החינוך האולימפי כמענה לשעמום בכיתות ולכשלי בתי הספר

"דרך חיים המבוססת על שמחה המצויה במאמץ". טקס הדלקת הלפיד האולימפי באולימפיה שביוון (צילום: pixabay)

המניע ליוזמת חידוש המשחקים האולימפיים בעת החדשה היה נעוץ בשאיפות החינוכיות של היוזם: פייר דה קוברטן. הוא כינס את הוועד האולימפי הראשון בשנת 1894, ועמד בראשו ב-30 השנים הבאות. אבל כבר בעשור שקדם לכך, קוברטן ייסד את "האגודה לרפורמה של חינוך בתי הספר בצרפת".

שינוי החינוך בצרפת שירת עבורו רעיון גדול עוד יותר: טיפוח אדם חדש וחברה חדשה. המוטיבציה לכך טמונה ככל הנראה בילדותו המוקדמת (כאן, עמ' 9). כילד למשפחת אצולה, קוברטן חווה את הטוב שיש לעולם להציע, למשל בטיולי תענוגות ברחבי אירופה. אבל כשהיה בן 7, הוא חווה גם את הרע שבעולמנו – זוועות המלחמה. זאת היתה מלחמת צרפת-פרוסיה (1870), ומלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה בפריז בעקבות הסכם הכניעה שהושת על צרפת.

בעיני קוברטן, "חינוך אולימפי" הוא המפתח "ליצור דרך חיים המבוססת על שמחה המצויה במאמץ", לצד "כבוד לעקרונות אתיים בסיסיים אוניברסליים", כפי שיודגם בהמשך. עבורו, בתי הספר הם "מתקני הייצור הקבועים" של תפיסה דואלית זאת, והיא מתבטאת ונחגגת במשחקים האולימפיים אחת לארבע שנים.

שרשרת הכישלון בחינוך בצרפת

את כשלי החינוך בצרפת הציג קוברטן בהרצאה בפני האגודה הצרפתית לקידום המדעים בסורבון (האוניברסיטה) שבפריז, בשנת 1889 (כאן, עמ' 121). חשוב להזכיר שהוא התמקד בחינוך הנוער, ולא בגיל הרך או הצעיר. המקור לכל תחלואי בית הספר, לתפיסתו, הוא השעמום: "התלמידים שלנו משועממים, וכך גם המורים". שניהם סובלים מכך שבבית הספר "החיים הוקפאו", והוחלפו במבנה מלאכותי המורכב מרגולציה, צייתנות וחשיבה מופשטת. "תלמידים ומורים כאחד, מנהלים חיים אומללים", טען קוברטן.

כתוצאה מכך, רק קבוצה קטנה מבין התלמידים מקבלים בהכנעה את המקום שהוקצה להם. הם מתעמקים בלימודים לנוכח תשוקה פנימית מוקדמת לידע. המורים מתחברים לתלמידים אלה, שכן סוף סוף יש מי שמוצא עניין בדבריהם המשמימים, ומפגינים כלפיהם העדפה ברורה.

לנוכח התנהגות זאת, שאר תלמידי הכיתה הולכים ומתרחקים מהמורים, ונפער ביניהם חוסר אמון. התלמידים רואים במורה אויב, וכך גם הוא מתייחס אליהם. ילדים תמימים, שבטרם הגיעו לבית הספר חיפשו את קרבת המבוגרים ואת תמיכתם, מתויגים כעת כ"עושי צרות", ומפגינים עוינות כנגד סמכות המבוגרים.

שרשרת הכישלונות לא נגמרת בזה. התלמידים "עושי הצרות" חשים מנוכרים, ומתקנאים בתלמידים המצליחים המועדפים. לכן הם מתגרים בהם ומציקים להם. "הילד עם האגרופים החזקים והלשון הנשכנית הוא שהופך לאידאל ולגיבור בעיני הכיתה". הנה, הגענו במערכת החינוך בדיוק למקום הפוך מזה שרצינו, הדגיש קוברטן.

תלמידים חלשי אופי נדרשים לבחור לאיזו קבוצה להצטרף. אם יצטרפו ללומדים החרוצים, יחוו בדידות חברתית ופחד, ואם יצטרפו ל"עושי הצרות", חייהם החברתיים יהיו ברוטליים וחסרי שלווה. אף אחת מהאפשרויות אינה תומכת בהתפתחות הרגשית ההדרגתית הנדרשת לילדים, בליווי המורה התומך.

ויש עוד: "עושי הצרות" לומדים להגן על עצמם מפני ההורים והמורים באמצעות שקרים. המורים, אף שהם יודעים שמתחנך כאן דור חסר כנות ויושרה, מעדיפים להתעלם מכך מאשר להתעמת איתם.

וכך, מאותו מוקד ראשוני של שעמום והכנעה בפני סמכות, יצרנו בית ספר "שנכבש בידי חוסר המוסריות". "חוסר המוסר נמצא שם, במילים, במחשבות ובמעשים". יותר מדי אנשים חבים את חולשת האופי שלהם, את הניכור החברתי והפסימיזם, לבית הספר שבו למדו, סיכם קוברטן.

חקר החינוך המשחרר באנגליה

כדי לגבש את רפורמת החינוך הנדרשת, נקט קוברטן בגישה מדעית מודרנית, שלא היתה כה נפוצה באותם ימים. במהלך ארבע שנים הוא ביקר בבתי ספר שונים ברחבי אנגליה השכנה, צפה בשיעורים ובסדרי החינוך, ולמד מניסיונם של המורות והמורים.

