הגבול נסגר: איך נפילת הסיפוח טילטלה את הימין הישראלי
הורדת הסיפוח הרשמי מסדר היום הבהירה לימין שהגבול לא יזוז בשנים הקרובות. את בנט וסער "סגירת הגבול" הזו דוחפת ל"ממשלת שינוי". סמוטריץ' מגיב בזיקוק הגזענות: בתוך הגבול הזה ישלטו יהודים, ואך ורק יהודים
פעילים ופוליטיקאים לא מעטים בשמאל קישרו בין עליית המתיחות בירושלים ובין המאמץ של "מחנה רק ביבי" למנוע הקמת "ממשלת שינוי". ההיגיון הפוליטי מאחורי הטיעון הוא פשוט: תנאי היסוד להקמת ממשלה שתנוע מנפתלי בנט עד מרצ, כולל תמיכה מבחוץ מצד התנועה האיסלאמית או הרשימה המשותפת או שתיהן, הוא לשים בצד את מה שמכונה "השאלות המדיניות", כלומר הכיבוש והיחס לפלסטינים, משום שאין ולא יכולה להימצא הסכמה של ממש בין מפלגות כל כך שונות על הנושא הזה.
הפך לדובר הכי ממוקד ומנוסח של הימין. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בהתנחלות היהודית בהר הזיתים בירושלים (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
בעירה בירושלים, ועכשיו אולי גם בעזה, תחשוף את הפערים בין בנט וסער מצד אחד והעבודה, מרצ, ורע"ם, שלא לדבר על המשותפת מצד שני, וישיבה שלהם בממשלה אחת תהפוך כמעט בלתי אפשרית.
אין עובדות של ממש התומכות בתיאוריה הזו, ובכל זאת אי אפשר לשלול אותה. מפכ"ל המשטרה החדש יעקב שבתאי חייב את תפקידו לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה, אחד המקורבים ביותר לבלפור, והמשטרה היא זאת שהעלתה את המתיחות באופן כמעט יזום עם האיסור על פלסטינים לשבת בשער שכם, רק כדי לבטל את האיסור מאוחר יותר.
עצימת העין מול הפוגרומיסטים מלהב"ה מחזקת את התחושה שהמשטרה פעלה ממניעים פוליטיים. ולגבי להב"ה עצמה: הקשר שלה עם איתמר בן גביר הוא אינטימי ביותר. לבן גביר, וגם לראש הסיעה שלו בצלאל סמוטריץ', יש אינטרס ישיר למנוע הקמת "ממשלת שינוי" שתשלח אותם למדבר האופוזיציה.
אבל מעבר לכל הראיות הנסיבתיות האלה, ייתכן שהאירועים האחרונים משקפים תהליך עמוק יותר העובר על הימין הישראלי, בעיקר הימין הדתי, ומטלטל אותו טלטלה עזה. טלטלה שמביאה את סמוטריץ' ואת הרבנים התומכים בו לעמדות גזעניות-טרנספריסטיות גלויות מצד אחד, ודוחפת את בנט ואת גדעון סער לשקול ישיבה בממשלה יחד עם העבודה, מרצ בתמיכת המפלגות הערביות מצד שני.
עצימת העין מול הפוגרומיסטים מלהב"ה מחזקת את התחושה שהמשטרה פעלה ממניעים פוליטיים (אורן זיו)
עלייתה ונפילתה של תוכנית הסיפוח
אני מבקש לטעון שהטלטלה הזו מקורה באירוע שהתקשורת והציבור בישראל המעיטו בחשיבותו. הכוונה היא לריסוקו הפוליטי של פרויקט הסיפוח. ואני לא מדבר כאן על הסיפוח הזוחל, שהתחיל ביום השביעי של מלחמת יוני 1967 ונמשך עד היום, בעוצמות משתנות. אני מדבר על הסיפוח הרשמי, על החלת הריבונות הישראלית על חלקים נרחבים מהגדה המערבית או על כולה. הסיפוח הזה קרס, והקריסה הזו – לדעתי – היא לא פחות מרעידת אדמה, שמה שמתרחש בימים האלה הוא חלק מהאדוות שלה.
כשנתניהו הכריז במפתיע באוגוסט 2020 על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות הוא חיסל באבחה אחת מהלך פוליטי שהימין המתנחלי טיפח במשך כעשור. זה התחיל ב-2010 כאשר פעילות מתנועת "נשים בירוק" הקימו את "תנועת הריבונות". הקבוצה נתפסה תחילה כגוף שולי אפילו במחנה הימין, אבל די מהר הרעיון הזה הפך למצע הפוליטי של הימין המתנחלי. בנט עצמו חייב לו את הקריירה הפוליטית שלו. רגע לפני שנכנס לפוליטיקה הישראלית וכבש בסערה את הבית היהודי בסוף 2012, הוא הציג את תוכניתו לספח את כל שטחי סי, 60 אחוז מהגדה המערבית, מה שהוא כינה "תוכנית ההרגעה".
