newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה הטעם ב"מחנה שלום" אם הוא תמיד תומך במלחמה?

בעבודה כותבים סטטוסים בנוסח אם תרצו, במרצ לא מתקרבים להפגנות נגד המלחמה ועמוד הפייסבוק של שלום עכשיו נראה כמו זה של דובר צה"ל. אחר כך מתפלאים שעצם המושג שלום הפך לבדיחה

מאת:

יש מין דיבור כזה על "השמאל האוטומטי" בישראל, שמתנגד להפעלת כח צבאי באשר היא. זה כמובן לא נכון. אפילו בשמאל הרדיקלי בישראל יש מעט מאוד פציפיסטים מוחלטים בנוסח הקווייקרים בארצות הברית. התגובות במחנה הזה ל"אירועים בטחוניים" מגוונות מאוד, ויש מי שתמכו בהתערבות בסוריה ויש מי שנגד, ועוד. מי שכן אוטומטי בישראל זה השמאל הפחות רדיקלי. במלים אחרות, כל המחנה הזה של מרצ-עבודה-שלום עכשיו וכו', שלפעמים גם אוהבים לפנות לעצמם בתור "מחנה השלום".

אני מודה שאני לא זוכר מלחמה או מבצע צבאי שמחנה השלום התנגד לה. לבנון השנייה, עופרת יצוקה, חומת מגן, צוק איתן (ולפני כן, "דין וחשבון", "ענבי זעם" וכו' וכו') – אם יש דבר אחד בטוח בפוליטיקה הישראלית זה שכל מי שמדברים על שלום ימחאו כפיים למלחמה. כל מלחמה – גם "המוצדקות שבמלחמות" וגם אלו שבדיעבד התברר כאסון אסטרטגי, מוסרי ופוליטי מיומן הראשון – כולן יוצאות לדרך בתמיכת השמאל.

אני באופן אישי חושב שתמיד טוב שיש מישהו שיגיד שהמלחמה היא משגה, ולו בשביל לעורר דיון ציבורי על הטעם שבהפעלת אלימות, במיוחד במקום מיליטריסטי כמו ישראל. הרי זה לא שקשה לשכנע פה אנשים לשלוח את המפצצים. אבל גם מי שלא מסכימים איתי אמורים לתהות איך זה שמחנה השלום הציוני תמיד בעד מלחמה. בלי יוצא מהכלל. אפילו באופן סטטיסטי, זה פשוט מוזר.

נכון, יש מישהו פה וחבר כנסת שם שמגיעים לאיזו עצרת נגד המלחמה, ורצ התנגדה ללבנון הראשונה (אם כי גם חבריה נמלטו בעת הצעת האי-אמון של חד"ש עם פרוץ המבצע), אבל כמפלגות וכתנועות כולם מאמינים מאז ומתמיד ב"שקט יורים" מהדהד. מפלגת העבודה אוהבת את ריח הנפל"ם לא פחות מהליכוד. בוז'י משלם מס שפתיים לדיבורים על "תהליך מדיני" ו"חיזוק המתונים" אבל נותן גב מוחלט לכל הפצצה, איציק שמולי הצטרף לאם תרצו ויחימוביץ כותבת מכתבי אהבה לביבי. זכותם, אבל בבקשה אל תזכירו את המילה שלום לעולם.

במרצ המצב לא יותר טוב. שם קוראים לקבל את הצעות הפסקת האש אבל לא מעזים להשתתף בהפגנה המאוד מתונה נגד המלחמה. זהבה גלאון מתפתלת בראיונות עם דיבורים על "מתווה מדיני" וקבלת ההצעה האמריקאית, ושם זה בערך נגמר (עדכון: גלאון פרסמה ביום חמישי בלילה קריאה ל"סיום הטיפול במינהרות והפסקת אש" בהסכמה הדדית). אגב, גם ביבי בעד מתווה מדיני והפסקת אש בהסכמה. ושלום עכשיו? עמוד הפייסבוק שלהם עלה כולו על מדי ב'.

הסקרים אומרים ש-90 אחוז מהיהודים בעד המלחמה. סבבה, אבל מי מייצג את העשרה אחוז הנותרים? רק דב חנין?

