הודאה? בושה? נתניהו בכלל מציע חנינה למערכת המשפט
המסמך שהגיש נתניהו לנשיא הרצוג איננו בקשת חנינה. זוהי סחיטה באיומים עזת מצח ומשוללת כל בסיס משפטי של אזרחי ישראל על ידי אדם שאיננו מביע גרם של חרטה, ונחוש לכונן דיקטטורה כדי לחמוק מאימת הכלא
גזלייטינג במובנו הבזוי והחמור ביותר. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב-10 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אפשר כמובן לפתוח בניתוח משפטי של מה שמכונה בטעות "בקשת החנינה של נתניהו". אבל פתיחה שכזו פירושה כניעה לגזלייטינג אלים שמבטא היפוך יוצרות נפשע. לכן, יש לפתוח במיקום הטקסט המביש ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא הרצוג בהקשרו המדויק:
מדובר בסחיטה באיומים שמתחזה לבקשת חנינה, אשר טומנת בחובה גזלייטינג במובנו הבזוי והחמור ביותר. בפשטות, הדרישה המאיימת שמעליה מתנוססת הכותרת "בקשת חנינה" אינה אלא תמצית הריקבון של משטר נתניהו.
>> בחסות המלחמה, הכנסת העבירה עשרות חוקי עליונות יהודית
סעיף 11 לחוק יסוד: נשיא המדינה מעניק להרצוג סמכות לחון עבריינים שהורשעו. חנינה זו אינה מנקה אותם מהכתם הפלילי שדבק בהם ואינה מבטלת את העובדה שהורשעו במערכת המשפטית. ההרשעה במסגרת משפט פלילי היתה ונחקקה – אך בידי הנשיא סמכות להפעיל שיקולים שעניינם אנושיות, חמלה והתחשבות בנסיבות כאלה ואחרות.
על פי פסיקת בג"ץ מהשנים האחרונות, תחום שיקול דעתו של הנשיא רחב, אך אינו בלתי מוגבל. שיקול דעת זה חייב להיות סביר ולעמוד בכללי המשפט המנהלי. הוא כפוף לביקורת שיפוטית של בג"ץ, מכיוון שהחלטת חנינה אינה מהתחום הטקסי-סמלי שמופקד בידי הנשיא, אלא החלטה מהותית ביותר שעוסקת בגורלו של אדם (ובמקרה של נתניהו, מדובר גם בגורלו השברירי של מה שנותר משלטון החוק במדינת ישראל ובגורלם של שרידי עיקרון השוויון בפני החוק, שאמור להיות עקרון יסוד במשטר דמוקרטי). במילים אחרות, החלטת חנינה נתונה לביקורת בג"ץ.
פסק הדין המנחה בהקשר זה יחגוג בקרוב 40 שנים עצובות (אף שבאותה תקופה סברו השופטים שקיים קושי לעתור ישירות נגד החלטת חנינה מטעם הנשיא). זהו פסק דינו של בג"ץ משנת 1986 בפרשת ברזילי; הענקת החנינה לבכירי שירות הביטחון הכללי שהודו (בקושי רב) באחריות לרצח האכזרי של שני פלסטינים שהשתלטו, יחד עם שני פלסטינים נוספים, על אוטובוס קו 300 וניסו לחטוף אותו מאשקלון לרצועת עזה בשנת 1984.
כוחות הביטחון הישראליים השתלטו על האוטובוס, הרגו שני פלסטינים במהלך ההשתלטות ושבו את השניים הנוספים בחיים. אלו נתפסו, אפוא, בחיים ואף צולמו כשהם מוחזקים בידי אנשי כוחות הביטחון הישראליים. או אז ניתנה הפקודה לרצוח אותם הישר מראש שב"כ דאז, אברהם שלום, והם אכן נרצחו באופן שקשה מאוד לתארו – ריצוץ הגולגולת באמצעות אבנים.
יצר את התקדים המביש שבו מבקש נתניהו להיאחז. נשיא המדינה חיים הרצוג סוקר משמר כבוד בביקורו במטה הארצי של המשטרה בירושלים, ב-31 במרץ 1986 (צילום: דוברות בית הנשיא)
בעקבות התפוצצות תקשורתית של האירוע החמור, הוקמה ועדת בדיקה לחקר האירוע, בראשות האלוף במיל' מאיר זורע. בעקבות עבודה נמרצת של נציג שב"כ בוועדה, יוסי גינוסר, הוועדה ניקתה את אנשי שב"כ מכל אחריות למות שני הפלסטינים שנשבו והצביעה על תת-אלוף יצחק מרדכי כמי שאחראי לרצח השניים. מרדכי היה אז קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי. מדובר היה בהפללה מובהקת, מפני שהוא לא היה אחראי לגורלם של שני השבויים, לא נתן הוראה להמיתם ולא השתתף ברצח האלים שלהם.
