בחסות המלחמה, הכנסת העבירה עשרות חוקי עליונות יהודית

עסוקים בשלילת הזכות לחופש הביטוי, המחשבה, הביקורת והמחאה. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרים איתמר בן גביר, יריב לוין, מאי גולן ואורית סטרוק, בכנסת, ב-14 ביולי 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דומה כי מזה יותר משנתיים, החיים הקולקטיביים הישראליים מתנהלים בתוך ענן ערפל סמיך. מתקפת 7 באוקטובר והתדהמה והאימה שחוללה; מסע הנקם הג'נוסיידי בעקבותיה שסחף את הציבור כליל; המאבק למען השבת החטופים ונגד הפיכת שורדי השבי ובני משפחותיהם לאויבי האומה; המלחמה היזומה והמופקרת מול איראן; ועוד שורה אינסופית של מלחמות פנימיות וחיצוניות, משברים ומצוקות – כל אלה כמו לכדו את הציבור הישראלי בטמטום חושים והסתירו מעינינו את התהומות שלתוכן אנחנו צוללים.

החברה הישראלית אולי הלומה ומעורפלת מאז 7 באוקטובר, אך לא כן מנהיגיה ומחוקקיה. אלה, כך עולה מדוח מטריד שמפרסם השבוע המרכז המשפטי עדאלה, ניצלו את הכאוס של השנתיים האחרונות כדי לקדם באמתלת המלחמה ו"מצב החירום" יותר מ-30 חוקים חדשים המעמיקים את האפרטהייד ואת משטר העליונות היהודית במגוון רחב של תחומים: חופש הביטוי והמחאה; חופש המחשבה; הזכות לאזרחות ולחיי משפחה; שוויון וזכויות חברתיות; וכן זכויות עצורים ואסירים פלסטינים. חוקים אלה, שאושרו בין 7 באוקטובר 2023 ל-27 ביולי 2025, מצטרפים לרשימת החוקים המפלים בישראל שריכז מרכז עדאלה, הכוללת, לאחר ההוספה, מעל 100 חוקים.

אחת הקטגוריות המרכזיות בדוח היא זו הנוגעת לשלילת הזכות לחופש הביטוי, המחשבה, הביקורת והמחאה, וכוללת את החוקים הבאים: הפללה של צריכת תוכני מדיה של גופים המסווגים כארגוני טרור; איסור על פרסום דברי ביקורת או דעות העולות, לגישת המחוקק, לכדי "הכחשת אירועי 7 באוקטובר"; הסמכת משרד החינוך לפטר עובדי הוראה ולשלול תקציבים ממוסדות חינוך על רקע הבעת עמדות שהוא רואה בהן ביטוי לתמיכה במעשה או בארגון טרור או הסתה לכך; מניעת כניסת אזרחים זרים למדינה על רקע התבטאויות ביקורתיות כלפי המדינה או מעשיה, או עקב פנייה לערכאות בינלאומיות; והסדרת הגבלה של שידורי ערוצי תקשורת ביקורתיים בגין "פגיעה בביטחון המדינה".

