"היד הקלה על ההדק" היא עוד נדבך בדיכוי האזרחים הערבים
שישה פלסטינים אזרחים נורו מתחילת השנה למוות על ידי שוטרים. ברוב המקרים נטען שההרוגים היוו סכנה לכוחות, אף שבהמשך עלו עדויות שסתרו את הטענה. במשפחות ההרוגים לא סבורים שהצדק ייעשה: "מממשלה שמעודדת פשיעה בחברה הערבית אי אפשר לצפות לאחריות אמיתית"
מאז שנת 2000 הרגה המשטרה 130 אזרחים ערבים. שוטרים בפשיטה ברהט, ב-7 במאי 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
ביום שבת בשבוע שעבר נורה למוות אחמד סעיד אל-נעאמי, בן 57 מרהט ואב לשבעה, על ידי שוטרים. הוא ההרוג השישי בחברה הערבית מתחילת השנה מירי המשטרה. בדיון על מספר הנרצחים בחברה הערבית התעורר ויכוח אם לכלול גם אותם במניין ההרוגים על רקע מלחמות הפשיעה המאורגנת, או שמא מדובר ברשימה נפרדת לחלוטין.
בחמש מתוך שש תקריות ההרג טענו במשטרה כי ההרוג היווה סכנה לכוחות, אף שבמרבית המקרים התברר בהמשך כי ניסה להימלט. בכל חמשת המקרים הללו המשטרה כלל לא טענה לקשר כלשהו בין ההרוגים לעולם הפשיעה. מובן שגם אילו היה קשר כזה, או מעורבות פלילית כלשהי, לא היה בכך כדי להצדיק את הריגתם, אלא רק את מעצרם בהתאם לחוק.
לפי נתוני ארגון אל-מיזאן, מאז שנת 2000 הרגה המשטרה 130 אזרחים ערבים. ברוב המקרים טענה המשטרה כי ההרוג היווה סכנה לכוחותיה, אף שבהמשך עלו עדויות שסתרו את הגרסה הזאת. חקירות מח"ש שנפתחו בחלק מהמקרים הסתיימו ברובן ללא תוצאה ממשית.
גם במקרה של אל-נעאמי טענה המשטרה בהודעתה הראשונית כי הוא היווה סכנה לכוחות שפעלו במקום. בני משפחתו הכחישו זאת מכול וכול והדגישו כי מדובר באדם חולה, מוגבל בתנועתו, שאינו מעורב בשום סכסוך או פעילות עבריינית, וכי נורה למוות דקות ספורות לאחר שיצא מביתו. בהמשך עלה מממצאים ראשוניים של חקירת מח"ש כי אל-נעאמי נורה בגבו בידי לוחמי מג"ב, וכי לא היה חמוש ולא היווה סכנה לשוטרים בעת שנורה. לאחר החקירה הראשונית של השוטרים המעורבים, הם שוחררו בתנאים מגבילים, בעוד החקירה עדיין נמשכת.
סרור אל-נעאמי, אחיו של המנוח, סיפר כי בשנים האחרונות חלה הידרדרות קשה במצבו הבריאותי של אחיו, לאחר שלקה בשבץ מוחי ובהמשך התגלה גידול בראשו, נוסף על מחלת הסוכרת שממנה סבל. לדבריו, אפילו במסגד נהג להתפלל בישיבה. "ברגע ששמענו את גרסת המשטרה, שלפיה הוא רץ וניסה לתקוף את השוטרים, הבנו מיד שהסיפור אינו נכון", אמר.
לדבריו, "האמבולנס הגיע רק אחרי חצי שעה, אף שמוקד ההצלה ברהט נמצא במרחק דקה בלבד, ויש מוקד נוסף במרחק שתי דקות. ויש עוד עניין – בכל אירוע ירי או רצח, בכל מקום בעולם, מגיעים חוקרי זיהוי פלילי ונשארים שעות כדי לבדוק את הזירה. כאן הם בכלל לא הגיעו, וכל הכוחות שהו במקום לא יותר מ-40 דקות. כל זה משקף זלזול וניסיון לטשטש את זירת האירוע ולהימלט מאחריות. לא התקיימה שום חקירה אמיתית בשטח.