בזכות אומץ ליבו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' יצחק זמיר, שנאלץ לסיים את תפקידו על ידי ממשלת שמיר-פרס בשל התעקשותו על חקירת משטרה בפרשת קו 300; בזכות שלושה בכירי שב"כ אחרים שהתעקשו להתלונן על המכלול הנורא דלעיל ולדרוש את מיצוי החקירה ומיצוי הדין עם האחראים לרצח ולשיבוש החקירה; וגם בזכות עורכת הדין דורית בייניש מפרקליטות המדינה שסייעה לזמיר במאבקו, נחשפו בהדרגה פרטי האמת המבעיתה.
אף שממשלת שמיר-פרס דאגה לסיים את כהונתו של זמיר ועל אף מינויו של השופט יוסף חריש, שנחשב נוח יותר לממסד, כמחליפו, הצורך לבלום את מיצוי חקירתם והעמדתם לדין של בכירי שב"כ שאחראים לרצח ולשיבוש של חקירת האירוע בידי ועדת זורע נותר בעינו.
וכך נרקח התקדים המביש, לטעמי, שבו מבקש היום נתניהו להיאחז: נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג (אביו של הנשיא הנוכחי, מין פואטיקה עגומה שכזו), החליט לחון את בכירי שב"כ שנחשדו ברצח ובשיבוש החקירה עוד בטרם הועמדו לדין. נגד החלטתו של הרצוג האב הוגשה שורת עתירות לבג"ץ, בין היתר על ידי יוסי שריד, שולמית אלוני, דדי צוקר ואנשי אקדמיה מתחומי המשפט הפלילי והמשפט החוקתי.
העתירות הונחו על שולחנם של נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, השופטת מרים בן-פורת (שהיתה השופטת האישה הראשונה בעליון הישראלי ואף כיהנה בתפקיד המשנה לנשיא) והשופט בן ה-50 דאז, פרופ' אהרן ברק.
דעות שופטי ההרכב נחלקו: שמגר ובן-פורת החליטו לדחות את העתירות, תוך שהם קובעים כי סמכות החנינה המוענקת לנשיא בחוק יסוד: נשיא המדינה, היא סמכות ייחודית שמעניקה שיקול דעת רחב לנשיא. ככלל, קבעו שני שופטי הרוב, תופעל סמכות החנינה רק לאחר הרשעה (סופית וחלוטה), מפני שמדובר בסמכות נפרדת מההליך המשפטי עצמו, תוך שמהות החנינה היא נגזרת של בחינת נסיבות אישיות ועל שיקולי חסד ואנושיות – ואין בסמכות זו משום מתן היתר לנשיא להתערב במהלך ניהול ההליך המשפטי.
אלא שישנם מקרים חריגים מאוד, כך גרסו השופטים שמגר ובן-פורת, שבהם יוכל הנשיא להחליט לחון חשודים גם בטרם הועמדו לדין, כלומר לפני שהפכו לנאשמים, אם הללו הודו בעבירות המיוחסות להם, נטלו עליהן אחריות, ואם קיימות נסיבות נדירות מאוד שבהן העמדתם לדין עלולה לפגוע באינטרסים ציבוריים חיוניים (כגון חשיפת שיטות עבודה של שב"כ). וזהו המקרה החריג מאוד, כך החליטו שופטי הרוב בפרשת ברזילי, שבו ניתן לקבל את החלטת הנשיא לחון את המעורבים בפרשת קו 300 וספיחיה.
בלט לטובה בדעת המיעוט. השופט בדימוס אהרן ברק (צילום: מארק ישראל סלם/ פלאש90)
דעת הרוב היא ההלכה המנחה. מנקודת מבט ליברל-דמוקרטית של שוויון בפני החוק, שמירת שלטון החוק וחשיבות ערך החיים וערך חשיפת האמת תוך הרשעת מי שביצעו פשעים חמורים, מדובר בפסק דין שגורם אי-נוחות. ברור שזוהי התגייסות שיטתית של צמרת המדינה – ראש הממשלה פרס, שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה שמיר, ממשלת ישראל בכללה, נשיא המדינה הרצוג ואפילו שופטי הרוב בבג"ץ – במטרה למנוע את המצב המביך שבו ראשי שב"כ הופכים לנאשמים בפרשה שעלולה לחשוף היבטים מביכים נוספים שמסתתרים מתחת לשטיח שמכונה "צורכי ביטחון".