ח"כ יצחק הרצוג וזהבה גלאון (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

ח"כ יצחק הרצוג וזהבה גלאון (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

בואו נגיד את האמת. אין בישראל מחנה שלום. יש מחנה פוליטי שהדיבורים על שלום עוזרים לו לגבש סדר יום, ושבעזרת סדר היום הזה הוא מקווה לתפוס יום אחד את השלטון, או לפחות להיות גלגל רזרווי באיזו ממשלת מרכז. אין גם בישראל תחרות אידיאולוגית, יש תחרות על השלטון שהאידיאולוגיה בה היא דיבורים וססמאות, והראייה לכך היא ש"מחנה השלום" לא מוכן לקחת באופן פומבי ומחייב עמדות שהן קשות ולא פופולריות בעליל.

כמו שהוויכוח בישראל מעולם לא היה על ההתנחלויות, אלא על איפה הן יהיו ומי יקים אותן (העבודה גרסה שצריך בבקעה ובמזרח ירושלים, הליכוד וגוש אמונים אהבו את ההר), הוויכוח על המלחמות נוגע לזכות להכריז עליהן ולשאלות טקטיות ואסטרטגיות שנובעות מהן, כמו הדרך לסיים אותן, אבל לעולם לא על המהות.

התוצאה היא דינמיקה פוליטית הרסנית. אפילו כעת, אחרי 1,400 הרוגים פלסטינים ויותר מחמישים ישראלים, אין מחיר פוליטי להעמקת המבצע הזה, כמו שאין מחיר פוליטי להשתלחות בערבים. למה בדיוק השמאל הציוני מחכה כדי לומר דברים ברורים? הסיבה היחידה שישראל לא נכנסת לעזה היא החשש מהרוגים, לא מהאופוזיציה. בעוד הימין משתולל בכל פעם שהפסקת אש עולה על הפרק, השמאל מחכה להבין לאן נושבת הרוח, ואז מדשדש בעקבותיה בעצלתיים.

לפעמים פוליטיקאים צריכים גם להוביל. זה נשמע מוזר אבל ככה זה. אם מרצ היתה ברחובות נגד המלחמה, אז העבודה היתה מרגישה את הלחץ. ואם העבודה היתה מרגישה לחץ, אז הממשלה היתה קצת יותר נחושה בחיפושים אחרי יציאה מהמלחמה, והיה לחץ נגדי מול בנט וליברמן. וגם אם היינו מקדמים את סיום הלחימה ביום אחד – עשינו משהו. יום כזה שווה יותר ממאה הרוגים בקצב הנוכחי. חמישה בכל שעה.

במקום זה "מחנה השלום" עסוק באסטרטגיה הפוליטית של אחרי המלחמה. איך נתקוף את ביבי בעוד חודש על זה שהוא לא הלך להסדר עם קרי בשנה שעברה, וכמה קולות נוכל לעשות מזה. זו צורת מחשבה שלא שונה הרבה מהימין שכבר מתכנן להרוויח מנדטים על הגב של נתניהו כי הוא "לא נתן לצה"ל לגמור את העבודה". ככה מתנהלת ההצגה הפוליטית בישראל. בלי אומץ ובלי אחריות, לא מימין ולא משמאל.

ההיסטוריה הוכיחה שתמיכה במלחמות לא הועילה אלקטורלית לשמאל מעולם. להפך. עופרת יצוקה הורידה את מרצ מ-8-9 מנדטים בסקרים לשלושה. וזה לא שהמנדטים האלו הולכים יותר שמאלה, כמובן. נוצרת אווירה ימנית ושיח פוליטי ימני, ובמצב הזה הימין תמיד מנצח.

התמיכה העקבית במלחמות הגרועות ביותר גם מחסלת את הסיכוי לשיתוף פעולה עם האזרחים הערבים. וזה בלי לדבר על האופן שבו המלחמה מחסלת את המטרה המוצהרת של מחנה השלום – חידוש המו"מ עם אבו מאזן. הרי כשייגמרו הקרבות לא יישאר הרבה מהאמינות של הנשיא הפלסטיני, או מהמסלול הדיפלומטי. אז בסוף נשארים רק עם המלחמה – שהיא כידוע רק הכנה ל"סיבוב הבא".

בזמן האחרון שומעים הרבה תלונות בשמאל הישראלי על כך שעצם המילה "שלום" הפכה לשם גנאי ולבדיחה. לא קשה להבין למה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf