כששיטות הדיכוי מעיסאוויה מגיעות לשער שכם

האירועים הקשים המתחוללים מאז תחילת הרמדאן ברחבת שער שכם בירושלים לא פרצו משום מקום. הם נטועים במדיניות המשטרה והממשלה כלפי הציבור הפלסטיני בעיר.

מי שעוקבים אחר המתרחש בירושלים בשנתיים האחרונות יכולים להבחין בקו ישיר בין ההתעמרות הבלתי פוסקת של המשטרה בעיסאוויה למתרחש בימים האחרונים בשער שכם. המשותף לשניהם הוא סימון אזור שבו מתנהלים חיים פלסטיניים פעילים, כניסה אליו בכוחות משטרתיים גדולים וחתירה בלתי פוסקת לחיכוך לאורך תקופה שקיצה אינו ידוע.

במהרה או שלא במהרה, המשטרה מקבלת את התמונות שהיא מבקשת: אוכלוסייה מבוהלת שמסתגרת בבתים, ואף בהם אינה מוגנת מביקורי פתע אגרסיביים באישון לילה; וצעירים מתקוממים שנענים בכל הכוח שהמשטרה יודעת להפעיל. כל ניסיון להתנגדות מנוצל על ידי המשטרה להגברת החיכוך ועוצמת התגובה. התמונה הנחקקת היא של אוכלוסייה אלימה שיש להגביר את הלחץ עליה וחוזר חלילה. בין לבין יש נפגעים, בהם ילדים ועוברי אורח.

מאז תחילת הרמדאן העתיקה המשטרה את שיטות הפעולה מעיסאוויה אל לב המרחב הציבורי הפלסטיני בעיצומם של ימי הרמדאן, הימים החשובים בלוח השנה המוסלמי-פלסטיני, ובכך חירבה על הציבור הפלסטיני כולו את ימי החג.

שום פרובוקציה מהצד הפלסטיני לא קדמה להחלטת המשטרה לתחום את שער שכם בגדרות ולסלק משם בכוח את חבורות החוגגים המתקהלים בה כבכל שנה – ואתן את אווירת החג כולה. מי שביקרו במהלך השנים בשער שכם בחודש הרמדאן יודעים לספר על אווירת החג, הדוכנים והפעילות המשפחתית, ובמיוחד על שמחת המפגש והסולידריות הקהילתית. לרגע שוכחים תושבי ירושלים המזרחית את חיי הדוחק והלחץ שנכפו עליהם וחשים בבית במרחב הציבורי שלהם.

מדוע דווקא במקום זה הכריזה משטרת ישראל עוצר? המסר המשתמע הוא: רוצים חג? בבקשה, אצלכם בבית מאחורי קירות ודלתות. אורות החג מתנוססים מעל שער שכם כבכל שנה אבל כיכר העיר ריקה, חבולה ומדממת והעיריה שתלתה את שרשראות האורות סותמת את פיה.

הפאזה הזו כנגד הציבור והציבוריות הפלסטינית התחילה לפני כשנתיים. התמונות הראשונות נחקקו עוד בסדרת יחסי הציבור השערורייתית "מחוז ירושלים". הסדרה התהפכה על המשטרה כשנודעו מאמציה לשתול ראיות בבית בעיסאוויה. אף שוטר לא הועמד על כך לדין עד היום.

מאז המשטרה מייצרת "ראיות"  בחיכוך בלתי פוסק עם התושבים הפלסטינים. לבסוף, אם לא בכוח אז בהרבה כוח מתקבלות התמונות הקשות, שבתורן מצדיקות עוד הפעלת כוח ודחיקה נוספת של התושבים הפלסטינים מהמרחב הציבורי שלהם.

הימים האחרונים של חודש הרמדאן, שהם ימי השיא שלו, מצטלבים השנה עם יום ירושלים. בחוגי הימין כבר מחממים מנועים לקראת מצעד הדגלים הלעומתי השנתי, שכל כולו מפגן של אדנות ושליטה ותזכורת לתושבי מזרח ירושלים מי כאן בעלי הבית.

אם יצליחו מארגני המצעד לגבור השנה על מגבלות הקורונה – וסביר להניח שגם בעניין זה הם יפגשו ממסד ומשטרה אוהדים ומסבירי פנים – או אז נראה את הגדרות מוסרות ברגע. מסות של צעירים יהודים ימלאו בריקודים ושירה מתלהמת את רחבת שער שכם, וממנה יכנסו בשעטה וברגל גסה לרובע המוסלמי במחזות שחזרו על עצמם מדי שנה. המשטרה תגלה את פניה "היפות", וגם פרובוקציות גזעניות בוטות כל עוד הן מגיעות מהצד הנכון יתקבלו בהבנה, כבשנים קודמות. אם אחרי כל זה יפרצו שם מהומות, לא קשה לנחש את מי יאשימו.

דחיקת הציבור הפלסטיני הירושלמי מהמרחב הציבורי ושלילת החיים הציבוריים שלו חודרת לכמעט כל תחום בחייו. בעוד כחודש אמורות להתקיים הבחירות לרשות הפלסטינית, והממשלה חונקת כל פעילות לקראתן בירושלים ולא מראה שום סימן שתאפשר לציבור הירושלמי להשתתף בבחירות – כפי שהיא מחויבת מכוח הסכמים שהיא חתומה עליהם.

אף ציבור אינו יכול להתקיים לאורך זמן ללא חיי ציבור ויכולת לבטא את עצמו ציבורית ופוליטית. רוב תושבי העיר, יהודים ופלסטינים, מבינים את הצורך של חיו ותנו לחיות, אם כתפיסת עולם ואם ככורח פרגמטי. ניתן לראות זאת כיום במרחבים ציבוריים רבים בעיר. מה שמתרחש עכשיו בשער שכם וזולג ממנו למקומות נוספים דורש הידברות והכרה, לא עוד כוח, שאם לא כן את המחיר ישלמו שני הצדדים.

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת עיר עמים, אביב טטרסקי הוא חוקר ורכז לובי תכנון בעמותה