיני: ההכרזה על ארגוני הפשיעה בחברה הערבית כארגוני טרור. כותרת יפה מאוד, אבל אפילו ילד בחברה הערבית מבין שכאשר מיזם כזה מגיע מהשר בן גביר – כוונותיו אינן טהורות. ברור שהכוונה היא להטיל כתם של "טרור" על כלל החברה הערבית. שהרי ארגוני הפשע שולטים כיום בכל החברה ונוגעים בכל תחום – אז איך יקבעו מי מוגדר כמשתף פעולה עם ארגון טרור?

הנה דוגמה: אדם נתן המחאה לחברה מסוימת, החברה פרעה אותה אצל חלפן כספים הקשור לארגון פשע, וההמחאה הגיעה לידי הארגון. האם אותו אדם הופך להיות "משתף פעולה עם ארגון טרור"? במובן הרחב – כן. זה בדיוק מה שהחברה הערבית מבינה מהרעיון של בן גביר. סביר שלכך חתר בן גביר מלכתחילה.

כבר שנים אנחנו דורשים שהמדינה תתייחס ברצינות לתופעת הפשיעה המאורגנת. זה דבר שיש עליו הסכמה מלאה מצד כל הפוליטיקאים הערבים ומצד כל שכבות החברה. התייחסות אמיתית, עבודה משטרתית מקצועית, כפי שעושה כל משטרה בכל מדינה אחרת. אין צורך במדינה גרעינית עם הייטק וסייבר כדי שתדע לעבוד ולהצליח. במקום זאת, המדינה רק מספקת כותרות, טענות, שקרים ותירוצים – כדי להמשיך את ההסתה.

נכון, חשוב להזכיר גם את אחריות החברה הערבית עצמה, ואולי אפילו את שיתוף הפעולה בתהליך של נרמול הפשיעה. התופעה הזו גדלה בהדרגה עם התפתחות הרשתות החברתיות והפיכתן לפלטפורמות תקשורתיות משמעותיות. כיום, כמעט כל פשע מתועד ומופץ על ידי פרסום תמונות ההרוגים, תמונות הדם. כל זה הפך את הפשעים למראה יומיומי, רגיל. התקשורת הערבית רודפת אחרי העמודים הללו ומתחרה בהם בפרסום כדי לשמור על קהל העוקבים שלה, וכך אנחנו רואים תיעודים של מלחמות כנופיות בשידור חי, שילדינו צופים בו כמו המבוגרים. התופעה הופכת למציאות יומיומית.

כדור השלג הזה ממשיך להתגלגל, למשל בהפיכת הפושעים לדמויות לחיקוי. הם צעירים, במצב כלכלי טוב בדרך כלל, אינם עובדים – וזה הופך אותם למודל עבור רבים מהנערים והצעירים. אפילו קוד הלבוש, סוג המכנסיים, הנעליים, הצבע השחור שכמעט כל הצעירים לובשים כיום – גם מי שאין להם כל קשר לעולם הפשע. הכול בהשראת ארגוני הפשיעה.

לפני כשנתיים טיילתי עם משפחתי בצפון איטליה. נכנסנו לכפר כלשהו וראינו את הכביסה תלויה על החבלים. הדבר הראשון ששמנו אליו לב היה הצבעים הבהירים של הבגדים – בניגוד לחבלי הכביסה ביישובים הערביים שלנו, שבהם הצבע השחור שולט. אלו דברים שאולי נראים שוליים ושטחיים, אבל הם חלק מהבעיה הגדולה.

כתבתי על זה בעבר ואני חוזר על כך כי זה מתבהר שוב ושוב: כמו שיש תוכנית לסיפוח ולהרחבת התנחלויות ביהודה ושומרון, וכמו שיש תוכנית לפינוי והרס בעזה, כך ישנה תוכנית עבור הפלסטינים בתוך הקו הירוק. מאחר שקשה להיכנס לכפרים ולערים שלהם בטנקים, התוכנית היא להרוס ולפרק את החברה הזו, לדחוק אותה להגירה (ומקרי ההגירה מתרבים בשנים האחרונות באופן בולט), או לגרום לפירוק פנימי שבו האזרח הפלסטיני יסתפק בעבודה, אוכל ושינה בלבד.

התוכנית הזו מתנהלת באופן כמעט מושלם; שום עסקה שיזם טראמפ לא עוצרת אותה, ואין הבטחה אמריקאית למדינות ערב שמבטלת אותה. היא מתנהלת היטב, בעיקר מאז אירועי אוקטובר 2000; לפני כן הפשיעה בחברה הערבית היתה נדירה מאוד. זו תוכנית מתקדמת, ומיזמים כמו אלה של בן גביר ואחרים הם רק ניסיונות להאיץ או לפוצץ את המצב.

אנחנו לא רוצים שישראל תכריז על כנופיות הפשע כעל ארגוני טרור, ואנחנו לא רוצים שהשב"כ יכריז שהוא יפעל רשמית בתוך החברה הערבית כדי לתפוס פושעים. כל מה שאנחנו רוצים הוא שישראל תתייחס לתופעה הזו כמו מדינה נורמלית ותבצע את חובתה – משימה קלה יחסית, בהתחשב בכלים שבידיה. עד אז, אין לנו אלא להמשיך לספור את הרוגינו.