צריך לומר שעוד לפני חקיקה זו, הזכויות הבסיסיות של חופש דעה ומחאה הופרו באופן חמור, ממש מהימים הראשונים למלחמה. כזכור, מפכ"ל המשטרה לשעבר, יעקב שבתאי, הצהיר כבר ב-17 באוקטובר על מדיניות של אפס סובלנות כלפי "הסתה" ומחאות, ובמשך חודשים רבים כל ניסיון להפגין נגד ההשמדה בעזה נתקלה ביד ברזל מצד המשטרה, עד כדי מעצר ראשי ועדת המעקב העליונה, קרי ההנהגה הפוליטית של האזרחים הפלסטינים. אבל החקיקה הדרקונית החדשה מייצרת את התשתית החוקית לרדיפת מתנגדי משטר, או אפילו לרדיפת אזרחים שמבקשים לצרוך מידע ממקורות שלא מוצאים חן בעיני המדינה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הסעיף האחרון אושר כהוראת שעה התקפה לשנתיים ומטילה עונש מאסר של שנה בגין "צריכה באופן שיטתי ומתמשך של פרסומי ארגון טרור". בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי החקיקה נסמכת על ההיגיון שלפיו צפייה אינטנסיבית בפרסומי טרור "עלולה לייצר תהליך של אינדוקטרינציה, מעין 'שטיפת מוח' עצמית, שעלולה להביא את הרצון והמניע לבצע מעשה טרור לרמת בשלות גבוהה מאוד". כלומר כעת המחוקק מפליל פעולות הנעשות במרחב הפרטי של האדם, מבלי שבוצעה כל פעולת פרסום או הזדהות פומבית.

יתרה מזאת, החוק אינו מגדיר באופן ברור מה ייחשב "צריכה מתמשכת", ומותיר עמימות בנוגע להיקף תחולתו. החוק גם אינו מבהיר מהם האמצעים שיעמדו לרשות הרשויות לצורך ביסוס תשתית עובדתית שתאפשר הפללה בגין צריכת תכנים. כיצד תדע הרשות מה אדם צרך במרחבו הפרטי? שהרי כפי שמציין דוח עדאלה, עצם איתור חשודים פוטנציאליים מחייב פעולות ריגול, מעקב אחר האוכלוסייה וניטור פעילותה במרחב האינטרנטי.

באותו אופן, גם החוק נגד "הכחשת אירועי 7 באוקטובר" (וכאן המעמד של 7 באוקטובר כבר משווה לזה של השואה) כבר חורג הרבה מעבר לתחום הפעולה הממשית אל תחום חופש המחשבה והביטוי, שכן הוא איננו מבחין בין קריאה ישירה לאלימות או לטרור, האסורה ממילא במסגרת הדין הקיים, לבין עצם הבעת עמדה פוליטית, נרטיב ביקורתי או ספקנות כלפי הגרסה הרשמית של המדינה.

"החוק מיועד ליצור אווירה של פחד והשתקה ולמנוע דיון חופשי בנושא בעל רגישות ציבורית רבה", כותבים מחברי הדוח, ומציינים בצדק רב כי "אין זה ברור כלל ועיקר מה עולה כדי הכחשה עליה אוסר החוק, שכן עד ליום זה המדינה בעצמה טרם מינתה ועדת חקירה כלשהי לאירועי 7 באוקטובר ולא פורסם שום דוח המפרט, לגישת המדינה, את הנרטיב הרשמי ביחס לאירועים".

בעוד החוק נגד "צריכת פרסומי טרור" מתייחס לרשימה הכוללת – לעת עתה – את פרסומי חמאס ודאע"ש (אם כי שר המשפטים מתכוון להרחיב את הרשימה), המחוקק חש צורך להגביל מקורות מידע נוספים העלולים, רחמנא ליצלן, לחשוף את האזרח הישראלי למלוא היקף הפשעים נגד האנושות שישראל מבצעת בעזה. לפיכך נחקק גם "חוק אל-ג'זירה", שחסם בפני הציבור הישראלי את אחד ממקורות המידע האמינים והנפוצים בעולם ביחס למתחולל בעזה.

התהום שמעבר לתהום

החוקים לעיל, אף שהם מכוונים בראש ובראשונה נגד האזרחים הפלסטינים, עוד מחזיקים באופי כללי כלשהו ועשויים לפגוע גם באזרחים יהודים. אך לצד אלה, הכנסת אישרה בתקופת רצח העם בעזה גם חוקים המכוונים ספציפית נגד האזרחים הערבים, ובהם "חוק גירוש משפחות מחבלים". הגדרת המונח "מחבל" לצורך חוק זה אינה כוללת רק את מי שהורשע בביצוע מעשה טרור במסגרת הליך פלילי, אלא גם מי שמוחזק במעצר בחשד לביצוע עבירה מעין זו, לרבות מי שנמצא במעצר מנהלי, כלומר אלה שלא רק שלא הורשעו בדבר, אף לא הוגש נגדם כלל כתב אישום.

