עצרת הדרומים למען הסדר מדיני: מסר חשוב מאוד ועמום מדי
מאות מפגינים מעוטף עזה הפגינו למען הסדר מדיני. "מסרבים להיות בשר תותחים", צעקו. זוהי קריאה אמיצה, אבל איך אפשר לדרוש שלום ולתמוך במלחמה?
כחמש מאות מפגינים מיישובי עוטף עזה צעדו במוצאי שבת מצומת גבים לעצרת בצומת שער הנגב ליד שדרות בדרישה להסדר מדיני עכשיו. המפגינים נשאו לפידים ושלטי מחאה, וקראו "ביטחון אמיתי – הסדר מדיני", "רוצים דרום שקט, לא שמתמוטט" וסיסמאות נוספות.
בעצרת עצמה, שאורגנה על ידי "התנועה לעתיד הנגב המערבי", דיברו מספר מחברי התנועה מהקיבוצים והערים בסביבה, שני ראשי מועצות אזוריות, וכן ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון. הדוברים הדגישו כולם שהתנועה היא לא ימין ולא שמאל, וביקשו כמה פעמים ממפגינים בודדים שהביאו שלטים מפלגתיים (של מרצ) להוריד אותם כי התנועה אינה מפלגתית.
בדבריהם הצהירו פעילי התנועה וראשי הרשויות שהם מסרבים להמשיך לחיות עם שקט שהוא תמיד זמני, עם שגרה בצל הרקטות והמנהרות, ומסרבים להיות בשר תותחים של ממשלות שלא סופרות אותם.
"התנועה נולדה מתוך השבר הזה", אמרה ענת חפץ מנירים, ממייסדות התנועה. "החלטנו להתחיל לייצר תקווה במקום שבו אין איש שיכול לעשות את זה. החיים פה לימדו אותנו שאמצעים צבאיים לא מספיקים ולא יכולים להספיק ושביטחון אמיתי יושג רק באמצעות הסדר מדיני. אנחנו דורשים מראש הממשלה להכנס למשא ומתן על הסדר מדיני בעזה". "חייבים לחתור להסדרה עם עזה, לא נמשיך לשתוק", הוסיפה רונית קציר-חביביאן משדרות.
עמי איילון הדגיש פן שגם חלק מהדוברים האחרים הציגו, והוא קיומה של יכולת טכנית להתמודד עם מנהרות ועם רקטות – ושאלה פתרונות שיש לספק מיידית. איילון גם אמר שהחמאס ממשיך להתחזק ממלחמה למלחמה, וש"לנו יהיה ביטחון כאשר להם תהיה תקווה, או כשעל פי תפיסתם יהיה להם מה להפסיד". הוא גם ניצל את הבמה כדי לקרוא נגד סרבנות ובעד מדינה יהודית ודמוקרטית.
> לרדת למקלט בשדרות, להמלט לכפר יפיע, לחשוב על עזה
מרגש מכל היה נאומה של יהולמה זכות מאופקים. זכות סיפרה שהיה עליה לחץ לא להגיע לעצרת, שנחשבת על ידי תושבים רבים בנגב שמאלנית, אבל אמרה שהיה חשוב לה לבוא ולגלות אחריות על עתיד האזור. כפעילה קהילתית סיפרה זכות על המשמעות של מלחמות כשגרת חיים:
על הגננת שסוגרים את הגן שלה בגלל סכנת רקטות ומאבדת פרנסה. על הקשישה שיודעת שלא תספיק לרוץ מחדר השינה למקלט בלילה, וכשהמטפלת שלה רצה לבד היא עוצמת עיניים ומקווה לטוב. על אם חד הורית חרדית עם עשרה ילדים שמתקשה לאסוף את כולם ולצאת מהקומה השלישית לשנייה כל אזעקה, ועל ילדיה שמתקשים לחזור לישון. ועל ילד בן 12 שחזר להרטיב את המיטה ומסרב לצאת מהמקלט לבית הספר. על כל אלה ועוד, ועל הסולידריות החברתית הפנימית שמאפשרת לבני הקהילה לתמוך זה בזה, ושבשם הסולידריות הזו היא מתייצבת כאן ודורשת פתרון.
שלום עם מי?