החינוך האנגלי, כך להבנתו, מסייע לתלמיד לגלות את עושרו האנושי, להכיר ביכולותיו, ולהשתלב בבגרותו בחברה, כשכישוריו תורמים לה. "מילות המפתח של החינוך באנגליה הן חופש ועצמאות", הסביר בהרצאה. המורה אינו מאמין בזכותו להשתמש באלימות, אלא משכנע באמצעות היגיון ורגשות.

המורה האנגלי, הסביר, "מביא לכיתה את מה שיש בחוץ" – את האוויר הבריא, את הזכות להנאה ולתענוג, את המצבים החברתיים שאיתם מתמודדים בני אדם, ואפילו את האתגרים והמכשולים שעליהם יש להתגבר. הכיתה היא מודל (מיקרו-קוסמוס) של החיים בעולם שבחוץ.

"אומנותם של המורים היא בהתאמה של כל אלה [תוכני הלימוד] לכוחות הפיזיים, האינטלקטואליים והמוסריים של תלמידיהם"; והתאמה כזאת מחייבת את המורה לחופש פעולה. מכאן נובעים שלושה ערכים שעומדים במוקד החינוך האנגלי: שימת לב למצב התלמידים, עבודה קשה בהוראה המותאמת, ואהבה כמעטפת תומכת.

החינוך האולימפי המשחרר

מבין כל הדברים שלמד בחינוך האנגלי, התרשם קוברטן במיוחד מתחום החינוך הגופני. על פי קורבטן, יש לאדם שלושה ממדי קיום: הגוף, הנפש והאופי. מכאן הוא גזר שלושה תחומים לחינוך: החינוך הגופני, החינוך האינטלקטואלי והחינוך המוסרי (כאן, עמ' 77).

החינוך הגופני עומד ביסוד הדברים, שכן התפתחות הגוף, חוסנו ובריאותו, מאפשרים ומשרתים את התפתחות הממדים האחרים. החינוך הגופני, או הפעילות הגופנית, מלמדת את האדם להגדיר את עמדתו והתנהגותו בשורה של ערכים תרבותיים. למשל, במתח שבין תחרות לבין הגינות; במתח שבין שוויון ואי שוויון, במתח שבין דרישה (סטנדרט) לבין יכולת, במתח שבין חולשה לבין התאוששות, ועוד.

החינוך הגופני ומשחקי הספורט מצד אחד מלהיבים את התלמידים, ומצד שני תורמים להתפתחותם. שיעור ספורט (אילוסטרציה: מתניה טאוסיג / פלאש 90)

בכל אחד מתחומי ההתפתחות, רעיון העל הוא שהאדם יכיר את עצמו. תחילה עליו להכיר את שאיפותיו ואת רצונו. הרצון של הילד אינו אויב החינוך, אלא מדרגת הבסיס ההכרחית. אחר כך עליו לזהות את חוזקותיו וחולשותיו; ולבסוף עליו להשתמש בהם בתבונה, כך שתכונה אחת תתמוך בהתפתחות תכונה אחרת, הדדית, עד שהאדם יתפתח לדרגה הגבוהה האפשרית (כאן, עמ' 163).

היתרון של החינוך הגופני, בהשוואה לחינוך האינטלקטואלי והמוסרי, שתהליך "דע את עצמך" שתואר, הוא מוחשי וקל לתפיסה. החינוך הגופני הוא "חינוך לביצועים": קל להגדיר שאיפות, קל לזהות יכולות (חוזקות וחולשות), קל להתנסות ולהתאמן, וקל לזהות שיפור והתקדמות.

בזכות המוחשיות והפשטות, החינוך הגופני ומשחקי הספורט מצד אחד מלהיבים את התלמידים, ומצד שני תורמים להתפתחותם. הם לומדים להכיר את עצמם.

רצון חופשי, דמוקרטיה ושלום

באותה הרצאה שהוזכרה, סיפר קוברטן על קבוצת נערים שנפגשת בפארק יער בולון בפריז לפעילות ריצה. הם באים לשם מבחירה, הם מקבלים את סמכות הקפטן מבחירה, והם פעילים ומתאמצים להצליח מבחירה. "זה קורה משום שיש בזה מרכיב של הנאה, תענוג שלא ניתן להשיגו בדרך אחרת", הסביר קוברטן.

זהו "הניצחון של הרצון". הספורט הוא "הכוח העצום המאפשר את החופש המוחלט והמדהים הזה". הספורט הוא גם זה "שמונע ניצול לרעה של החופש שלהם". ועל כן, "הספורט הוא מנוע המוסר הגדול ביותר".

ומכיוון שאדם שקיבל "חינוך אולימפי" הוא חופשי, משכיל ומוסרי, הוא בהכרח גם שוחר דמוקרטיה ושוחר שלום. אין הכוונה לרעיון אוטופי של איחוד העמים, אלא לעקרון הצדק של כבוד בין העמים. שכן "הגדול מבין כל הפשעים נגד האנושות הוא להשחית אומה אחרת" (כאן, עמ' 135).

בוגרות ובוגרי החינוך האולימפי ערים לשוני הטבעי בין בני אדם, ומזדהים עם המאמץ של החברה ליצור איזונים הוגנים. במילותיו של קוברטן: "הבסיס הטוב ביותר לשלום חברתי בחברה דמוקרטית יהיה ביצירת שיווי משקל מאושר, בין אי השוויון שהטבע מציב בין בני אדם, לבין השוויון שהחקיקה מבקשת לכפות" (כאן, עמ' 94). ואת זה לומדים בחינוך הגופני.