הבחירות היו משאל עם על מלחמת נצח. הימין הפסיד
מפלגות גוש השינוי ניסו לפתות מצביעי ימין באמצעות מסרים ניציים, אבל כמעט שלא הצליחו להעביר קולות בין המחנות. מה שהוציא את מצביעי הגוש לקלפיות לא היה שאלת הגיוס, אלא החשש מחזון החיים על החרב של נתניהו
הפך את הבחירות למשאל עם על פרויקט "מלחמת הנצח" שהוא שכלל מאז 7 באוקטובר. ראש הממשלה בנימין נתניהו בקלפי, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
"ביחד" העמידה בראש רשימתה לכנסת איש ימין, שהתחיל את מסע הבחירות שלו באמירה ש"ליכודניק אמיתי מצביע בנט". במשך שבועות, אנשי ימין בערים ליכודיות לא היו יכולים ללכת לבית קפה בלי חשש שנפתלי בנט יתיישב להם פתאום בפרלמנט. גדי איזנקוט מילא את הרשימה שלו באנשי ימין ובמתנחלים, וגילה כך שהוא בעצם איש ימין. אביגדור ליברמן לא היה צריך מייקאפ ימני. הוא היה ונשאר גזען אנטי-ערבי.
כל המפלגות הללו שיווקו לתקשורת "חוזרים בתשובה" שעזבו את נתניהו והצהירו כי הפעם יצביעו לגוש השינוי. ניכר שיועצי התקשורת של המפלגות אמרו למועמדים: דברו ימין, רק ככה נוכל לגנוב קולות מהמחנה של נתניהו. אפשר להניח שגם ההחלטה התמוהה של הדמוקרטים לתמוך בפסילת סאמי אבו שחאדה נבעה מהרצון לפזול ימינה.
>> כל הקדנציה הפחידו אותנו. ביום הבחירות נבהלו מאיתנו
התוצאות הסופיות של הבחירות מראות שזה לא עבד. גוש הימין כולו אומנם ירד ב-11 מנדטים והליכוד ירד בחמישה מנדטים, אך במספרים מוחלטים גם הגוש וגם הליכוד עצמו לא הפסידו קולות לעומת הבחירות ב-2022. גוש הימין אפילו קיבל כ-90 אלף קולות יותר מהפעם הקודמת, עלייה של קצת יותר מ-2%. מפלגות גוש השינוי, לעומת זאת, קיבלו כ-329 אלף קולות יותר ממה שקיבלו ב-2022 (כולל מרצ שלא עברה אז את אחוז החסימה). מהמספרים המוחלטים האלה עולה שגוש שינוי בקושי העביר קולות ממחנה הימין. לדברי פרופ' עירן הלפרין, מייסד ויו"ר שותף של מכון המחקר אקורד, התזוזה ממחנה הימין למחנה השינוי עמדה על 1.2% בלבד.
לא למרות 7 באוקטובר אלא בגללו
אחת התגובות המיידיות מצד פוליטיקאים, עיתונאים, משפיעני רשת וסתם אזרחים ממחנה השינוי לכך שמחנה נתניהו קיבל יותר קולות ממחנה השינוי ושנתניהו הצליח לשמור את הליכוד כמפלגה הגדולה ביותר היתה תהייה, בעצם תלונה: איך ייתכן שאחרי 7 באוקטובר יותר משני מיליון ישראלים הצביעו ל"ממשלת החורבן"? התלונות-תהיות האלה לבשו גם אופי מלעיג כלפי "העדר הביביסטי", בהתייחס להצבעה המסיבית לליכוד ולימין בשדרות, באופקים או בקריית שמונה. התושבים שם חוו על בשרם את תוצאות המחדל של נתניהו, את תוצאות ההזנחה שלו, אומרים רבים במחנה השינוי, איך יכלו להצביע לו?