במהלך ממשלת הימין בין 2015 ל-2019 הרעיון הזה גלש למחנה הימין כולו. בדצמבר 2017 הצביע מרכז הליכוד בעד החלטה הקוראת לנציגי המפלגה "להחיל את חוקי ישראל וריבונותה על כל מרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון". נתניהו עצמו, שנרתע מפני מהלכים של סיפוח במהלך הקדנציות שלו, הפך את הסיפוח לדגל הפוליטי שלו לקראת הבחירות באפריל 2019 (שהתבררו כראשונות מתוך ארבע רצופות).
עם הכרזת "תוכנית המאה" בינואר 2020 ובמיוחד אחרי חתימת ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן לליכוד, שנתן לנתניהו יד חופשית לספח את כל ההתנחלויות וחלקים ניכרים מהגדה המערבית החל מיולי 2020, הסיפוח נראה בלתי נמנע. תמיכה מוחלטת מצד המדינה החזקה בעולם, רוב ברור בכנסת, עולם ערבי אדיש, רשות פלסטינית בשיא חולשתה – כל האלמנטים הסתדרו כדי לממש את הפרויקט הפוליטי הזה. הריקודים של עיתונאי הימין בוושינגטון עם הכרזת "תוכנית המאה" נראו מוצדקים ביותר. כך נראית הגשמה פוליטית של הבטחה אלוהית.
זה לא קרה, כידוע. כשהכריז על הסכם השלום עם האמירויות, אמר נתניהו כי עניין הריבונות "נמצא על השולחן", והוא בסך הכל נעתר לבקשת הנשיא דונלד טראמפ ש"ישראל תמתין עם יישום הריבונות". אבל כבר מהרגע הראשון, הדיל היה ברור: הסכמי שלום עם האמירויות, ואחר כך גם עם בחריין, סודאן ומרוקו, תמורת הקפאת הסיפוח לזמן בלתי ידוע. ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות שלושה חודשים מאוחר יותר קבר את הסיפוח/ריבונות לפחות לארבע השנים הקרובות. הישג פוליטי אדיר, שהיה בהישג יד, התפוגג כמו עננה ביום קיץ. פוף, ואיננו.
עם חגיגות השלום סביב "הסכמי אברהם", התרסקות הסיפוח קצת נעלמה מהעין. נתניהו בהשקת הטיסה הראשונה מדובאי לנתב"ג (צילום: קובי גדעון / לע"מ)
עם חגיגות השלום סביב "הסכמי אברהם" מצד אחד, והמולת הבחירות מצד שני, התרסקות הסיפוח קצת נעלמה מהעין. אבל המשמעות של המהלך הזה היא מרחיקת לכת. הסיפוח לא היה עוד תביעה קואליציונית. הוא היה הביטוי המעשי של הדמיון הפוליטי של הימין המתנחלי. אם תרצו, זה היה "הגבול החדש", ה-new frontier של הימין. הזזת הגבול של הריבונות הישראלית בשלב ראשון לכל ההתנחלויות, ואחר כך לגדה המערבית כולה.
אין זאת אומרת שהימין המתנחלי, והימין בכלל, ויתר על הסיפוח אחרי השלום עם האמירויות. הוא ממשיך עם סיפוח הזוחל יום-יום ושעה-שעה וחולם על הרגע שבו הסיפוח הממשי יהיה שוב מעשי. אבל במקום תוכנית פוליטית, הסיפוח הפך לחלום. אפילו אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר מבינים שבמציאות הפוליטית הבינלאומית הנראית לעין, הגבול נסגר. את הגבול המדיני אי אפשר לדחוף הלאה והלאה במצב הנוכחי. לכן הגיע הזמן להסתכל "פנימה", כלומר לתוך החברה הישראלית.
"הסְפָר החדש" שבתוך ישראל
למהלך הזה היו השפעות פוליטיות מיידיות. בנט – שכאמור היה הפוליטיקאי הבכיר הראשון שהכניס את הסיפוח לשיח הפוליטי בעשורים האחרונים – מיהר להוריד את הנושא המדיני מסדר היום שלו. "בשנים הקרובות הייתי שם בצד פוליטיקה, כולל דברים מאד חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית", אמר בנט בראיון לגלי צה"ל בנובמבר 2020, כאשר עדיין האמין שיוכל להתחרות שווה בשווה עם נתניהו.
גדעון סער, שתמך בהתלהבות בהחלת הריבונות במרכז הליכוד, הלך אפילו רחוק יותר. במצע המדיני של מפלגתו תקווה חדשה, הסיפוח או הריבונות לא מוזכרים, והוא מסתפק בתמיכה ב"צעדי מדיניות ל'צמצום' הסכסוך". בעיניים שמאליות, פירוש הדבר המשך הסיפוח הזוחל והאפרטהייד, אבל בעיניים ימניות סער מוותר למעשה על "הכרעת הסכסוך" ומסתפק בצמצומו. כלומר הוא החליף את השיח של הזזת הגבול בשיח של סטטוס קוו.
כמו בנט וסער, גם סמוטריץ' מפנים למעשה ש"הגבול נסגר" לתקופה הקרובה, אבל המסקנה שלו הפוכה מזו שלהם. בעוד הם מנצלים את ירידת הסיפוח כדי לדבר על "אחדות" בין ימין ושמאל, שעשויה אפילו לכלול את רע"ם ואולי אפילו המשותפת, סמוטריץ' מנצל את סגירת המרחב כדי להבהיר ולזקק את המשנה המעודכנת של הימין. למושג "מדינה יהודית", מזכיר סמוטריץ' לשומעיו בימין, יש משמעות אחת ברורה: בלעדיות יהודית מוחלטת על השלטון. כל נכונות לשתף את הערבים בשלטון, אפילו מבחוץ, היא "אסון למדינה היהודית", כפי שכתב בפוסט בתחילת אפריל השנה שבו פירט מדוע הוא מתנגד בתוקף להסכם כלשהו בין נתניהו לרע"ם.
אבל כשסמוטריץ' וחבריו מסתכלים "פנימה", לתוך ישראל, הם רואים מפה פוליטית שונה ממה שהיו רגילים אליה. במפה שהתפתחה בשנתיים האחרונות, המפלגות המייצגות את הציבור הערבי-פלסטיני הפכו לחלק מהמשחק הפוליטי. דווקא חוק הלאום, שהיה אמור להוציא אותן סופית מחוץ לגדר, יצר תגובת נגד שהכניסה אותן עמוק פנימה.
על המהלך הזה כתבנו כאן רבות ב"שיחה מקומית", אבל די אם נאמר שהיום, באפריל 2021, קואליציה הנשענת על מפלגות המייצגות את הציבור הערבי-פלסטיני הפכה למוסכמה בשמאל-מרכז – מליברמן עד מרצ – ולאפשרות סבירה בהחלט אפילו בעיניו של נתניהו. "מתקפת האהבה" שלו לא היתה אפשרית ללא השינוי הזה.
זהו מצב לא מוכר לימין. הוא גם מעמיד בספק את הרוב האוטומטי שהיה נדמה שהימין נהנה ממנו הודות להרכב הדמוגרפי של הציבור בישראל, והוא גם מאיים על עצם הבלעדיות היהודית על השלטון, מרכיב מהותי במשטר הישראלי מרגע הקמתו. "ביום שהאזרחים הערבים ידרשו את מלוא זכויותיהם", כתב כאן אמיר פאח'ורי, "ישראל תשנה פניה".
סמוטריץ' מבין היטב את ה"סכנה" הזו, ולכן הוא נחלץ בכל כוחו לשמור את מה שנמצא בתוך הגבול הישראלי בידיים יהודיות, ויהודיות בלבד. באותו פוסט מתחילת אפריל הוא הסביר שהסתמכות על רע"ם עלולה בסופו של דבר להביא לעליית שיעור ההצבעה בציבור הערבי ולכך שהערבים יבטיחו את שלטון השמאל, "שייתן להם גם את המישור האזרחי וגם את המישור הלאומי שהימין לא נותן להם".
אם הדברים של סמוטריץ' לא מספיק ברורים, באו בכירים בציונות הדתית והבהירו למה הסתמכות על מפלגה ערבית, לא משנה מה מצעה, לא עולה על הדעת במדינה יהודית. "הנהגת המדינה היהודית חייבת להיות בידי העם היהודי בצורה מלאה", כתבו הרבנים, וביניהם הרב חיים דרוקמן, שתמך בקמפיין של סמוטריץ', "כל מפלגה בישראל חייבת להישען על מפלגות יהודיות. ממשלה בישראל אסור לה שתתבסס על מפלגות ערביות".