"אנחנו מחפשים רק את האמת. אנחנו רוצים שייחשף מה קרה ושמערכת החוק תפעל כדי להעניש את מי שירה בו. אין לנו שום ספק שאחי נהרג שלא בצדק, ושלא היה מעורב בשום דבר. חוקרי מח"ש יצרו איתנו קשר והגיעו לאסוף סרטונים וראיות. התיק נמצא כעת בטיפול מרכז עדאלה, ואנחנו נמשיך לעקוב אחריו עד הרגע האחרון כדי למנוע את סגירתו".
ההרוג הראשון מירי משטרתי השנה היה מוחמד חוסיין תראבין אל-סאנע, שנורה ב-4 בינואר לאחר שפתח את דלת ביתו במהלך המצור על הכפר תראבין. ב-8 בינואר שוטרים ירו למוות בשאם שאמי בן ה-17 מול ביתו באבטין, ובעניינו מתנהלת עדיין חקירה. בהמשך החודש נהרג יוסף אבו ג'ויעד, גם הוא סמוך לביתו באזור אבו ג'ויעד שבנגב, בעת שישב במכוניתו לצד הבית.
ב-18 בפברואר 2026 הרגה המשטרה את אחמד אשקר בכאבול. אשקר לא היה מעורב בכל עבירה, ותיעודים שפורסמו הראו כי שוטרים רדפו אחריו וירו בו בעת שרכב על קטנוע, לאחר שלטענת המשטרה התעלם מקריאותיהם לעצור, והתברר כי ברח רק משום שכלי הרכב היה ללא רישיון. גם במקרה הזה פתחה מח"ש בחקירה. ב-10 במרץ 2026 נהרג ראפי אבו טריף מירכא במג'ד אל-כרום. במשטרה טענו כי במהלך מרדף אחר חוליה שניסתה לבצע פשע ניסו אנשיה לדרוס שוטרים, מה שהוביל, לפי גרסת המשטרה, לפתיחה באש לעברם.
תקופה מסוכנת
תרנים נעראני, אימו של שאם שאמי, מספרת על בנה: "שאם היה בני היחיד. הקדשתי את כל חיי למענו, לחינוכו ולעתידו. באותו יום ידענו שיש נוכחות גדולה של כוחות משטרה ביישוב בעקבות סכסוכים בין משפחות, ובמצבים כאלה אנשים לא יוצאים מהבתים. שאם ביקש ממני לצאת לרגע כדי להעביר את הקטנוע שלו לחצר האחורית של הבית. דקות לאחר מכן שמענו יריות. יצאתי לבדוק מה קרה, ואז שוטרים כיוונו לעברי נשק וניסו למנוע ממני לצאת. רק אחר כך הבנתי שהם הרגו את הבן שלי, אף שכאשר ראיתי אותו מוטל על הקרקע הם טענו שהוא רק התעלף".
לדבריה, השוטרים התעקשו לקחת את תיעוד מצלמות האבטחה מהבית, מבלי לדעת שקיים עותק נוסף. "העברתי אותו (את התיעוד; ב"ז) למח"ש, ואנחנו ממשיכים לעקוב אחרי התיק. שאם היה נער טוב, לא היה מעורב בשום דבר. החודש הוא היה אמור לחגוג 18. מותו זעזע את היישוב ואת כל מי שהכיר אותו, משום שכולם ידעו מי הוא, הכירו את הערכים שלו וידעו עד כמה התרחק מאלימות ומפשע. מאז שנהרג אני לא עוזבת את בית הקברות. אני מבקרת אותו מדי יום. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי בני היה בר מזל בכך שעזב את המציאות המסוכנת והאכזרית הזאת עם שם טוב ומוניטין מכובד שאנשים מעידים עליו. אנחנו חיים בתקופה מפחידה. השוטרים שהרגו אותו, חלקם מוכרים לי ועדיין משרתים במשטרה, למרות חקירת מח"ש שמתנהלת בעניינם".