משום כך בולטת לטובה דעת המיעוט של השופט ברק. לא אחת הופנתה כלפי ברק (וכלפי שופטי העליון) הטענה המוצדקת כי הוא סייע להכשיר פגיעות קשות בזכויות האדם של הנתינים הפלסטינים של מדינת ישראל בגדה וברצועת עזה. אך יש לזכור גם את הפסיקות שבהן העז השופט (ולימים נשיא בית המשפט העליון) ברק לצאת נגד רוח הביטחוניזם הקדוש ולהשמיע עמדות עקרוניות בתחום שלטון החוק והגנה על זכויות האדם.
בפרשת ברזילי, ברק גרס כי בידי נשיא המדינה לא מצויה כל סמכות לחון את מי שטרם הורשע ונענש במסגרת פסק דין סופי וחלוט. הוא קבע שהחלטת הנשיא חיים הרצוג אינה יכולה לעמוד במבחן המשפטי מפני שהיא ניתנה בחוסר סמכות, אך קביעתו החשובה נותרה בדעת מיעוט.
בכירי שב"כ שהיו אחראים לרצח ולשיבוש חמור של חקירתו לא הועמדו אפוא לדין, מפני שזכו בחנינה מתחכמת בטרם משפטם. חרף העמדות המרשימות של היועץ המשפטי היוצא זמיר ושל שופט המיעוט ברק, הממסד הישראלי לא היה מסוגל להתמודד בצורה מלאה עם הזוועה שנחשפה לעיני כול.
גזלייטינג מהסוג הירוד ביותר
ומכאן לנתניהו – יש משהו מביך בעצם העיסוק בבקשת החנינה המאיימת שלו, אך אין מנוס. מבחינה משפטית, מדובר בבקשה מבישה שאינה מושתתת על גרם משפטי אחד. נתניהו לא הורשע ונענש בפסק דין סופי וחלוט, כפי שנדרש על מנת לבקש חנינה.
נתניהו גם אינו מצוי במתחם שבו היו בכירי השב"כ של פרשת קו 300. הוא לא הודה באף עבירה מהעבירות החמורות שבהן הוא נאשם וגם לא רמז להודאה כזו, כדי שהנשיא הרצוג הבן יוכל לעשות כמעשה אביו ולחון את נתניהו בטרם משפט או במהלך המשפט.
להפך, לאורך עשרות עמודי גזלייטינג מהסוג הכי ירוד (ומוכר היטב כשמדובר בנתניהו), מסביר נתניהו שהוא חף מכל פשע, שרשויות החקירה והתביעה בעצם חיפשו בנרות כיצד להפלילו, שהעמדתו לדין היא טעות חמורה, שהוא אינו אשם בדבר, שעצם קיום משפטו הוא טעות חמורה, שהוא בכלל עושה טובה לאזרחי מדינת ישראל בכך שהוא ניאות לכך שהנשיא יחון אותו בשלב זה, זאת מפני שכתב האישום נגדו קורס (שקר מוחלט כמובן, כזבי נתניהו בחקירתו הנגדית מלמדים שהרשעתו בהפרת אמונים בטוחה למדי), מפני שכל האישומים קורסים (שקר גמור) ומפני שברור שאם ימשיך במשפטו הפלילי עד תומו – הוא יזוכה והמערכת תעמוד בפני מבוכה איומה.
אלא שהוא, באצילות נפשו המפורסמת, מוכן לוותר על המשך משפטו הפלילי עד תומו ועל זיכויו המוחלט בתום המשפט, כלומר מוכן (שוב) להקריב את האינטרס האישי שלו למען האינטרס הציבורי. הוא מוכן שמשפטו ייקטע באמצעו, טרם הזיכוי המובטח, למען איחוי הקרע בעם שגרם משפטו; למען ריפוי הפצע המדמם בלב כולנו; למען תחושתם הטובה של כלל אזרחי מדינת ישראל; למען הצורך לשמור על מעמדה של מערכת המשפט בעיני כל הציבור, וכדי שהוא – הקיסר הנערץ – יוכל להשקיע מכוחו וממרצו למען המדינה ואזרחיה. ואיך אפשר בלי הטענה הפומפוזית שהדברים חשובים במיוחד בתקופה זו שבה "נפתחו הזדמנויות מדיניות וישנם אתגרים ביטחוניים".
בקשת החנינה היא המשך ישיר למכלול הפשעים. מחאה נגד בקשת החנינה של נתניהו, ב-1 בדצמבר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
כלומר נתניהו אציל הנפש מוכן בעצם שנשיא המדינה יעניק חנינה למערכת המשפט שרדפה אותו, החריבה את חייו וקרעה את העם. הוא חוסך למערכת זו את הצורך להתמודד עם השוקת השבורה בשלב שבו יזוכה כליל בתום משפטו הפלילי.