בעבר בימין דיברו במתק שפתיים על התנגדות לישיבה עם "מפלגות לא ציוניות" או עם "תומכי טרור", עכשיו סמוטריץ' ורבניו אומרים במלים הכי ברורות שיש: ערבים פסולים לשלטון לא בגלל הדעות שלהם, אלא בגלל שהם ערבים. סמוטריץ' המשיך השבוע את הקו הזה ואמר ש"הערבים הם אזרחי המדינה, לפחות בינתיים". כלומר לא רק שהערבים פסולים לשלטון, ייתכן שהם אפילו פסולים לאזרחות. זו התשובה הציונית ההולמת שלו ושל חבריו לשיח ההשפעה של הציבור הערבי.
וכאן הדברים משתלבים עם האירועים האחרונים בירושלים וגם ביפו. עוד קודם למשבר הפוליטי הנוכחי, הימין המתנחלי התחיל לחפש את "הסְפָר החדש" בתוך ישראל. בעיירות הפיתוח וגם בערים המעורבות. גם כאן התהליך הזה היה קשור במידה כלשהי ל"סגירת גבול": הקושי של ההתנחלויות להתרחב מצד אחד, והנסיגה מעזה מצד שני, הדוגמה הכי מובהקת של הצבת גבול.
הנוכחות של מתנחלים שהגיעו מהגדה המערבית ללב הערים המעורבות מתוך מטרה "לייהד" את המרחב, או לכל הפחות להזכיר לתושבים הערבים "מי כאן שולט", יצרה לא מעט חיכוכים: בעכו, בלוד, וביפו. האלימות שהפגינו תושבים ערבים ביפו בשבוע שעבר כלפי שני בכירים מישיבת "שירת משה" היא דוגמה למתח הזה.
סמוטריץ' עצמו הגיב לאירוע בציטוט מהתנ"ך: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". רונן שובל, מייסד ארגון אם תרצו ומתנגד נחרץ להסכם כלשהו עם רע"ם, התייחס לאירועים ביפו וגם בירושלים בצורה הרבה יותר מובנת. "ההתקפות האנטישמיות המצולמות בכל רחבי הארץ צריכות להזכיר ליהודים שהאפקט המצנן של תודעת 'הנכבה' אצל האויב הערבי קצת שכך. הגיע הזמן לחדש אותו".
לסמוטריץ' ושובל יש פתרון למצב שבו ישראל מכילה בתוכה מיעוט ערבי-פלסטיני הרוצה להיות לשבת ליד ההגה: לגרש אותו. שוטרים במהלך עימותים ביפו, 18 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)
במלים אחרות, לסמוטריץ' ושובל יש פתרון למצב שבו ישראל מכילה בתוכה מיעוט ערבי-פלסטיני הרוצה להיות לשבת ליד ההגה: לגרש אותו. זה גם מה שעמד מאחורי התפיסה של הצועדים במצעד הפוגרומיסטי שארגן ארגון להב"ה. "אני מדברת יפה, לא אומרת שיישרף לכם הכפר", כפי שאמרה אחת המשתתפות (מדקה 4:05) בתהלוכה לסולימאן מסוודה מערוץ 11, בעצמו תושב העיר העתיקה במשך שנים ארוכות, "אני אומרת שאתם תעזבו הכפר ואנחנו נגור בו. זה מה שאנחנו עושים בעיר העתיקה אגב." מזרח ירושלים – צריך כמובן להבהיר – לא נמצאת בעיני סמוטריץ' וחבריו מלהב"ה "מעבר לגבול". להפך. היא המרכז של הכול.
אל מול הנכונות של בנט וסער לשבת ב"ממשלת שינוי" ומול הדיבור הכפול של נתניהו כלפי הציבור הערבי, סמוטריץ' הפך לדובר הכי ממוקד ומנוסח של הימין. אבל זה לא בהכרח מעיד על עוצמתו של הימין. אולי ההפך. עם כל הרעש שהוא מחולל, סמוטריץ' עומד בראש מפלגה של ששה מנדטים. אביגדור ליברמן כבר שייט מזמן למחוזות המרכז. סער ובנט עוד לא שם, אבל לא ניפול מהכיסא אם יישבו בממשלה שתישען על רע"ם. גם נתניהו מגשש לכיוון הזה, שלא לדבר על המפלגות החרדיות שהתבטאו באופן מפורש בעד קואליציה עם רע"ם.
זה לא מפחית מיכולת הנזק וההרס של סמוטריץ'. כמו שראינו בירושלים, השיח הגזעני הגלוי שלו ושל חבריו יכול להצית אש, שעלולה להתפשט למקומות מסוכנים מאוד. אבל בעוד הסיפוח היה פרויקט פוליטי שאפשר היה לממשו, טרנספר הוא יותר בגדר קריאת כיוון, הוא לא תוכנית פוליטית. לפחות בינתיים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