"השוטרים שהרגו אותו עדיין משרתים במשטרה". תרנים נעראני עם התמונה של בנה שאם שאמי, בכנס משפחות הקורבנות שנערך בשיתף פעולה עם עומדים ביחד בנצרת, בינואר 2026 (צילום: אינאס אוסרוף אבו סייף, עומדים ביחד)
האמון שתולות משפחות ההרוגים בחקירות מח"ש, עד כמה שהוא עשוי להיראות חיובי, אינו משקף את המציאות, שבה תיקים רבים נסגרים ללא כתבי אישום. בפברואר 2024 הרגו אנשי כיתת הכוננות בבאר שבע את מורשד עבד אל-חי מטירה, בטענה כי היווה איום. זאת אף שמשפחתו עדכנה את המשטרה מראש כי הוא מתמודד עם מצב נפשי מורכב וכי יצא מביתו לכיוון אילת. הכוחות עצרו אותו בבאר שבע, ומתוך שורה של דרכי פעולה אפשריות בחרו לירות בו למוות. בפברואר השנה סגרה מח"ש את התיק.
דיאנה נסאר, קרובת משפחתו של עבד אל-חי, אמרה: "ידענו מראש שהתיק ייסגר על ידי מח"ש, משום שהמדינה מתייחסת לפלסטיני אזרח ישראל כאל אזרח סוג ב'". לדבריה, בדוח מח"ש תואר מורשד כ"בן מיעוטים", דבר שחיזק את תחושת המשפחה כי לא יזכו לצדק תחת הממשלה הנוכחית.
"אם האירוע היה מתרחש לפני המלחמה, אולי היה אפשר לצפות לחקירה מעמיקה יותר, גם אם לא לצדק מלא", אמרה. "אבל ההסתה המתמשכת נגד החברה הערבית והמדיניות של הממשלה גרמו לנו להבין שלא צפויה תוצאה אחרת. כשיהודי מבצע עבירה, מציגים אותו בדרך כלל כאדם שסובל ממצב רפואי או נפשי. מממשלה שמעודדת פשיעה ומפיצה נשק בחברה הערבית אי אפשר לצפות לאחריות אמיתית".
לדבריה, אף שהרשויות ידעו על מצבו הנפשי של מורשד, הוא "הוצא להורג בשטח" בידי איש כיתת כוננות הכפופה לשר איתמר בן גביר. "לפני כן הוא הותקף באלימות, אחר כך ירו ברגליו, ורק לאחר מכן ירו בו למוות. הצוותים הרפואיים נמנעו מלהתקרב אליו, והוא דימם עד שמת".
נסאר התייחסה גם לעלייה במספר מקרי ההרג ולמה שהגדירה כ"קלות הבלתי נסבלת של לחיצה על ההדק" מצד שוטרים. לדבריה, מדובר בתופעה מדאיגה המשקפת מדיניות דיכוי שמטרתה לדחוק את הערבים לעזוב את הארץ. היא קראה להנהגה הערבית ללוות משפחות שאיבדו את ילדיהן באירועים מסוג זה, ולא להותירן לבדן במאבק המשפטי והציבורי.
בזמן שהפלסטינים מציינים את יום השנה ה-78 לנכבה, ולמרות ניסיונות מתמשכים מצד גורמים בישראל לאורך השנים להכחיש את הנכבה ואת העובדה שהאזרחים הפלסטינים בישראל הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני – מדיניות "היד הקלה על ההדק" מצד המשטרה כלפי אזרחים ערבים אינה אלא חלק ממכלול רחב יותר של מדיניות ופרקטיקות שממשלות ישראל מקדמות כבר זמן רב, ובאופן מואץ בשנים האחרונות. בסופו של דבר, היחס הזה רק מזכיר לפלסטינים ביתר שאת את זהותם ואת הנכבה המתמשכת שלהם.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "שוטרי משטרת ישראל פועלים מדי יום מול אירועי אלימות ופשיעה חמורה, לעיתים תחת סכנת חיים ממשית ותוך קבלת החלטות מבצעיות בזמן אמת, הכול במטרה לשמור על החוק ולהעניק ביטחון לתושבי מדינת ישראל.
"כל מקרה נבחן לגופו ובהתאם לנסיבותיו ולעובדות הנבדקות על ידי הגורמים המוסמכים. ככל שמתנהלות חקירות על ידי מח"ש, יש לפנות אליהם לקבלת מענה".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