נוסף על כך, הכנסת החמירה את האיסור על איחוד משפחות והרחיבה את הענישה בגין "שהייה שלא כדין" בישראל. במילים אחרות, הכנסת ניצלה את רצח העם בעזה כדי להגביר את עוצמת המלחמה הדמוגרפית שלה נגד הפלסטינים גם בתוך גבולות 1948.

פרק מיוחד בדוח עוסק בפגיעה חמורה בזכויות האסירים והעצורים הפלסטינים, שעל פי עדויות ודוחות אחרים, מאז 7 באוקטובר, אינם נתונים עוד במתקני מעצר, כי אם במחנות עינויים. בין היתר, נרשמה באותו גל חקיקה גם פגיעה חמורה בזכויות המורשעים הקטינים ובתנאי מאסרם של קטינים מתחת לגיל 14. כמו כן, ישנה התייחסות נרחבת לחקיקה לצורך שלילת זכויות סוציאליות והעמקת האפליה בחלוקת משאבים, וכן לצורך פגיעה מכוונת בפליטים הפלסטינים.

קראו את הדוח הזה וראו לאן מועדות פנינו. כן, נדמה שאנחנו כבר בתחתית התהום, אבל תמיד ישנה התהום שמעבר לתהום המזמנת זוועות חדשות, ואליה אנו דוהרים בכל הכוח. ולמרות זאת, לא רק שחקיקות נואלות אלו לא הוציאו לרחובות מאות אלפי אזרחים החרדים למצבה של "הדמוקרטיה הישראלית", חלק מהחוקים הללו אף עברו בתמיכת מפלגות האופוזיציה היהודית בכנסת. אשליית הדמוקרטיה ליהודים מעולם לא היתה גרוטסקית יותר או מסוכנת יותר.

העולם לא ינקוף אצבע כדי להציל את ישראל מהעתיד שהיא מקדמת בחדוות שיכורים אובדנית. מחאה בתל-אביב בעקבות פיטורי גלנט, ב-5 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

אני מכירה היטב את הגישה הגורסת כי יש משהו חיובי בהסרת המסכות וחשיפת המשטר הישראלי כפי שהוא: אנטי-דמוקרטי, אפרטהיידיסטי וגזעני. אף שאינני כופרת בעצם ההגדרה, איני מוצאת כל סיבה לאופטימיות בשעיטת האמוק הזו לעבר משטר פשיסטי במוצהר; לא רק מפני שאת המחיר על כך ישלמו אחרים שאינם אני, חשופים ומוחלשים בהרבה, אלא משום שהפער בין הדימוי העצמי והאתוס החברתי לבין המציאות מהווה, במידה רבה, גם את המרחב שניתן לפעול בו לתיקון. כאשר הפער הזה בין המצוי לרצוי נסגר, והחברה משלימה עם הדמות שמשתקפת במראה, מצטמצם באופן ניכר גם המרחב הפוליטי לשינוי.

זוהי משימה העומדת לפתחו של הציבור הישראלי, ולפתחו בלבד. העולם, שבסופו של דבר כפה על ישראל לסיים את מלחמת השמד בעזה, לא ינקוף אצבע כדי להציל אותה מהעתיד שהיא מקדמת בחדוות שיכורים אובדנית. מירון רפופורט כתב כאן השבוע על האתגר שעומד בפני תנועת המחאה, עם סיומה לכאורה של המלחמה וחזרת החטופים. ייתכן מאוד שהתשובה טמונה בדוח מטריד הנפש הזה שפרסם השבוע מרכז עדאלה.