התגובה הזו לא נשמעה רק אחרי הבחירות. 7 באוקטובר עמד בלב תעמולת הבחירות של מחנה השינוי. נתניהו צריך ללכת כי הוא מימן את חמאס ולכן אחראי לטבח; כי התעלם מהאזהרות של ראשי מערכת הביטחון במהלך ההפיכה המשטרית וגם מאזהרות של המצרים והאמירתים רגע לפני מתקפת חמאס; כי בגלל הסירוב שלו לעסקאות מתו בני ערובה בשבי בעזה; כי הוא מסרב לוועדת חקירה ממלכתית; כי חמאס עדיין בעזה; כי המשטר האיראני שרד; כי חזבאללה לא חוסל.
כל מפלגות מחנה השינוי חזרו על אותו המסר: ממשלת נתניהו היא "ממשלת השתמטות", ואילו הוא, מחנה השינוי, מציע "ממשלת גיוס", שהדבר הראשון שתעשה אחרי שתושבע הוא לחוקק חוק לגיוס החרדים. לפי הגרסה שהציגו מפלגות גוש השינוי לציבור, אחרי 7 באוקטובר גיוס החרדים הוא גם הכרחי – כי אין לישראל מספיק חיילים להילחם גם בעזה, גם בגדה, גם בלבנון וגם באיראן – וגם צורך מוסרי. לא ייתכן ש"הבנים שלנו" ייהרגו בעזה ובלבנון, בעוד החרדים יושבים בישיבות ונהנים מקצבאות.
אבל קריאה אפשרית של תוצאות הבחירות היא שנתניהו ומחנה הימין הצליחו לשמור על כוחם ולמנוע נדידה משמעותית מהמפלגות שלהן לעבר מפלגות מחנה השינוי לא למרות 7 באוקטובר, אלא בגלל 7 באוקטובר. לפי קריאה זו, עבור מצביעי הימין 7 באוקטובר היה הוכחה שכל מה שהערבים רוצים לעשות הוא לרצוח את כל היהודים, ולכן אין לנו ברירה אלא להילחם עד שנשיג את "הניצחון המוחלט" על כל האויבים שלנו, מעזה דרך בינת ג'בייל ועד טהראן. בשביל זה אנחנו צריכים מנהיג חזק שלא נרתע מדעת הקהל, לא נרתע מהתקשורת, לא נרתע מה"דיפ סטייט" בצבא ובפרקליטות, לא נרתע מלחץ בינלאומי. וכזה יש רק אחד: נתניהו.
הקריאה הזו הופכת על פיה את כל הביקורת על נתניהו. נכון, הוא מימן את חמאס, אבל כולם עשו זאת (נכון). בכישלון של 7 באוקטובר אשמים הצבא והשב"כ שלא העירו אותו, אבל מרגע שהוא התעורר, הוא הלך על "ניצחון מוחלט", לא הפגין חולשה ולא נכנע למפגינים שדרשו "עסקה עכשיו", כי ראה מולו את המטרה הגדולה של חיסול "ציר הרשע". חמאס וחזבאללה שרדו, אבל ההרס וההרג בעזה ובדרום לבנון הם הוכחה חיה (או מתה) לניצחון, ואת "העבודה" באיראן הוא יסיים הודות לקשר האישי שלו עם הנשיא דונלד טראמפ.
"כולנו נמות"
סיסמת הבחירות של נתניהו, "ימין או פלסטין", הפכה את מערכת הבחירות כולה לעניין קיומי. המושג "פלסטין", בהקשר הזה, לא התייחס לפתרון פוליטי מסוים שצריך למנוע, אפילו לא למדינה פלסטינית. פלסטין נתפסה כאיוּן של הקיום היהודי, ומולה אפשר להציב רק את הימין. זה לא מקרה שנתניהו עצמו, ובמיוחד רעייתו שרה, אמרו שוב ושוב שמה שמוטל על המאזניים הוא עצם היכולת "שלנו", היהודים, לחיות, ושאם נתניהו לא ייבחר, "כולנו נמות". אין דרך אחרת לפרש את דברי נתניהו על פצצות האטום שייפלו על תל אביב אם הוא לא יהיה ראש ממשלה.
בלי לנסח את הדברים במילים האלה, נתניהו הפך למעשה את הבחירות למשאל עם על פרויקט "מלחמת הנצח" שהוא שכלל מאז 7 באוקטובר. מלחמה לא כאמצעי להשיג מטרה מדינית כלשהי, אלא כדרך היחידה של ישראל להתקיים, כפי שניתח לאחרונה תמיר היימן, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), את האסטרטגיה שישראל אימצה בשלוש השנים האחרונות. גם את הדיבור של נתניהו על כלכלת מצור ועל השימוש האפשרי בקריפטו יש לקרוא בהקשר הזה של מלחמת נצח.
סיסמת הבחירות של נתניהו, "ימין או פלסטין", הפכה את מערכת הבחירות כולה לעניין קיומי. הפגנת תומכי נתניהו נגד הקמת ממשלה בשיתוף מפלגות ערביות בחיפה, ב-1 בנובמבר 2026 (צילום: שרון ליבל / פלאש90)
הקריאה הזו יכולה אולי להסביר מדוע, בניגוד למה שהאמינו בגוש השינוי, הדגש ששמו על מחדל 7 באוקטובר ועל "ממשלת הטבח" לא הצליח לשכנע מצביעי ימין לעזוב את המחנה שלהם. אפילו טיפוח הרגשות האנטי-חרדיים והניגון על קלף המשרתים מול המשתמטים לא הניבו את התוצאות המקוות. רוב מוחלט של היהודים בישראל היו שמחים לראות את החרדים מתגייסים, אבל גם היו שמחים אם המדינה היתה מבטלת את מס ההכנסה ומעניקה טיפול שיניים חינם לכל האזרחים. הם פשוט יודעים שהסיכוי שזה יקרה אינו גבוה.
גם אם הבחירות האלה לא הוצגו במפורש כמשאל עם על מלחמת נצח, הבוחרים הערבים הבינו היטב במה מדובר. קשה להסביר את ההתגייסות העצומה שלהם, את שיעור ההצבעה שזינק ל-80%, ללא הרקע הזה. הריסות הבתים, מתן יד חופשית לארגוני הפשיעה לפעול בכפרים ובערים שלהם, האיום "להעתיק" לגליל את מה שישראל עשתה בגדה, הגזענות הבוטה שאיבדה כל בושה, ההתקפות הפיזיות, סתימת הפיות, האיומים על מקומות העבודה שלהם וכמובן מלחמת ההשמדה נגד בני עמם בעזה והטיהור האתני המתמשך של אחיהם בגדה – כל הדברים האלה הם מופעים של אותה מלחמת נצח. האזרחים הערבים הרגישו תחת מתקפה, תחת איום. כ-838 אלף האזרחים שהצביעו לרשימה המשותפת ולרע"מ – כ-327 אלף קולות יותר מאשר בבחירות 2022 – נתנו תשובה ברורה במשאל העם הזה: "לא" מוחץ.
קשה הרבה יותר להחיל את ה"לא" הזה על כ-2.15 מיליון האזרחים הישראלים שהצביעו למפלגות גוש השינוי. אף אחת מארבע המפלגות בגוש, כולל "הדמוקרטים", לא הביעה התנגדות מפורשת להמשך המלחמה ולא מתחה ביקורת על ההשמדה בעזה, על הטיהור האתני בגדה, על החרבת עשרות הכפרים בלבנון או על המלחמות נגד איראן. חלק מראשיהן אפילו אמרו שהם היו מנהלים את המלחמות האלה טוב יותר, שנתניהו "לא גמר את העבודה". הן בוודאי לא הציעו אלטרנטיבה למלחמת הנצח, לא דיברו על פתרון מדיני, לא מול הפלסטינים ולא מול לבנון או איראן. הן גם לא ניסו לטעון שבלי מתן זכויות לפלסטינים, ישראל לא תוכל להירפא.
שותפות כאלטרנטיבה למלחמת נצח
ובכל זאת, אני מבקש לטעון שאחד המניעים המרכזיים להתגייסות ההמונית של מצביעי גוש השינוי – שמספרם עלה כאמור בכ-329 אלף לעומת בחירות 2022, עלייה של כ-18% – היה עייפות בדיוק מאותה מלחמת נצח שהציע נתניהו. המפלגות לא ניסחו את זה במילים האלה, וגם רוב הבוחרים לא, אבל העובדה שמה שנתניהו הציע אחרי שלוש שנים של מלחמה הוא אופק של עוד מלחמות, של ספרטה מודרנית, של שירות מילואים ללא קץ, שיחקה תפקיד מרכזי. הזעם של מצביעי הגוש היה שונה בעוצמתו מזה של האזרחים הערבים והגיע ממקומות אחרים, אבל גם הם לא ראו עתיד לעצמם ולילדיהם במדינה שמובילים אותה נתניהו והימין. במבט לאחור, ייתכן שאם מפלגות השינוי היו מדגישות את התחושות האלה במקום להתרכז בגיוס או בשאלה אם הזהירו או לא הזהירו את נתניהו לפני 7 באוקטובר, הן היו מצליחות לגייס עוד כמה קולות ממחנה הימין.
במשאל עם, הבוחר צריך להגיד כן או לא. מי שמתנגד להצעה העולה במשאל עם לא נדרש להציג הצעה חלופית. מפלגות גוש השינוי לא הציגו הצעה חלופית, ואפילו לא ממש הסבירו מהי ההצעה של נתניהו ומה פסול בה. אבל הן, ובעיקר הבוחרים שלהן, אמרו "לא" מהדהד לנתניהו ולימין, גם אם זה לא נאמר במפורש. ה"לא" הזה היה גם "לא" למלחמת הנצח. במובן הזה, מצביעי גוש השינוי לא נבדלו באופן מהותי ממצביעי הרשימה המשותפת ורע"מ.
כ-59% ממצביעי גוש השינוי מעדיפים שגדי איזנקוט יקים ממשלה בהשתתפות רע"מ ובהימנעות של הרשימה המשותפת. מפגינים בעד הקמת ממשלה בשיתוף המפלגות הערביות בחיפה, ב-31 באוקטובר 2026 (צילום: שרון ליבל / פלאש90)
לפי סקר של מכון אקורד שנערך מיד אחרי הבחירות, כ-59% ממצביעי גוש השינוי מעדיפים שגדי איזנקוט יקים ממשלה בהשתתפות רע"מ ובהימנעות של הרשימה המשותפת. בקרב מצביעי "הדמוקרטים" מדובר ברוב עצום, אבל אפילו רוב מצביעי אביגדור ליברמן מעדיפים את האופציה הזו. אם נסתכל על הבחירות כעל משאל עם, החיבור בין גוש השינוי לרע"מ ואפילו למשותפת נראה טבעי הרבה יותר. הקמפיין של "67 מנדטים בחרו שינוי" יושב בדיוק על הבסיס הזה.
הדרך מהקמפיין הזה ועד הקמת ממשלה שתישען על קולות המפלגות הערביות, בתמיכה ישירה או עקיפה, עדיין ארוכה. משם עד לגיבוש הצעה פוליטית משותפת למחנה השינוי ולמפלגות הערביות – גם לרע"מ, שלא לדבר על המשותפת – הדרך נראית ארוכה עוד יותר, כמעט מעבר לגבול האפשרי. ובכל זאת, הימין חושש מאוד מהאפשרות הזו. אין דרך אחרת להסביר את מאמציו לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות האישים שמינה לראשות מנגנוני הביטחון. הימין אינו יכול להרשות לעצמו אפילו סיכוי קלוש להיווצרותו של גוש פוליטי המורכב ממפלגות יהודיות וערביות, אשר ינסה לגבש אלטרנטיבה למלחמת הנצח. זה האיום, ואותו הימין נחוש לחסל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