נתניהו אינו מודה בעבירות, ואף לו בחלקן, כמו בכירי שב"כ של שנת 1986. הוא אינו משפיל מבט ואומר: אכן, עברתי עבירות שחיתות חמורות וכעת עליי לפרוש מהחיים הפוליטיים בתמורה לחנינה. להפך, הוא מבהיר מפורשות שהוא זכאי לחנינה זו כדי להמשיך לשלוט עלינו עוד שנים רבות, לתרום למען המדינה ואזרחיה ולהמשיך להוביל אותנו להצלחות כבירות (אותו איש שדרש ועדת חקירה ממלכתית בשל חשד להתקנה לא חוקית של רוגלות, אך מסרב לוועדת חקירה ממלכתית בעקבות המחדל הנורא בתולדות המדינה).
בטקסט המשוגע ששלח להרצוג ישנו איום מופרע נוסף. כיום הוא מוגבל ביכולתו לטפל ישירות במערכת המשפט ובתקשורת, מדגיש נתניהו, אך חנינה תאפשר לו לעסוק ישירות גם במערכות הללו (מובן שנתניהו אינו מוגבל; לוין מפרק למענו את מה שנותר מעצמאות מערכת המשפט, וקרעי משתלט למענו על מה שנותר מהשידור הציבורי והתקשורת החופשית). מצחיק להיזכר כיצד טען נתניהו בעפעוף דרמטי שראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, איבד את המנדט כי הוא חשוד בעבירות פליליות, שהרי "קיים חשש, לא בלתי מבוסס, אני חייב לומר, שהוא יכריע הכרעות לאומיות על בסיס האינטרס האישי שלו", והוסיף בקול הבריטון: "חיי אומה אינם מסלול הישרדות אישי".
אפשר להשוות את בקשת החנינה המאיימת הזו לבקשת חנינה מטעם האנס הסדרתי בני סלע שרוצה להשתחרר כדי לערוך סדנאות על מיניות בריאה, או לבקשת חנינה מטעם רוצח נשים סדרתי שרוצה להשתחרר כדי לערוך לכולנו סדנאות על פמיניזם ושחרור האישה.
זו אינה בקשת חנינה. אין לה שום תשתית משפטית. זוהי סחיטה באיומים מטעמו של ראש ארגון פשע שהחליט לחולל הפיכה משטרית ולכונן דיקטטורה רק מפני שהועמד לדין. עצם הדיון בסחיטה זו (כולל טיעונים בעד ונגד באולפני האיזון הקדוש) מלמד על מצבנו הנורא, ועל כך שאנו מצויים זה מכבר תחת שיטת משטר חדשה ובמסגרתו של שיח ציבורי מעוות לחלוטין.
נכון, החשד הבינלאומי נגד נתניהו חמור לאין ערוך מהעבירות שבהן הוא נאשם. קיים נגדו צו מעצר מטעם בית המשפט הפלילי בהאג בגין חשד לפשעים נגד האנושות ברצועת עזה. משום כך הוא אינו מורשה לנחות בשום דמוקרטיה (למעט הונגריה, שהיא דיקטטורה סמכותנית תחת קליפה חלולה של כאילו-דמוקרטיה; ולמעט ארה"ב, שבה מחולל טראמפ הפיכה משטרית חמורה). אחריותו למדיניות ההרעבה ולטבח ברצועה היא לדיראון עולם. אחריותו למשטר האפרטהייד האלים והנורא בגדה היא עצומה. הכשרת הכהניזם והפקדת משטרת ישראל בידי בן גביר הן בבחינת פשעים היסטוריים. ומכלול מעשיו לאורך שלוש השנים האחרונות (וגם לפני כן) הם מופת של כינון דיקטטורה והחרבת חיינו ועתיד ילדינו.
ובכל זאת, גם העבירות שבהן נאשם נתניהו הן בעלות משקל; הן פליליות, הן חמורות, הן מבטאות ריקבון עז. יש משהו מעליב בידיעה שבשל עבירות צווארון לבן כה בולטות לעין וכה ברורות ובשל שקרים כה מביכים, האדם הנקלה הזה מחולל הפיכה משטרית ומכונן דיקטטורה לצד ביצוע פשעי מלחמה עצומים.
בקשת החנינה היא המשך ישיר למכלול הפשעים. זוהי סחיטה באיומים של אזרחי מדינת ישראל מטעמו של מי שהחליט לכונן דיקטטורה, כי הוא יודע שבלא חנינה או הפסקת משפטו, הוא יורשע בעבירות שעל פי התקדימים מחייבות ריצוי מאסר בכלא.
עו"ד דניאל חקלאי מתמחה במשפט חוקתי ובמשפט פלילי, יו"ר פורום המשפט החוקתי וזכויות האדם בלשכת עורכי הדין
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