כמו שכתבתי אחרי העצרת של תושבי הדרום בתל אביב לפני כחודש – יש משמעות וחשיבות ופוטנציאל גדול במחאה הזו. יש פה שבירה של חלוקת התפקידים הברורה של ה"עורף" שצריך תמיד להיות "חזק" ו"שקט" ולאפשר לצמרת המדינית להמשיך לצפצף עליו הן ביטחונית והן כלכלית. אם הממשלה רוצה לתחזק סטטוס קוו של "ניהול הכיבוש", ומעדיפה לשלם את מחירי המלחמה על מחירי השלום, אז האנשים שהם-הם המחיר של המלחמה באים ואומרים שהם לא מוכנים לזה יותר. וזה נכון, וחשוב, וצריך לכבד אותם על זה.
אבל בשביל שינוי אמיתי צריך לדבר על המצור. צריך לדבר על עזה. העצרת בכיכר רבין ניסתה לפנות למכנה הרחב ביותר, של כל ראשי הרשויות בדרום, של כל הציבור, ולכן כללה לצד הדרישה להסדר מדיני גם תמיכה מלאה של חלק מהדוברים בכל פעולה צבאית רחבה ברצועה.
בעיניי, אם כבר קמה קבוצה שמתעקשת על הסדר מדיני בתור הדרך היחידה, ואם היא ממילא מסומנת בשל כך כשמאלנית (בשל כך, או בשל זהות מייסדיה, וזהות המפגינים אתמול, שהייתה במובהק ברובה המכריע אשכנזית וקיבוצניקית, עם תגבור מהצופים ומתנועות החולצות הכחולות) – אז חשוב שתגיד קצת יותר מאשר תמיכה בפעילות הצבאית לצד קריאה להסדר מדיני.
> מסרבים לשתוק: עצרת התמיכה בדרום כאפשרות למחאה למען שלום
נראה לי שעצרת שקוראת לשלום ולהסדר מדיני לא יכולה להרשות לעצמה לא להזכיר עם מי עושים את השלום, שמדובר בעם שנמצא תחת כיבוש עשרות שנים, שהרצועה נמצאת תחת מצור חונק כבר כשמונה שנים, ושבמלחמות האלה אמנם כולם סובלים – אבל בעזה מתים באלפים והחורבן הוא בלתי נתפס. בלי להגיד את זה, בלי להתעקש גם על שותפות יהודית-ערבית, שותפות משני צדי הגבול, כמו שעושים אנשי הקבוצה הדרומית-עזתית "קול אחר" (או כמו בפוסט הזה הנאדי וליד שאער), המסר מתעמם.
הוא מתעמם עוד יותר כשהתנועה בעד הסדר מדיני לא אומרת שהיא מתנגדת למלחמה. הדוברים שבו והדגישו שההסדר המדיני צריך לבוא לצד או אחרי או בדומה לכוח הצבאי. איילון, כאמור, גם אמר שצריך להתנגד לסרבנות. אם רוצים באמת לשבור את המונופול של פתרונות צבאיים, אם רוצים באמת לסרב להמשיך לחיות בין "טפטוף" למלחמה, צריך להגיד בצורה ברורה שלא תומכים בעוד מלחמה ובעוד הרג ובעוד הרס ובעוד כאב לשני הצדדים, אלא רק בהסדר מדיני, שחייב לכלול את סיום הכיבוש בגדה והמצור ברצועה.
אגב, בסוף העצרת התברר שהמשא ומתן בקהיר צפוי להתחדש ביום שלישי. האם מבחינת מארגני העצרת עצם חידוש המו"מ עונה על דרישתם? או שיש להם דרישות לגבי מה שהממשלה צריכה לעשות במסגרת המו"מ ובמסגרת ההסכם? אם המו"מ יכשל, כי ישראל תסרב להסיר את המצור, האם יתמכו בממשלה במלחמה נוספת?
נכון, אני לא תושב הדרום. אני מבין שבניסיון לפנות לקהל רחב יותר בקרב אוכלוסייה סובלת ומופצצת, לאוכלוסייה שיהלומה זכות דיברה עליה, יש אילוצים ויש מגבלות. ועדיין, יש פשרות שלדעתי לא צריך לעשות, והתנגדות למלחמה וניסוח של דרישות ספציפיות (בניגוד ל"הסדרה" ו"חתירה להסכם") הם לא דברים שאפשר לוותר עליהם. אני ממש מקווה שהתנועה הזו תצמח ותתחזק, בעיקר דרך ניסוח חד יותר של המסרים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן